פוקוס קולנוע טורקי בחיפה: חיספוס פיוטי
על התפר בין אסיה לאירופה, בטורקיה הנקרעת בין חילוניות לאדיקות דתית, צומחת אחת מקהילות הקולנוע הפורות והמרתקות בעולם – תחת עינו הפקוחה של ארדואן. פסטיבל חיפה מקדיש תוכנית מיוחדת לסרטים טורקיים חדשים, שפותחים צוהר עדין ונוקב למדינה במשבר זהות. סקירה
בשיתוף אתוס
מי שמחפש הוכחה לכך שהקולנוע הטורקי החדש הוא אחד המובילים בעולם, יוכל למצוא אותה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה שייפתח במוצ"ש (15.10) וכולל מסגרת מיוחדת המוקדשת לו. שבעת הסרטים באורך מלא ועוד סרט קצרצר אחד מספקים הצצה אל קורפוס יצירתי המאופיין ביופי חזותי ובעיסוק בשאלות של גלות, זהות ושייכות.
ואכן, "קולנוע טורקי חדש: שייכות, זהות והגירה" היא גם כותרתו של ספר מקיף העוסק בקולנוע הטורקי העכשווי שמזוהה בעיקר, אך לא רק, עם שמו של נורי בילגה ג'יילאן ("היו זמנים באנטוליה", "שנת חורף"). התמות האלה מאפיינות לא רק את הקולנוע המזוהה עם חוגי הפסטיבלים אלא גם, כמסתבר, את הסרטים המסחריים המופקים בטורקיה.
ניסיון ההפיכה הצבאית בטורקיה שכשל בחודש יולי השנה מצא דווקא את יוצרי הסרטים במדינה בעמדת תמיכה בנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. לא היה זה בהכרח מתוך פחד שגל המעצרים שפקד את המדינה בעקבות ההפיכה הכושלת, וכלל טיהורים בחוגי הצבא, הממשלה והאקדמיה, לא יפסח על חוגי הקולנוענים, אלא גם מתוך עמדה מוסרית שראתה בהפיכה "פעולה אנטי-דמוקרטית".
הבמאי סמיח קפלנוגלו ("דבש") הצהיר בכתבה שפורסמה בכתב העת סקרין דיילי כי "בעשור האחרון מאות סרטים ארוכים, תיעודיים וקצרים המשקפים את הגיוון האתני והתרבותי בטורקיה זכו לתמיכה על ידי הממשלה". ואמנם, על אף שמצב החירום שהוכרז במדינה בעקבות ההפיכה מאפשר לשלטונות לסגור בתי קולנוע, מדגיש באותה כתבה מפיק מקומי כי "לטווח הרחוק, אני חושב שהתקופה הזו תוליד כמה סרטים מרשימים".
ואמנם, צפייה בכמה מהסרטים התורכיים שיוקרנו בחיפה מגלה עיסוק בסוגיות פוליטיות, היסטוריות ומגדריות משמעותיות, בעיקר בחברה הניצבת בגבול בין אסיה לאירופה ונעה בין מסורתיות ומודרניות, חילוניות ופונדמנטליזם דתי, כמו טורקיה של ימינו. קחו, למשל, את סרטו של אוזקן אלפר, "זיכרונות של הרוח", המתרחש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וגיבורו הוא אראם, צייר ומשורר ארמני המתגורר באיסטנבול.
בשל הסכנה הנשקפת לחייו, בין היתר משום שהוא חשוד בהיותו קומוניסט, נאלץ אראם לברוח ולהסתתר בביתם ההררי הנידח של בני זוג הנמצא על הגבול שבין טורקיה וארמניה. שם הוא אמור להמתין עד שיגיעו המסמכים שיאפשרו לו לחצות את הגבול. אחד ההיבטים המעניינים של סרט זה, שאני מהסס אם לא להגדירו כיצירת מופת, הוא עיסוקו ברצח העם הארמני מבלי להזכירו מפורשות, ולו במילה. כידוע הנהגת טורקיה בעבר ובעבר מסרבת להכיר בו (לאחרונה עוררה גרמניה את זעמו של ארדואן לאחר שהפרלמנט הגרמני העביר החלטה המכירה בטבח הארמנים על ידי הטורקים העותמאניים כרצח עם). ההקשר ההיסטורי, מכל מקום, לא יפסח על אף צופה.
גם "ראוף" מסווה את ההקשר ההיסטורי-פוליטי ועלילתו מתרחשת בצלה של מלחמה מתמשכת שרק הדיה נשמעים. אך גם כאן, למין תמונת הפתיחה, ברור לצופה מבלי שהדברים ייאמרו מפורשות, שמדובר בקרבות שבין מורדים כורדים והצבא הטורקי. גיבורו של סרט קורע לב זה הוא ילד כפרי בן תשע, שוליית נגרים, היוצא למסע על מנת למצוא צעיף פרחוני ורוד לנערה שבה הוא מאוהב.
