אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר

1. אני זוכר שבין כל הוויכוחים הרגילים שלנו על כל דבר שקורה פה, התנהל גם ויכוח אינסופי האם ראוי לחגוג לפרס יום הולדת 90 ראוותני, כמו זה שעמד להתרחש בבנייני האומה בירושלים. המצדדים באירוע טענו שאם עדיין חי בינינו אדם כמוהו שזוכר מה היה פה בהתחלה, שהציל את כלכלת המדינה מקריסה, שהיה ראש ממשלה ושר ביטחון, שנתן גב לפעולה באנטבה ושיזם את הקמת הכור האטומי בדימונה — ראוי לתת לו כבוד, אפילו הדרת כבוד.  

זו הייתה מסיבת יום ההולדת הכי גדולה שנכחתי בה — לא במובן הראוותני, אלא בעיקר במובן השורשי שלה. וכשביקשו ממני בשמו שאשיר את "אהבתיה" לזכר סוניה ז"ל לא התווכחתי, כי עם נשיא לא מתווכחים. "ותשיר גם את 'ירח' כהדרן", ביקש ממני מי שביקש. 

"הוא מכיר את השיר?" שאלתי את האחראי על הטקס.  

"תהיה בטוח שהוא ימלמל את 'אתמול היה טוב ויהיה גם מחר', כי השורות הללו כאילו נכתבו בשביל האופטימיות האינסופית שלו.

2. כשהגענו לאולם ההומה אדם, באה ראש לשכתו של פרס ואמרה לי שהוא מזמין אותי לחדר האורחים האינטימי, לפגוש את אורחיו המיוחדים. האמת, קצת נבהלתי. אבל לא מסרבים לנשיא, אז הלכתי בעקבותיה 

החדר היה מוקף צלמים, ובמרכזו ישבו במעגל כיתתי ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה, הרמטכ"ל בני גנץ ורעייתו, טוני בלייר, ברברה סטרייסנד ובעלה, ביל קלינטון בלי הילארי וחיים סבן — היחיד שאותו הכרתי עוד מקודם.

פרס קם, וכולם קמו אחריו. פרס הציג אותי, ואחר כך הכיר לי את ברברה סטרייסנד ואת קלינטון וגרם לנו לשוחח כשהוא מתווך בינינו. הוא היה מארח למופת. הוא לא נתן לשיחה לדעוך. כמו שכתוב, לפי כללי הטקס, בסטייל. 

אחר כך שבנו לאולם וכשעליתי לשיר את" ירח" חיפשתי לראות אם הוא שר עם הקהל את השורות האופטימיות "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". עד היום אין לי מושג אם הוא עשה את זה או לא. מה שכן, ב"אהבתיה" ביצבצה אצלו דמעה בעין לזכר סוניה.

3. אולי זו רומנטיזציה שאנחנו עושים אחרי שאנשים הולכים לעולמם, אבל דבר אחד בטוח: רבים מאיתנו חשו ביטחון כל עוד הוא היה פה. גם כי הוא ניצח את הגיל וגם כי הוא בסוף נהיה אב האומה הרשמי והלא רשמי שלנו. זה ששמר עבורנו על השורשים של העץ העברי־יהודי־ישראלי העדין ששתלנו פה.

קראנו לו מר פרס. וככל שהשנים חלפו הבטנו בהערצה בדו־קרב שניהל נגד מלאך המוות. ולפעמים אפילו השלינו את עצמנו בלחשוב שהוא ינצח אותו למעננו ויחיה לנצח.

אבל מר פרס רצה שנראה אותו גם כבשר ודם וכמי שנאחז בכל דבר מלבד בייאוש.

וברחש העלים של הסתיו, שמעתי אתמול אזרח עצוב ואופטימי ללא תקנה (כמוהו) שלוחש: "המוות לא ניצח את מר פרס. כי מר פרס רק יישן קצת ותיכף יחזור".