בית הנבחרים

ההוראות היו פשוטות. כל אחד מהבוחרים התבקש לציין מהו הספר החשוב ביותר שהתפרסם כאן בכל עשור. טעם אישי אמור היה להיות מחוץ למשחק. השאלה היא לא מהו הספר הטוב בעיני הבוחר או האהוב עליו - אלא מהו הספר שהשפיע, שתפס מקום מרכזי, שביטא באופן המדויק ביותר את התקופה.

כשהגיעו התשובות שיקללנו אותן כדי להרכיב רשימה של מנצחים. בחלק מהמקרים ההכרעה הייתה קלה. לגבי שנות ה־90, למשל, היה קונצנזוס מוחלט בין הבוחרים. שנות ה־80, לעומת זאת, הניבו תשובות מהוססות ומגוונות. על הבכורה בשנות ה־2000 התחולל דו־קרב צמוד בין שני ספרים.

כמו בכל שאלון מהסוג הזה, הבחירות לא יכולות להיות מנותקות מהקשרים תרבותיים, פוליטיים ועדתיים. מה גם שהרכב הבוחרים משפיע באופן טבעי על התוצאות. ובכל זאת, הרשימה שהרכבנו נמנעת מאפליה מתקנת. אין כאן ניסיון לעשות צדק היסטורי, אלא לשקף, עד כמה שניתן, את ההיסטוריה.

עכשיו יתחילו הוויכוחים.

רשימת הבוחרים:

דנה אולמרט • אלמוג בהר • דרור בורשטיין • ארז ביטון • נוית בראל • אריק גלסנר • נורית גרץ • אלי הירש • יוני ליבנה • שירי לב־ארי • גבריאל מוקד • נועה מנהיים • תמר מרין • דרור משעני • מיה סלע • מנחם פרי • ניסים קלדרון • עוזי שביט

שנות ה־50

ימי צקלג | ס . יזהר

בראיון שערכה איתו הלית ישורון בשנות ה־90, נשאל ס. יזהר אם היום היה מקצר את 'ימי צקלג'. יזהר ענה תשובה חצויה: "כן, אבל אני לא יכול". הוא סיפר שבהתקנת המהדורה האנגלית של הרומן התבקש לערוך קיצורים. הוא ניגש למלאכה, אך לא הצליח. אבל האורך של 'ימי צקלג' - יותר מאלף עמודים מתפקעים מיזהרית עשירה ומסולסלת - הוא חלק חשוב באימפקט של הספר. ב־1958, עשור אחרי מלחמת השחרור, יזהר היה מודע לתפקיד שמוטל עליו: לכתוב את האפוס הלאומי. ואפוס הוא הרי עניין כבד. וארוך.

ימי צקלג

אבל אם באורכו, וחשוב לא פחות: בהומניזם האנטי־מלחמתי שלו, צועד 'ימי צקלג' בעקבות 'מלחמה ושלום' של טולסטוי - האפוס העברי שלנו מצומצם לאין שיעור מבחינת הזמן המתואר בו. שבוע של קרבות סביב משלט בנגב. לכן הוא דחוס כל כך. לכן יש בו משהו מיקרוסקופי כל כך. וזה מה שהופך את 'ימי צקלג' ליצירה ייחודית: אפוס לאומי שאין בו פאתוס או מבט־על, אלא דווקא תוכן אנטי־מלחמתי (גם אם לא שנוי במחלוקת כמו יצירותיו המוקדמות, האמיצות, 'חרבת חזעה' ו'השבוי'); אפוס לאומי שמתמקד ברגעיה הזערוריים של כיתת לוחמים, ולא במשיכות מכחול ארוכות ועזות צבע.

אם יש משהו הרואי בטקסט הזה, בעל שאיפות התפשטות וגדולה - זו השפה. 'ימי צקלג' מציג כיבוש מרהיב, אפילו ראוותני, של העברית. כדאי לקרוא אותו עם מילון, ולגלות שאבן שושן מפרש את המילים ומפנה אותך חזרה למקור שבו הופיעו: 'ימי צקלג'.

בהתמקדו בחיי הנפש המיקרוסקופיים וברתיעתו מהפאתוס הלאומי, יזהר שונה ממשה שמיר, סופר בולט נוסף בשנות ה־50. יצירתו של שמיר - ובעיקר יצירת המופת שלו מ־1954, 'מלך בשר ודם' - עסוקה בהתפעלות מהריבונות היהודית המתחדשת ומהשלכותיה המוסריות. עצם הפנייה להיסטוריה היהודית אצל שמיר מדגימה את ההבדל בין שני הסופרים. אצל יזהר, העובדה שהם אולי נלחמים באותה צקלג שבה נלחם בזמנו דוד המלך, נדחית בבוז על ידי רוב הגיבורים. הם אינם לוחמים בשם ההיסטוריה אלא בשם ההווה. זו מלחמה קיומית, לא אידיאולוגית, וכזו היא גם ראיית העולם שלהם ושל הרומן. אקזיסטנציאליזם אנטי־אידיאולוגי ("בתקופה ההיא קראתי הרבה את סארטר", אמר יזהר באותו ראיון).

