שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מתי הפסקתי להעריץ את הגברים שאיתי

    כשבועת ההערצה מתפוצצת, זה כואב. ככה זה כשמתבגרים ומתקרבים. ככל שמיטיבים להכיר מקרוב, כך נחשפת האנושיות

    פעם הייתי מעריצה סדרתית. הערצתי אנשים שהיו יפים מאוד. יצירתיים מאוד, כאלה שלא איכפת להם מה אנשים אחרים חושבים. אנשים "מצליחים” מאוד, אנשים במשרות בכירות, נשים שיש להן בן זוג חתיך או עשיר או גם וגם והרשימה ממשיכה. הרגלי ההערצה שלי היו תלויים במה שלהרגשתי, היה חסר לי ולחילופין גם במה שדווקא כן אהבתי בעצמי באותה התקופה.

     

    כך, אם הרגשתי פחות יפה בתקופה מסוימת, אז אנשים יפים היממו אותי. כשחסרה לי התמדה ונחישות, הערצתי התמדה ונחישות אצל אחרים, כשהתחלתי להעביר הרצאות, הערצתי אנשים רהוטים מאוד, כי אני ממש לא (טוב, עדיין יש לי חולשה לרהיטות). לחלופין, בתקופות בהן הייתי רגישה ורוחנית הערצתי אנשים רגישים ורוחניים, כשהייתי אשת עסקים בניו יורק, הערצתי אנשי עסקים מבריקים וחדים.

     

    הייתי מבודדת מרכיב אחד שהיה נראה לי כמו מהות הכל, שמה אותו גבוה על מדף, ורואה רק אותו. הבידוד למרכיבים קיבל ביטוי גם במערכות היחסים, וכך הגיע מר "יופי" לחיי. כשנפגשנו, חשבתי שהוא האיש הכי יפה שראיתי. הייתי יכולה להביט בו שעות, גם אחרי שנרדם. לשמחתי, הוא הרגיש אותו הדבר כלפיי. המעריצה פגשה מעריץ. זה היה נעים. נעים מאוד. כמו בסרטים. כמו בסיפורים של סבתא. הרגשתי על גג העולם. הרגשתי מיוחדת, מעניינת ויפה. הרגשתי מושלמת. מר "יופי" הגיע ואני הערצתי את כולו.

     

    עם השנים עברתי מהערצה של המסגרת, להערצה של המהות. עברתי מ"מר יופי" ל"מר אומץ". הערצתי את מר "אומץ" כי הוא היה אמיץ נורא. הערצתי את מר "חופש" כי הוא היה חופשי נורא, וכן הלאה וכן הלאה. אבל גם אז, לא ראיתי אנשים, ראיתי תכונות. איש חכם אמר בהומור שאיש מאושר זה מישהו שאתה לא מכיר מספיק טוב. הרבה אנשים נראים לנו מאושרים כי אנחנו פשוט לא מכירים אותם מספיק טוב או שהקשר איתם לא אינטנסיבי דיו. אף אחד לא מאושר כל הזמן. לכולם יש בעיות, והערצה זה כנראה אותו דבר - ככל שזה יותר רחוק, כך קל יותר להעריץ.

     

    מעריצים ומעריצות יקרים, להלן המורכבויות שבהערצה:

     

    1. התמונה חסרה

    בהערצה, מראש התמונה מעוותת וחסרה כי יש נטייה לשים את התכונות החזקות בקדמת הבמה ולהתעלם מהתכונות הפחות חזקות. התכונה שאוהבים היא רק היבט אחד של אותו אדם. יש לו תכונות אחרות שנמחקות משדה הראייה שלנו. מר "יופי" זה לא רק מר יופי ומר "אומץ" זה לא רק אומץ, יש להם עוד כמה תכונות באמצע, שאותן מחקתי. בתקופת ההערצה הסדרתית, לא יכולתי לראות את כלל החלקים שמרכיבים את השלם וזה בא על חשבון של לראות באמת את מי שנמצא שלצידי. לא הדימוי שלו, לא מי שרציתי שיהיה, אלה לראות אותו כפי שהוא – רגיל, אנושי ונהדר.

