"היהודים": מתיימר להיות וודי אלן ונכשל

השחקן-במאי איוון אטאל תופס את הפוזה הוודי אלנית בניסיון להבין את האובססיה ששמה "להיות יהודי". במהלך סרטו החדש "היהודים" (ששמו במקור "Ils Sont Partout" פירושו "הם בכל מקום") הוא יושב מול פסיכולוג משועמם למדי ותוהה על המצב היהודי ועל מקורות האנטישמיות המודרנית. אקטואלי זה כן. מצחיק – הרבה פחות.

הישיבה מול הפסיכולוג היא חוט מקשר לסדרה של אפיזודות שכל אחת מהן מתייחסת לסטריאוטיפ הקשור ביהודים. "הם בכל מקום" מתייחס, כמובן, לאקסיומה האנטישמית לפיה יהודים שולטים במנגנוני הכוח הכלכליים והפוליטיים. שתי האפיזודות הראשונות עוד איכשהו משעשעות (גם אם נמתחות הרבה מעבר לגבול הבדיחה), ואחר כך מתחיל השעמום האמיתי. ההומור היהודי מעולם לא היה דלוח יותר כפי שהוא בסרטו של אטאל.

עוד ביקורות סרטים בערוץ קולנוע:

"הבחורה על הרכבת": אישה שיורדת מהפסים

"מאסטר מיינדס": טפשי זה לא תמיד מצחיק

"המעון של מיס פרגרין": טים ברטון גר כאן בכיף

באפיזודה הראשונה מגלה בעלה האנטישמי של מועמדת הימין הקיצוני לנשיאות צרפת כי הוא בעצמו יהודי. במהלך מבריק הוא מציע לאשתו להסיר את מועמדותה ולהניח לו להוביל את המפלגה לניצחון שמנבאים לה הסקרים. זוהי אפיזודה מוצלחת לא רק משום שהיא סונטת בחן במארין לה-פן ובמפלגת החזית הלאומית, אלא גם משום שיש בה טוויסט עלילתי המוביל אל פואנטה שנונה. לא פחות מכך, בנואה פולוורד ("קומדיה אלוהית") וולרי בונטון מעצבים במדויק דמויות שמהלכות על גבול הקריקטורה.

באפיזודה השנייה, בה מתארחת גם זוגתו במציאות של אטאל, שרלוט גיינסבורג (שלשאלת יהדותה הוא מתייחס באחת משיחותיו), מתקשה גבר כושל (הקומיקאי דני בון) להתמודד עם היותו יהודי – ולא עשיר. האפיזודה הזאת, שמתייחסת לסטריאוטיפ האנטישמי הקושר יהודים עם הון, מעלה לדיון גם את סוגיית זיקתם למסורת של צעירים יהודים-צרפתים שהוריהם היגרו מאלג'יריה. האפיזודה נחתמת בצורה מאולצת, אבל היא עדיין טובה יותר ממה שבא אחריה.

ואכן, סדרת האפיזודות העוקבות מוכיחה שרעיון טוב מצריך גם ביצוע ראוי. סוכן מוסד (ז'יל ללוש) נשלח אחורה בזמן על מנת לחסל את ישו התינוק ומתאהב במריה הקדושה באפיזודה שכותרתה, כמתבקש, "הם הרגו את ישו". אחרת מתארת פלפול תלמודי על שני מנקי ארובות, ובזו החותמת את הסרט מתכוננים הצרפתים למשאל עם סביב הפיכתם כולם ליהודים. הצופה הישראלי מוזמן לזהות את רבקה מיכאלי, ניקו ניתאי, גבי עמרני ואילן דר בתפקידי אורח.

אטאל, שנולד בתל אביב להורים ממוצא אלג'יראי, גדל בפריז והחל את דרכו כשחקן, ואחר כך הפך גם לבמאי. המימד האוטוביוגרפי הנוכח בכמה מסרטיו – ב"אשתי השחקנית" (2001) הוא מגלם גבר קנאי התוהה אם סצינות האהבה שמשחקת אשתו, בגילומה של גיינסבורג, הן אמיתיות – ניכר גם פה כאשר הוא מגלם את בן דמותו החושף את הפרנויה האנטישמית שלו בפני פסיכולוג (מגלם אותו הסופר טובי נתן שהיה נספח התרבות הצרפתי בתל אביב).

"היהודים" נובע מתוך הרגע המסוים הזה בצרפת שבו האנטישמיות הגואה, התבטאויותיו הגזעניות של הקומיקאי הצרפתי דיידונה, והטבח במרכול היהודי בפריז, רשימה חלקית בלבד, מעורר מחדש את תחושת הנרדפות היהודית במדינה שחרטה על דגלה את ערכי החירות, השוויון והאחווה. העובדה שהסרט אינו קושר את הסיטואציה הזו לרדיפה אתנית באשר היא רק מעידה על החשיבה האתנוצנטרית שבמהותו. אבל זו, איך לומר, זו הבעיה הכי פחות חשובה שלו.

שכן "היהודים" אינו מספק תובנות חריפות או מעניינות במיוחד. למעט האפיזודה הפותחת (ובמידה מסוימת גם השנייה), שיכולה הייתה בקלות לשמש בסיס לסרט שלם, כל יתר המערכונים נעדרי כיוון ומטרה. הם ילדותיים כשם שאמירותיהם נבובות. זוהי לא ממש סאטירה שעניינה גינוי של חשיבה סטריאוטיפית החורגת, כאמור, מעבר לגינוי אנטישמיות, וגם לא הערה שנונה על החברה הצרפתית הגזענית בת ימינו. כסרט שמטרתו לבדר אך גם לעורר מחשבה, "היהודים" רק מבהיר למרבה הצער שלא כל יוצר סרטים יהודי הוא וודי אלן או האחים כהן.