באופן מוזר, תפיסת העולם של יזהר, יוצר האפוס הלאומי הגדול של שנות ה־50, קרובה יותר לתפיסת העולם של יריבו הספרותי, פנחס שדה - שהתמודד כאן מולו על הבכורה. ב'החיים כמשל', גם הוא מאותה שנה, מתאר שדה את תחושת האבל שלו לנוכח הידיעות על קום המדינה ועל פרוץ מלחמת העצמאות, מכיוון שמדובר במלחמה קולקטיבית ולא במלחמתו של האדם הפרטי מול החושך שבנשמתו. יזהר המפא"יניק אמנם רחוק מהאינדיבידואליזם האקסצנטרי של 'החיים כמשל' - אבל נראה שגיבוריו הלוחמים יכולים להבין על מה שדה מדבר.  (אריק גלסנר)

וככה זה מתחיל: "עד שלא בא יום חמישי בצהריים ושני קרונות נרעשים טיפסו והגיעו למעלה, ומוטה הרים קולו ושאג לאמור - הה, קומו, בני־החַיִל! - לא נמצא איש שהיה נותן לב לא אל כל אותן השמועות שהיו פורחות ומנשבות זה כמה, כאילו מתעתד לבוא משהו, או כאילו עוקרים מכאן לאן שהוא, ולא אל כל שאר סימנים מעידים, שהיו לכאורה מרובים ומפורטים דיים - כל־כך היו כל הנימוקים וכל ההיגיון כנגד מעשה נמהר כזה".

ועוד אחד

החיים כמשל | פנחס שדה

החיים כמשל. פנחס שדה

ספרו הראשון של פנחס שדה מ־ 1958 מפנה עורף לנושאים הלאומיים הגדולים ועוסק בדבר היחיד שחשוב באמת: האדם הפרטי. האינדיבידואל. להלן פנחס שדה. על הגיגיו הפילוסופיים, הקיומיים, הדתיים כמעט. כמו כל עוף מוזר, 'החיים כמשל' התקבל בשעתו בהרמת גבה ובזלזול מצד המבקרים, אבל הפך לספר פולחן ונתפס כרומן פורץ דרך בשני העשורים שבאו אחריו.

שנות ה־60

דברים | יונה וולך

יונה וולך

מאז מותה ב־1985, בגיל 41, יונה וולך הפכה לצ'ה גווארה של הספרות הישראלית. דיוקן פניה המצולמות מופץ, מודפס, משוכפל. חי חיים משל עצמו. בשנות ה־60 היא עוד לא הייתה 'יונה וולך'. הסמל הקדוש. 'דברים' מ־1966, ספר השירה הראשון שלה, וגם 'שני גנים' שבא אחריו, מראים שידעה מה יש לה ביד, מה ערכה כמשוררת, כאדם - ואיך בדיוק היא מעוניינת לפנות לקורא שלה: "אני הבתולה הקדושה/ אני הבתולה הקדושה/ האם אתה שומע אותי/ אינך סובל יותר/ כבר אינך סובל/ עבור".

שנות ה־60 נראות היום כמו עידן פלאי מבחינת הספרות הישראלית. שלושה דורות של משוררים מפרסמים כמה מספרי השירה המשובחים והמשפיעים בעברית. בתחום הפרוזה, קשה להאמין כמעט שבאותו עשור רואים אור ספרי הביכורים של א"ב יהושע, אהרן אפלפלד, עמוס עוז, שמעון בלס, רות אלמוג, עמליה כהנא־כרמון, יהושע קנז וישעיהו קורן. חנוך לוין נכנס לעניינים. כמעט כל שם ברשימה הזאת מייצג היום רגע חלוצי בתהליכים ספרותיים־חברתיים.

דברים

במבט לאחור, כמו ממכשיר הקשר בשיר המצוטט, בוקע מהעשור הזה קולה הרם של וולך: אלקטרוני, מקודש, אירוני, סמכותי. לא צריך להיות פרשן מיומן כדי לזהות את העקבות הברורים של וולך בזרמים הבולטים ביותר של שירה משנות ה־80. באופן שבו מחקר הספרות עצמו הולך בעקבותיה - מבחינת המודעות הפוליטית החריפה לזהות מגדרית ומעמדית. "יונתן הם קוראים/ קצת דם/ רק קצת דם לקינוח הדבש". הקוראים ירדפו אחריה כילדים־רוצחים־אנסים, אבל כל טיפת דם שינסו להקיז ממנה, מהביוגרפיה שלה, מהגוף שלה, אישה צעירה בעולם ספרותי גברי - תצייר אותה במונחים מופשטים ואלוהיים יותר. תהפוך אותה לכוכב.

וולך כותבת בשנות ה־60 באופן שגם בעוד שנים יכריז על עצמו כדיבור ישיר, עוצמתי, עכשווי - אבל שייך לכל זמן. לאו דווקא בזכות התחביר הפשוט או השימוש באוצר מילים מודרני־דיבורי שמזוהים איתה - ואמורים להסביר את הפנייה שלה לקהל רחב ואת הפיכתה לגיבורת תרבות. הרי שירים אחרים באותם ספרים לא מבטאים פשטות בשום מובן: צורני, תחבירי, מטפורי. אפשר לדבר על כריזמה ספרותית, לפרק לגורמים את התחושה של מפגש עם רוקנרול ספרותי. ואפשר לשים לב כמה חשוב לוולך הקורא הספציפי, שישמע את קולה הספציפי, שישחק איתה במלוא הרצינות בחולה ורופא.

וולך כותבת לאנשים שלא חיים רק בתחום הספרות. השירים הראשונים שלה ספוגים במודעות קולנועית, בהקשבה לרדיו, במהירות ובחדות של צרכן דימויים בן זמננו. חלקם, ודאי המוכרים והמולחנים שבהם, משקפים ליטוש יהלומי־פופי. אקשן טהור של דימויים מפתיעים־מוכרים. כמעט כמו פרסומת. למזלה ולמזלנו, וולך הקדימה את העידן של סלבריטאות אינטרנטית. אפשר עדיין לדבר עליה בשפה מסתורית. אפשר להלביש עליה שוב ושוב פנטזיה לגבי האמן האמיתי, המורד, המכשף - כמו שעשו ועושים קולנוענים, עיתונאים וסופרים שעסקו בדמותה, אבל סיימו עם פוסטר של ז'אן ד'ארק ומרילין מונרו. (יוני ליבנה)

וככה זה מתחיל: "אני רץ על הגשר/ והילדים אחריי/ יונתן/ יונתן הם קוראים/ קצת דם/ רק קצת דם לקינוח הדבש/ אני מסכים לחור של נעץ/ אבל הילדים רוצים/ והם ילדים/ ואני יונתן/ הם כורתים את ראשי בענף/ גלדיולה ואוספים את ראשי/ בשני ענפי גלדיולה ואורזים/ את ראשי בנייר מרשרש/ יונתן/ יונתן הם אומרים/ באמת תסלח לנו/ לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה".

ועוד אחד:

שירים שונים | נתן זך

שירים שונים

אחרי שסגר חשבון עם אלתרמן, התפנה המשורר הצעיר נתן זך להוביל את המהפכה. ספרו השני מ־ 1960 הוא קו פרשת המים: לא עוד שירה קולקטיבית, גדולה, אלא לשון דיבורית, פרטית, מנוכרת, במקצב חופשי. לא מעט משוררים בולטים פעלו לצד זך בתחילת שנות ה־ 60 - ביניהם אבידן, רביקוביץ ועמיחי - אבל נראה שאף אחד מהם לא שינה כמוהו את פני השירה העברית.

שנות ה־70

זכרון דברים | יעקב שבתאי 

יעקב שבתאי

יש ספרים שעיתוי פרסומם מעיד על חוש כמעט פלאי של מחבריהם לקריאת מציאות עמוקה. כך היה עם 'כניעה' של מישל וולבק, שהתפרסם בתחילת 2015, בתיאום מושלם עם גל פיגועי הטרור בפריז. כך היה גם ביציאתו לאור של 'זכרון דברים', רומן שמתאר את הדקדנס של דור הבנים של תנועת העבודה המפוארת, באותה שנה בדיוק שבה חל "המהפך" שהוריד אותה מכס שלטונה הממושך.

ייאוש, תקיעוּת רגשית וניהיליזם מאפיינים את חייהם של גיבורי הספר, שלושה גברים תל־אביביים בשנות ה־30 וה־40 לחייהם. סביבם פורש שבתאי תיאורים של עשרות רבות של דמויות אחרות, כך שאווירת החידלון והריקבון אופפת חברה שלמה.

זכרון דברים

שבתאי הוא סופר מדייק ומדקדק, פרפקציוניסט אובססיבי, ויצירתו המהוקצעת, הדוהרת, עומדת בניגוד מעניין להתפוררות האישית והחברתית שהוא מתאר. שום דבר לא עובד בחיי הגיבורים, הכל מתמוטט, מתפרק, "המרכז לא מחזיק מעמד", כלשון השיר המפורסם של ייטס. הכל - מלבד הרומן עצמו. לא רק שהרומן אינו מתפורר - הוא מכונה מחושלת ומשוכללת ששועטת קדימה ללא מעצורים ובלימות, ללא רחמים. כך הכשיר שבתאי את הקוראים לשאת את הפסימיות שעומדת בבסיס הרומן; את פסק הדין החמור שלו על ישראל האשכנזית, החילונית והסוציאליסטית. שהרי נשארה לפחות הספרות. בספרות לא חל מהפך. לא ב־77', לא מאז.

אבל קריאה סקטוריאלית ב'זכרון דברים' עושה עוול לרומן הזה, שזכה למקום מרכזי לא רק בספרות העברית של שנות ה־70 אלא מאז ובכלל. שבתאי - שמותו המוקדם העצים את מעמדו המיתי של הספר - איפשר לקוראים מכל העדות והמחנות הפוליטיים לחוות דרך ספרו את חייהם כאינדיבידואלים. נדמה לי שאניטה שפירא היא זו שהעירה כי הרומן הזה לא עוסק כלל בשואה, למרות התפקיד החשוב שמילאה בחיי הסקטור ששבתאי מתמקד בו. גם הסכסוך הישראלי־פלסטיני מופיע רק בשולי השוליים של הרומן - בשונה מרומנים בולטים אחרים מאותן שנים, כמו 'המאהב' של א"ב יהושע או 'חסות' של סמי מיכאל. שבתאי מתמקד בכאב ובעונג הפרטיים, לא באסונות לאומיים. הם אלה שמניעים את גיבוריו. והוא עושה את זה בכנות ובישירות מעוררות הערכה.

המבקר האמריקאי אירווינג האו, בביקורת מתפעלת שכתב על 'זכרון דברים', הזדעזע מתכניו הניהיליסטיים הקודרים של הרומן. אבל זה בדיוק מה שהופך את 'זכרון דברים' ליצירה משמעותית בתרבות שלנו: היהודים בישראל אינם חיים רק בחלון הראווה של ההיסטוריה. גם בישראל יש אנשים פרטיים כמו צזאר האגוצנטרי או גולדמן המיוסר, שחרדים מהמוות, להוטים אחר הנאות הרגע, מתקשים ביחסים בין־אישיים, סובלים מנרקיסיזם או סתם רוצים לזיין. אם פורטנוי של פיליפ רות מ־1969 מגיע לישראל הצעירה וחוטף הטפות מְקצינות ישראליות פוריטניות בגנות מיניותו משולחת הרסן, הרי שבתאי, שמונה שנים מאוחר יותר, מתקן את הרושם המוטעה הזה. הייאוש בישראל אמנם הרבה פחות נוח, אבל הוא הוליד יצירת מופת מרשימה יותר מאלו של הסופרים האמריקאים הגדולים בני דורו של רות. (אריק גלסנר)

וככה זה מתחיל: "אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנדמה היה לו שהנה, בכוח ההינתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש והוא מצא לעצמו ראשית תיקון באמצעות ה'בוּלוורקֵר' ואורח החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה'סומניום'. צֶזַאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה שבין מותו של גולדמן לבין מות אביו, ואף ציין זאת ימים אחדים אחרי הלווייתו של גולדמן, כשעמד במטבח עם ישראל..."

ועוד אחד

המאהב | א.ב. יהושע

המאהב

אדם המוסכניק, אשתו המרירה אסיה, המאהב גבריאל, סבתו דוצ'ה, הבת המתבגרת דאפי, וכמובן נעים הערבי שאיתו היא מנהלת רומן. ספרו של יהושע מ־1977 הוא רצף מונולוגים שנמסרים מפיהם של ששת גיבורי הספר, ומרכיבים יחד סיפור על משפחה חיפאית מעורערת על רקע מלחמת יום כיפור. תצוגת תכלית מרשימה של יהושע, כפי שתעיד גם שורת העיבודים לקולנוע ולתיאטרון.

שנות ה־80

עיין ערך: 'אהבה' | דויד גרוסמן

דויד גרוסמן

'עיין ערך: 'אהבה'' מסתיים בפרק דמוי אנציקלופדיה, שבו חתוכים ומעורבלים שאר הפרקים ברומן. היום הספר הזה בעצמו נראה כמו צומת אנציקלופדי של אקשן ספרותי, הצטלבות תהליכים תרבותיים, נושאים ותופעות סגנוניות שהתבלטו בשנות ה־80 בישראל. באופן משלים ל'התגנבות יחידים' של יהושע קנז - שהתפרסם גם הוא ב־1986 וניהל כאן מול גרוסמן קרב צמוד על הבכורה - 'עיין ערך: 'אהבה'' מביא לשיא את ההתבוננות המבועתת בדמות החייל הישראלי. אם קנז כינס במחנה טירונים אוסף של זכרים צעירים, פגומים כביכול בגופם או בנפשם, כפרודיה על הפנטזיה הציונית־צבאית - גרוסמן הלביש את המאבק הכמו־מיתולוגי על דמותו של ילד רגיש בשנות ה־50, בן לניצולי שואה, שמעביר את עצמו מסע טירונות מופרך, גיהינומי, במרתף הבית.

עיין ערך: 'אהבה'

התפוקה של גרוסמן מאותו עשור מעוררת השתאות: ספרי הילדים על איתמר, מחזה לילדים, שני ספרי פרוזה ראשונים למבוגרים מ־83' ('רץ' ו'חיוך הגדי'), הספר התיעודי־מסאי, 'הזמן הצהוב', שתיאר את חיי הפלסטינים בשטחים תחת שלטון צבאי, שנייה לפני האינתיפאדה הראשונה. אבל נראה שב'עיין ערך: 'אהבה'' גרוסמן מוליד את עצמו, במובהק, כמספר.

'מומיק', גיבור החלק הפותח והמוכר יותר של הרומן, שנכתב סמוך למלחמת לבנון הראשונה, מגלם גרסה פרטית, ילדותית, של האופן שבו הפוליטיקה הישראלית ממחיזה שוב ושוב את המאבק בין שתי מפלצות: הרוצח הנאצי, היהודי השחוט. בהמשך הרומן, מומיק יהפוך לסופר. "עתה הבנתי עד מה גדול המרחק ביני לבין אומץ וכישרון אמיתיים. ביני לבין החלטות אמיצות", מעיד גלגולו המבוגר של מומיק, שלמה נוימן; ומבטא את אחת השאלות המרכזיות שסביבן סובב הרומן: איזה סופר גרוסמן מבקש ויכול להיות.

'עיין ערך: 'אהבה'' נחשב גם היום לתובעני ולניסיוני מבין ספריו של גרוסמן. כל אחד מארבעת חלקיו כפוף לצורה ספרותית אחרת, וכל אחד ניזון מהאחרים. סיפור בתוך סיפור. הנושאים, הצורה ומסגרת ההתרחשות הם מצג של תעוזה ושבירת מוסכמות. אבל הסגנון, או פשוט האישיות של גרוסמן, ממסים כל מה שיכול להיחשב מסובך או מרתיע. סופר הילדים תמיד נמצא שם - למשל בפרק השני, כשהוא שולח את דמותו של ברונו שולץ לשחות בים הצפוני עם להקה של דגי סלמון - מפני שמעולם לא הפסיק להיות ילד־קורא של ספרות ילדים סנטימנטלית.

ביקורת הספרות הישראלית מאמצת עד היום את האופן שבו גרוסמן מחנך את עצמו ואת קוראיו להתבונן בחוויה הספרותית; מתמצת במשפטים צלולים, דמויי סירופ, מאה שנים ויותר של ספרות מודרנית הבוחנת את עצמה כפלא. הרומן הוליד מתוכו טיפוסים ודימויים שעוד מולכים בספרות ובקולנוע הישראליים. אמיר גוטפרוינד המנוח הושפע במוצהר מהרומן הזה. נוכחותו מורגשת ברומנים בולטים משנות האלפיים שהקבילו בין שיבה טראומטית לילדות וחניכה ספרותית לבין התמודדות עם זהות אתנית מושתקת, עם עבר פנטסטי, אלים וכאילו מחוק. ההתייחסות לשואה כממלכת פלאים ספרותית, כפתח למשל פוליטי עכשווי. ומעל לכל, הציפייה להיוולד מחדש במרחב הספרות, להשתכנע שוב באגדת הילדים. "באמת אתה מאמין שעם מילים תוכל לנהל פה קרבות?" שואל המפקד הנאצי את סופר הילדים, סבו של הגיבור; שולח עוד עקיצה מטעם גרוסמן כלפי עצמו, כלפי התפקיד הספרותי הגואל, המרפא, שהוא משרטט כאן. (יוני ליבנה)