    העריצה תכונות שחסרו לה. עמית ברקן (צילום: אוסף פרטי) (צילום: אוסף פרטי)
    העריצה תכונות שחסרו לה. עמית ברקן(צילום: אוסף פרטי)

     

    2. תחזוקה ומועקה

    כשמעריצים אותנו, עם הזמן זה מתחיל להעיק. למה? כי גם אותנו מעריצים בגלל מרכיב אחד או שניים וגם אנחנו מרגישים שצריך לתחזק אותם, וזה מתיש. עם מר "יופי" הרגשתי שאני צריכה לתחזק את הדימוי של האישה המושלמת. הרגשתי שאין מקום לטעויות, אין מקום ליפול, להיות חסרה. היה קשה יותר ויותר להחזיק את התמונה שלמה ויפה - להיות תמיד הכי מוצלחת, הכי נחמדה, הכי נעימה, לא להעיר הרבה או לדרוש דברים. עול הציפיות, לפחות כפי שהתגבש במוחי, נעשה כבד. כשמסך ההערצה החל לרדת, התחוור לי שהיינו מאוהבים בלהיות מאוהבים. היינו מאוהבים בתכונות שקסמו לנו. הוא לא ראה אותי כמו שאני לא ראיתי את עצמי. היינו עסוקים בלהחזיק תמונה שנעשתה חסרה ובטח שלא מושלמת.

      

    3. הבועה מתפוצצת

    כשבועת הערצה מתפוצצת, זה כואב. ככה זה כשמתבגרים וכשמתקרבים. ככל שמיטיבים להכיר מקרוב, מתגלה האנושיות, ואנחנו אנושיים מדי. ככל שמתקרבים מתגלים הקטבים. התכונה הכי יפה הופכת להיות התכונה שהכי מטריפה אותנו, או לפחות אנחנו רואים גם את הקוטב השני של התכונה הזו. החופשיים הופכים למבולגנים וחסרי אחריות, המנהלים הופכים לרודנים, הרגועים לאדישים והאיטיים ללא מתפקדים. כאן, להערצה ולהתאהבות סימפטומים דומים. התכונות שלא ראינו, החוסרים והקטבים - הכל צף, וזה נעים פחות.

    היינו מאוהבים בתכונות שקסמו לנו (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    היינו מאוהבים בתכונות שקסמו לנו(צילום: Shutterstock)

     

    4. הערצה והתמרה

    הערצה מחזקת את החזק ומחלישה את החלש. למה אני מתכוונת? תכונות חזקות הן כמו שרירים חזקים, וממש כפי שיש נטייה להישען על השרירים החזקים שלנו ברגל או ביד, כך אנו נשענים ומבליטים את התכונות החזקות ממילא אצלנו, ופחות מתעסקים בלחזק את השרירים החלשים שלנו. המוערץ מבליט עוד יותר את התכונות בגינם הוא מוערץ במקום לחזק תכונות חלשות, והמעריץ נשען עוד יותר על תכונות אלו, במקום לפתח אותן אצלו.

     

    כך נוצרת מעין דיאלקטיקה המשמרת את עצמה. מר "אמיץ" מילא את חוסר האומץ שהרגשתי ובאופן טבעי לקח את רוב ההחלטות הקטנות והגדולות בחיינו המשותפים. זה פשוט לחזק את המחוזק. ומה עשינו בזה? למי שרוצה להתפתח, המפגש הזה מציג הזדמנות לאתר את השרירים החלשים ולנסות לחזק אותם. מר "אומץ" לימד אותי איך להיות קצת יותר אמיצה, מר "חופש" לימד אותי איך להתרווח בחיי ביותר קלילות, והמנהל לימד אותי איך לנהל את הזמן שלי קצת יותר טוב.

     

    לאט וביסודיות, הורדתי את התכונות האלה מהמדף ופיתחתי אותן. השלב הבא הוא לעבור מהערצה לאהבה. המעבר מהערצה לאהבה מצריך מעבר ממרכיבים בודדים למכלול שלם. ממרכיבי העוגה כמו סוכר, קמח וקקאו לעוגת שוקולד. במקום לראות מרכיב אחד, צריך לראות ולאהוב את המכלול של האיש או האישה שלצידך. צריך להכיל גם את השרירים החלשים, ולעזור אחד לשני לחזק אותם.

     

    פעם הייתי מעריצה סדרתית. היום כשאני פוגשת בהערצה, אני נעשית חשדנית. טוב, לא בהתחלה. בהתחלה אני עדיין קצת מתפתה להאמין לתמונה היפה.

     

    לבלוג של עמית ברקן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים