"לבד בברלין" על הבמה: יש מקום להשוואה?
ההצגה "לבד בברלין" מטלטלת ומעוררת שאלות קשות - אבל ההקבלה לישראל בימינו, בניסיונה להזהיר מפני הידרדרות למשטר לאומני קיצוני, פשוט מוגזמת. ביקורת
בשנתיים האחרונות התיאטרון הישראלי עוסק באובססיביות בהידרדרות המוסרית של החברה הגרמנית תחת משטר האימים הנאצי. אחרי ''מפיסטו'' בקאמרי ו''נעצר בחצות'' בהבימה, מגיע תורה של ''לבד בברלין'' על פי הרומן המפורסם מאת הנס פאלאדה, שעולה עתה בתיאטרון הלאומי.
ניתן לפרש את ההצגות הללו כניסיון להזהיר מפני הידרדרות דומה של החברה הישראלית למשטר לאומני קיצוני, נטול סובלנות. אבל ניתן גם לראות בהן סוג של הרחקת עדות המנקה את החברה שלנו מחטאיה, כי המציאות שהן מתארות רחוקה שנות אור מהמציאות העכשווית בישראל. הדבר ברור במיוחד בעיבוד לרומן הענק של פאלאדה, המבוסס על סיפור אמיתי, במרכזו ניצב זוג גרמני פשוט, שפיזר ברחובות ברלין גלויות מחאה נגד הנאצים במשך שנתיים. מאוד קשה לייצר השוואה בין ברלין של אותן שנים לתל־אביב של היום.
המחזה, בעיבודה של שחר פנקס, הופך את עלילותיהם של אנה ואוטו קוונגל למעין תיאטרון-סיפור קבוצתי. על במה כמעט חשופה עם שורת כיסאות מעץ, בונה הבמאי אילן רונן - שזו עבודת הבימוי האחרונה שלו כמנהל אמנותי בהבימה - את הדרמה ההיסטורית המותחת בסדרה של מעמדים פשוטים, ההולכים ומעצימים את תחושת הקלסטרופוביה ואת הפרנואידיות. רונן שוזר פנימה את הדינמיקה האלימה ביחסים בין הדיירים בבית הדירות ואת המתחים במטה הגסטאפו בין אנשי הבולשת, כדי להראות את הירידה במדרון החלקלק של חברה שאיבדה את בלמיה המוסריים והולכת ומתבהמת בכל הרמות.
נורמן עיסא ואסנת פישמן מצוינים בתפקיד הזוג הנורמטיבי והשקט, שאפילו הצביעו להיטלר בתחילת דרכו, אבל מחליטים לעשות מעשה אחרי מות בנם האהוב בקרב. משחקם המאופק מעניק לדמויותיהם עוצמה טרגית אמיתית. לצידם צריך לציין את תומר שרון בתור החוקר הנחוש, המתגלה בסוף גם כבעל מצפון, ואת שולמית אדר, בתפקיד הזקנה היהודייה מהקומה הרביעית שהופכת לקורבן הראשון של הערב. גם שאר הצוות עושה עבודה טובה ומדויקת.
"לבד בברלין" היא הצגה חזקה, מעיקה ומטלטלת. היא שואבת את הצופה פנימה, מכריחה אותו להסתכל לעומקה של המציאות ההיסטורית הזוועתית, ולשאול את עצמו שאלות קשות לגבי המוכנות שלו לנקוט עמדה כנגד הרשע במצבים דומים.
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