וככה זה מתחיל: "זה היה ככה, שכמה חודשים אחרי שסבתא הני מתה וקברו אותה בתוך האדמה, קיבל מומיק סבא חדש. הסבא הזה הגיע בחודש שבט

של שנת תשי"ט, שזה בלועזית אלף ותשע מאות וחמישים ותשע, לא דרך המדור לדרישות־שלום מעולים חדשים שמומיק היה צריך לשמוע כל יום בין אחת ועשרים לאחת וחצי כשאכל ארוחת־צהריים, ולשים טוב־טוב לב אם יזכירו ברדיו שֵם אחד מהשמות שאבא כתב לו על דף; לא, הסבא הגיע דרך אמבולנס מגן־דוד־כחול שעצר אחרי־הצהריים באמצע סופת גשם ליד המכולת־קפה של בלה מרכוס, וממנו ירד איש שמן ושזוף אבל לא שווארצִע אלא משלנו, ושאל את בלה אם היא מכירה פה ברחוב את משפחת נוימן, ובלה נבהלה וניגבה מהר את הידיים בסינר שלה ושאלה כן כן קרה משהו חס וחלילה?" 

התגנבות יחידים | יהושע קנז

התגנבות יחידים

לדעת רבים, הרומן הישראלי הגדול בכל הזמנים. ספרו של קנז מ־ 1986 הוא סיפורה של קבוצת חיילים בטירונות כלל־צה"לית בבה"ד 4, שהוא סיפור על החברה הישראלית של שנות ה־ 50 , דרך אלו שנדחו ונדחקו ממנה; "בניה הפגומים והדחויים של ספרטה", כפי שהגדיר אותם פעם עמוס עוז.

שנות ה־90

דולי סיטי | אורלי קסטל־בלום

שנות ה־90 עומדות בסימן הסכמה מובהקת בין הנשאלים. זהו עידן שלטונה של אורלי קסטל־בלום, בזכות ספרה הרביעי, 'דולי סיטי', וגם זה שקדם לו, 'היכן אני נמצאת' - שני רומנים קצרים או סיפורים ארוכים, דחוסים בהתרחשות קיצונית אך מוכרת, אלימה, מצחיקה. במרכזם שתי גיבורות־מספרות שכמו נשלפו מסרט מצויר - גם אם, במרחק השנים, קל לראות את שברירי הביוגרפיה הממשית של קסטל־בלום מהבהבים שם, כמעט בלי הסוואה.

'דולי סיטי' (1992) מזמין את הקוראים לבחון את דמות הרופאה המופרעת, גיבורת הספר, כשגרירה קיצונית של המחברת. הרמז שמובלע בשם הספר לעיר הקודש הוא איתות משלים: לא רק את דמותי אני עומדת להפוך לבובת משחק, אלא גם אתכם. ללעוס כמו גדולי הסופרים העברים את הנושא הגדול, הלאומי - כאילו מדובר במסטיק זול שיורקים על האספלט.

דולי סיטי

דולי היא גלגול מובהק של אברהם אבינו ושל ד"ר פרנקנשטיין. בתחילת הספר היא מתארת את עצמה מבתרת את דג הזהב שלה, בהקבלה מוצהרת לתיאור המקראי של ברית בין הבתרים. כעקרות קדושות בתנ"ך ובברית החדשה, דולי זוכה בילד פלאי, בלי סקס, בלי היריון. שנייה אחרי שביצעה המתת חסד בכלבה שלה, שנייה אחרי ששיפדה את הקברן של הכלבה - מתגלה לה תינוק פצוע. הילד נעשה לבנה, לעול, לשפן ניסיונות. כמו על בד ציור היא חורתת על עורו בסכינים את סימני הטירוף הפרטי שלה, את מפת הקרבות הישראלית. כמו אמא, כמו מ"כית, היא מעבירה את הילד מסע טירונות קיצוני: צולבת, מבתרת, מקימה לתחייה.

המבקרים הוותיקים עפו על 'דולי סיטי'. גם חוקרי ספרות שייצגו בזמנו גישה צעירה ועדכנית. אלה ואלה התמוגגו מהאפשרות לתאר את הספר במונחים של מסורת ושבירת מוסכמות. לחגוג את הרומן כאילו קסטל־בלום הניחה אסלה במוזיאון. היום, 'דולי סיטי' מעורר תחושה משונה של נוסטלגיה וגאווה מקומית. ביחס למיונז הספרותי שההוצאות המרכזיות בישראל משווקות לקוראים מתחילת שנות האלפיים; אבל גם ביחס לזרם אמריקאי של קולנוע, טלוויזיה וספרות שעלה לגדולה בשנות ה־90. יצירות שמבקשות למרוט את עצבי הצרכן - ובו בזמן לענג אותו במופע פופי של אלימות ממשית, לשונית, מבנית.

