פרפרי האהבה בוקעים אצלי מאוחר

"דווקא אחרי שהם כבשו אותך ונכנסו לך ללב - הם פתאום מסננים, ואז את נמשכת אליהם עוד יותר", התלוננה בר. ישבנו בפלורנטין וניסינו לגמול אותה מהמשיכה שלה ל-א', בחור עמו יצאה כמה פעמים ואז נעשה אדיש יותר ויותר. בעצם אני ניסיתי, כי חשבתי שיש לי פתרון, אך לא הצלחתי להגיד לה אותו. בר ממש התעקשה שהתלהבות כזו מקשר היא בדיוק מה שהיא מחפשת.

"עד שסוף סוף בא מישהו וגורם לי להתאהב באמת, עם פרפרים בבטן והכל. הרי כל כך הרבה זמן יצאתי עם סתם בחורים שהיה לי איתם נחמד וזהו, ופתאום הוא בא והופך אותי, ואחרי חודש? גורם לי להשתגע! כי דווקא כשהוא מתרחק, אני נהיית עוד יותר אובססיבית". את זה, אגב, מעולם לא הצלחתי להבין. המשחקים האלה, כל החם-קר אדישות-קירבה האלה תמיד גרמו לי לתגובה הפוכה. מבחינתי, כשגבר מתחיל לשחק משחקים אני משתעממת ועוזבת. זו בעיה אצלי, כי לפעמים הם לא משחקים אפילו, הם סתם מסתגרים ומתקררים קצת.

"לא חייבים להתרגש על ההתחלה. הכי חשוב שיהיה לך נוח איתו", אני אומרת. "מה נוח?! אני רוצה פרפרים! אני רוצה להתרגש ולרחף, ואני לא מסתפקת בפחות". לרגע תהיתי אם זה לא ניגוד - מצד אחד, האדישות שלו עושה לה את זה, ומצד שני היא חייבת 'פרפרים'. ואולי זו בעצם הנוסחה: ככל שהפער בין האדישות שלו להתרגשות שלה גדול יותר, כך המשיכה שלה גדלה. אבל למה?

הפרפרים שלי כבר מזמן למדו להיות בררנים ועצלנים מאוד. להיות מאוהבת באמת, ועוד לאורך זמן? כמעט ולא קרה לי במציאות. זה כן קרה בחלומות הלילה, אהבה שכמותה לא ידעתי לפני כן. אהבה עצומה ולוהטת שגרמה לי לתהות שמא המצאתי את הדמות שבה התאהבתי בחלום, כי במציאות לא יכולתי להכיל אהבה. אם הם אוהבים אותי, חשבתי לעצמי, משהו וודאי לא בסדר אצלם.

זאת גם הסיבה שהאהבה הצליחה לפרוח בי רק כשהייתה חד צדדית, כלומר, מצידי בלבד. זה קרה לי לראשונה באוניברסיטה, כשבחור אחד בקורס הצליח לעשות מה שרבים וטובים ממנו לא הצליחו משום מה - לגרום לי להסמיק. בכל פעם שהוא הסתכל עליי, הסמקתי. הלב שלי דפק בכל פעם שהוא היה בחדר, דפק עוד יותר חזק כשהוא עבר לידי, ואיים להתפוצץ כשהוא הצחיק אותי. והוא היה בחור מצחיק. כולם אהבו אותו.

הוא היה הכוכב של הקורס, אבל לא בגלל זה אהבתי אותו. מנהיגים וליצנים מעולם לא עשו לי את זה. התאהבתי בו כי הוא היה מיוחד, שילוב נדיר של טוב לב, גאונות בתחומו והומור. השילוש הזה תמיד מפיל אותי מרגליי. אם אחד מהשלושה נפקד, אני לא מסוגלת להתאהב. בכלל. וככה, תוך ימים ספורים, הפך הבחור הזה לדבר הכי מושלם, מייאש ונפלא שהיה לי בחיי, ובסוף כל יום שני (יום הקורס) נכנסתי לדיכאון שמעכשיו יהיה עליי לספור שישה ימי סבל עד שאראה אותו שוב.