'דולי סיטי' העניק לקהל רחב של קוראי עברית הזדמנות נדירה: להתבדר ממופע של ספרות בוטה, גרוטסקית; מתחושת השתייכות לקהילה ספרותית צעירה, פתוחה ולא מבוהלת. השימוש בדמות הספרותית ובתפקיד החברתי של האמא המופרעת הוא לא רק צעד ספרותי אמיץ ופרובוקטיבי. העינוי הרפואי של הילד, הטלטול התזזיתי של גופו בין מוות ותחייה - מבהירים שקסטל־בלום חושפת בפני הקוראים את היקר לה ביותר, כאילו אין פער בין הטקסט לגוף הממשי שלה, שאותו היא מנתחת במו ידיה. במונחי הספרות הישראלית - זאת הדגמה כמעט חד־פעמית לאופן שבו סגנון וקוּליות יכולים להציל חיים. (יוני ליבנה)

וככה זה מתחיל: "לפני שדגי נוי מתים, הם שוחים כמה שעות על הצד, מתהפכים, שוקעים בתוך המים הרדודים וצפים בחזרה. היה לי דג קטן, כתום, שגסס כך כל היום, עד שבשעת בינערביים שקע למצולות, עיניו פקוחות וגופו מפותל בצורת סימן־שאלה. לקחתי כוס פלסטיק וצדתי אל תוכה את גווייתו של הדג. הלכתי עם הכוס למטבח ושפכתי בזהירות את המים לכיור. הנחתי את הדג על השַיש השחור, לקחתי פגיון והתחלתי לבתר אותו".

שנות ה־2000

סיפור על אהבה וחושך | עמוס עוז

עמוס עוז

קרב ענקים על המקום הראשון ניטש בין 'סיפור על אהבה וחושך' ל'אישה בורחת מבשורה' – שני הרומנים המאז'וריים, עבי הכרס, המצליחים מאוד, של העשור הקודם. ספרו של עוז הגיע בכל זאת לקו הגמר, לא רק בשל הישגיו הספרותיים המפוארים, אלא מפני שיותר מכל רומן אחר, הוא מיטיב לייצג את המגמות המרכזיות של הפרוזה הישראלית בעשור הראשון למאה ה־21.

זה היה עשור של כתיבה אוטוביוגרפית. לאה איני, איל מגד, רונית מטלון, אלונה פרנקל, צבי ינאי – אלו רק חלק מהסופרים שטבלו ידיהם בסיפורם המשפחתי. אף אחד מהם לא הלך בגדולות כמו עוז, שמגולל על פני כמעט 600 עמודים, בגוף ראשון, את סיפור ילדותו ונעוריו בירושלים של שנות ה־40 ותחילת ה־50, כבן לאב שנשא עיניו לקריירה אקדמית אך לא עשה בה חיל, ולאם דיכאונית שהתאבדה בסופו של דבר, כשעוז היה בן 12.

אבל מעבר לסיפורה של משפחת קלוזנר/עוז, זהו גם סיפור חניכה לספרות. מעין דיוקן הסופר כאיש צעיר. בכך הוא מבטא מאפיין נוסף של התקופה: כתיבה של סופרים על סופרים (מאיה ערד, יעל הדיה, חיים באר, יצחק בן־נר, נורית גרץ). ובעיקר – בעשור של עיסוק ספרותי בהיסטוריה הציונית (אמיר גוטפרוינד, אלון חילו, אסף ענברי, שולמית לפיד, מאיר שלו), 'סיפור על אהבה וחושך' הוא הרומן ההיסטורי האולטימטיבי: רומן שהוא כתב סנגוריה מתוחכם ומעודן בזכות הציונות.

סיפור על אהבה וחושך

הסיפור מאחורי הרומן הוא סיפורה של מבוכה אדירה שהולידה אותו. מבוכה לאומית־אידיאולוגית שעיקרה פקפוק בצדקתה של הציונות. אחרי שנות התקווה של אוסלו הגיעה האינתיפאדה השנייה ושלחה ישראלים רבים להתבונן בשורשיו הרחוקים של הסכסוך. את עוז היא הובילה לכתיבה היסטורית: ניסיון להסביר לעצמו ולקוראיו את הציונות, מתוך ניסיון חייו וחיי משפחתו, ככורח היסטורי; פתרון קיומי שמצאו אנשים מיוסרים ונרדפים, ולא פרויקט קולוניאליסטי של כובשים מפוטמים.

אל המבוכה הלאומית מצטרפת כאן מבוכה סמויה, פנים־ספרותית: פקפוק בנחיצותם של הספרות והסופר בתחילת המאה ה־21. זו הסיבה שהרומן הזה נושא אופי סיכומי ונוסטלגי, כמעט קינתי. עוז מדגיש בספר את קשריו עם גדולי הספרות העברית - טשרניחובסקי שאת ריחו הטוב הוא זוכר, עגנון ומבטו הערמומי, זלדה שהייתה מורתו ביסודי - לאו דווקא מטעמי גאוותנות אלא מתוך תוגה ומאמץ נואש אחרון. 'סיפור על אהבה וחושך', אם כך, תוהה לא רק על עתידו של הפרויקט הציוני אלא גם על עתידה של הספרות העברית. והוא עושה את זה באופן שמביא את כישורי הכתיבה של עוז לשיאם.

באופן כמעט אירוני, אותו משבר לאומי ששלח את הסופר לנבור בקורות משפחתו הפרטית, הוא גם זה שאיפשר לו לזכות מחדש במשרת הסופר הלאומי. מכשף השבט. גיבור־על שנקרא לשוב מגלותו כדי לשקם את הפצעים העמוקים שנִבעו בסיפור הגדול שלנו. עם או בלי נטלי פורטמן.

וככה זה מתחיל: "נולדתי וגדלתי בדירת קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הוריי ישנו על ספת־מגירה שהייתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב. השכם בבוקר היו מדחיקים את הספה הזאת עמוק אל תוך עצמה, מעלימים את כלי המיטה בחשכת הארגז התחתון, הופכים את המזרן, סוגרים, מהדקים, פורשים על הכל כיסוי אפור בהיר, מפזרים כמה כריות מזרחיות רקומות, מעלימים כל ראָיה לשנת הלילה שלהם. כך שימש חדרם גם חדר שינה גם חדר עבודה גם ספרייה גם חדר אוכל וגם חדר אורחים. מול החדר היה החדרון שלי, הירקרק, שאת חצי שטחו מילא ארון בגדים עב־כרס. פרוזדור אפל צר ונמוך, מפותל קצת, דומה למנהרת בורחי כלא, חיבר את המטבחון ואת כוך השירותים אל שני החדרים הקטנים. נורה קלושה שנכלאה בתוך כלוב ברזל שפכה על הפרוזדור הזה גם בשעות היום אור־לא־אור עכרורי". (אריק גלסנר)

ועוד שניים:

אישה בורחת מבשורה | דויד גרוסמן

אישה בורחת מבשורה

המרכיב האוטוביוגרפי רק הוסיף לאפקט המהדהד של הרומן הזה, שהתפרסם ב־ 2008 , שנה וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, ומביא את סיפורה של אורה - אישה שיוצאת מביתה לטיול ממושך כדי להימלט מבשורה מרה, שתגיע או לא, על בנה החייל שגויס למבצע צבאי גדול.

קול צעדינו | רונית מטלון

קול צעדינו

במרחק בטוח משני הרומנים הקנוניים של העשור הקודם נח ספרה המבריק של רונית מטלון מ־ 2008, רומן אישי שמתחקה אחר דמותה של אמא לשלושה ילדים, בצריף של עמידר, בפריפריה הישראלית של שנות ה־ 50 וה־ 60 ; הרבה לפני שחילקו כאן את העולם ל'"מזרחים" ו"פריבילגיים.

העשור הנוכחי

רובם המכריע של הנשאלים סירבו לבחור ספר מהעשור הנוכחי, בטענה שאי־אפשר לסכם עשור שעוד לא הסתיים. שחסרה פרספקטיבה. מה גם שאף ספר לא התבלט במיוחד בשנים האחרונות. ובכל זאת, הנה כמה מהשמות שהוזכרו יותר מפעם אחת, תוך הסתייגות ובזהירות מופלגת:

צל עולם | ניר ברעם (2013).
ניסיון שאפתני ומורכב לטפל בנושאים הדוחקים של התקופה: קפיטליזם, גלובליזציה, מחאה - או במילה אחת: כסף.

הרומאן המצרי | אורלי קסטל־בלום (2015). 

רומן משפחתי, היסטורי, אוטוביוגרפי, ששובר לחתיכות כל מה שידעתם על כתיבה משפחתית, היסטורית, אוטוביוגרפית.

שירה מזרחית צעירה

אפשר להתווכח על הפואטיקה שלהם; אי־אפשר להתווכח עם העובדה ש'ערס פואטיקה', על שלל ספיחיה, היא התופעה הספרותית־חברתית הבולטת של השנים האחרונות. אם לבחור שם אחד: שלומי חתוכה ('מזרח ירח', 2015).