ליאת רוטנר והחבר. קודם היה חיבור, רק אחר כך פרפרים(צילום: אוסף משפחתי)

באהבה החד-צדדית הזו לא היו הפרעות. כשאת אוהבת בסתר, את יכולה לחלום, להשתגע, לפנטז ולהתגעגע, ואף פעם לא להיכנס איתו לריב אוהבים או כל דבר שעשוי לקלקל את הזוהר שלו בעינייך. את לא נכנסת איתו לפינות רגישות ומכאיבות, וכל שנותר לך הוא לבהות בו בחיוך ולדמיין אתכם חיים באושר ועושר, שוב ושוב. ואז פתאום היא הגיעה, האהבה ההדדית הראשונה שלי. מישהו שרצה להתחיל איתי גילה שגם אני רציתי להתחיל איתו, וזה היה מזל, כי מעולם לא הצלחתי להתאהב במי שעשה את הצעד הראשון. תמיד הייתי מוכרחה לראות אותם מהצד ולסמן קודם בלב, לפני שהחלו למכור את עצמם בראיון העבודה הזה שנקרא 'פלרטוט'. וכך שנינו פשוט צללנו לתוך הקשר הזה, כשכבר ברור היה ששנינו מעוניינים זה בזו. וזה היה נפלא, בהתחלה לפחות, עד שגיליתי שיש משחקים שצריך ללמוד לשחק.

ציידי הפרפרים

הפרפרים האלה? אף פעם לא אהבתי אותם. הם גרמו לשיבושים בשיקול הדעת. הם לא היו נכונים. הפרפרים האלה יפים לסיפורי אהבה של הוליווד או וולט דיסני, אבל במציאות הם רק גורמים לך להיכנס לחרדה לא הגיונית אם הבחור שאת יוצאת איתו מתעייף מלענות לך בוואטסאפ בפעם השישית, או לא מחזר מספיק, או - תכינו את האינפוזיה - אומר לך אחרי חודש שלא מתאים לו יותר. אבל יותר מזה, אצלי הפרפרים האלה גם כבו מהר מאוד, בדרך כלל כשהבחור המקסים החל להראות בדל של אדישות או חוסר עניין.

אני זוכרת את איש העסקים היפהפה, העשיר, החמוד והמרתק, שסחרר אותי בארבע הפגישות הראשונות. לקראת החמישית הוא קצת נעלם, למרות שקבענו שנצא למקום מסוים, וכשסוף סוף חזר אליי טלפונית, אחרי שבועיים של שתיקה וכשהוא מלא בהתנצלויות, הוא הופתע לשמוע אותי רגועה ומחייכת. וזה לא היה משחק. כשעניתי לו "הכל בסדר", מבחינתי כבר הייתי במצב של להתחיל לצאת עם מישהו אחר. פשוט האהבה החד-צדדית הזאת, עם כל הפרפרים החירשים שלה, לא יכולה להחזיק אצלי יותר מכמה ימים של תדלוק עצמי.

האהבה של חייה. רוטנר ובן הזוג(צילום: אוסף משפחתי)

"מגיע לי להרגיש פרפרים!", אומרת בר בלהט. ואני רוצה להשיב שבדיוק ההפך: לא, לא מגיע לך פרפרים, כי פרפרים הם פיקציה. כל עוד הם שם, את לא רואה באמת את מי שנמצא מולך. אצלי הם זקוקים לתדלוק יומיומי, הפרפרים האלה, ואם אני מתאהבת במישהו והוא לא מספק להם 'מזון' באופן תדיר - הם משתעממים, האהבה שלי נגמרת ואני הולכת.

"זה לא מסתדר לי", בר אומרת לפתע. "נגיד עם בן הזוג הנוכחי שלך. הרי אתם כבר כמה זמן ביחד ועדיין מתנהגים כמו שני ילדים מאוהבים. מה, לא היו לך פרפרים?". אחרי מחשבה ארוכה אמרתי: "היו, אבל אחרים", ונזכרתי בעצת הזהב שאבי נתן לי בזמנו: "לא חשובים הפרפרים", הוא אמר, "לא חשובה ההתרגשות. דבר אחד חשוב: שנעים לך איתו, שכיף לך איתו, ושממש יהיה לך נחמד להיפגש איתו פעם נוספת. אם זה ככה, תיפגשי איתו שוב. ואם זה ככה גם בפעם השניה אז שוב ושוב".

כי איך אסביר לה שבפעם הראשונה הוא באמת היה רק עוד בחור נחמד שנראה די טוב בתוך קבוצה של בחורים במפגש השכונתי שארגנתי. ואיך בפעם השניה הוא עדיין היה בחור נחמד שהיה לי מעניין ומוזר לדבר איתו לתוך הלילה. ואיך בפעם השלישית הוא היה מרגש, ובפעם הרביעית ממיס, ובפעם המאה תשעים ותשע - האהבה הגדולה ביותר שהייתה לי בחיים.