הסמליות של החיפוש אחר הצבע הוורוד, שאין לו כל מושג מהו, על רקע המציאות האפורה והקודרת - ברורה. כמו גם האזכורים הנוגעים לצעירי הכפר, אחד מהם הוא אחיו הבכור של ראוף, שייצאו להילחם בהרים ומצאו את מותם. ואכן, סרטם המצוין של באריס קאיה וסונר קאנר, עוקף את הנגיעה הישירה בעימות הכורדי-טורקי דרך עיסוקו בחיים נטולי תקווה בצל מלחמה, כל מלחמה. נקודה זו מודגשת באמצעות הדימוי של ארונות המתים שאותם בונה הנגר ובהם מוקף הילד ראוף, שההצמדות לנקודת מבטו התמימה ממילא אינה מאפשרת הבנה מלאה של הקונטקסט הפוליטי.
המוטיב של תמימות אבודה מופיע גם בסרטו של ריאה ארדם, "עולם גדול גדול". ארדם, מבכירי במאי הקולנוע הטורקי החדש, רוקח כמנהגו סיפור פיוטי מופשט, שמתרחש הפעם ביער בראשיתי אליו בורחים יתום צעיר ומי שהוא מאמין שהיא אחותו. האקספוזיציה האלימה משמשת כטראומה שרודפת את המגע שלהם עם הטבע המפעים הסובב אותם כמו גם עם דמויות משונות הצצות לפתע, בהן קשישה דמנטית התרה אחר אביה, וזקן המחפש את אמו. אפשר לקרוא את האגדה היפהפייה הזו כאלגוריה על יתמות וחיפוש אחר אהבת הורה, שכל צופה מוזמן להעניק לה את ההקשר הנאות.
הניתוק של אזורים מסוימים בתורכיה מהחיים המודרניים מעולם לא נראה קיצוני יותר מאשר ב"קור של קלאנדאר", סרטו של מוסטפה קארה שעלילתו מתרחשת בכפר הררי בצפון המדינה. הבקתה העלובה בה מתגוררים גיבור הסרט ומשפחתו ואשר אותה הם חולקים עם בעלי החיים המספקים להם את מזונם, מסתופפים סביב האש הבוערת בהיעדר חשמל ומים - היא אחד הדימויים העזים של הסרט המשופע בכאלה.
אבי המשפחה מחפש לשווא אחר מתכות יקרות בהרים הסלעיים, אחרי ששנים קודם לכן אכן מצא שם זהב, ומסרב להיעתר לתביעת אשתו שימכור את השור שלו על מנת לשלם את חובותיהם. להיפך, כאשר נודע לו שבעיר הסמוכה נערכים קרבות שוורים, הוא מחליט לקחת לשם את השור בתקווה להרוויח את כספי הפרס. "הקור של קלאנדאר", שנבחר לאחרונה כמועמד טורקיה לאוסקר הסרט הזר, מציג דיוקן פיזי ואנושי של המדינה כאומה מסורתית ומפגרת, שספק אם הוא נושא חן בעיני הנשיא ארדואן השואף להצעיד את מדינתו בתוך שנים ספורות למועדון עשר הכלכלות המובילות בעולם.
המתח שחווה טורקיה של היום בין מודרניות ומסורתיות מוצא את ביטויו בצורה מובהקת במעמד הנשים במדינה. "ספקות", סרטה של יסים אוסטאוגלו הוותיקה, עוקב אחר שתי נשים השייכות לשני עולמות שונים. האחת היא פסיכיאטרית המנהלת אורח חיים אופנתי והאחרת היא צעירה בת 18 הנחנקת תחת עול בעלה המבוגר ממנה וחמותה החולנית הרודה בה. כאשר נסיבות טרגיות מפגישות בין שתי הנשים - האחת מייצגת את פניה המתקדמות של טורקיה, והאחרת את השמרנות המדכאת - מתברר שהמשותף להן רב על המפריד.
הסרט מתהדר בסצנה ארוכה וממסמרת של תרפיה שתופסת את מרבית חלקו השני, ודרכה נחשפות כמה עובדות נוראות על מעמד האישה בטורקיה. עיסוקו המפורש, יחסית לקולנוע המקומי, במין ומיניות נשית מעיד על פתיחות מפתיעה ומבורכת בתעשייה שנחשבת שמרנית מיסודה, והופעתן של שתי השחקניות הראשיות, פונדה אריגיט ואצ'ם אוזון, מעניקה לסרט את עוצמתו.
בצד הסרטים שנסקרו פה חובה להזכיר ולהמליץ גם על "מטלית אבק" של אהו אוצטורק, "גחלת" של זקי דמירקובוז (שיתארח בפסטיבל), וכן הסרט הקצר והמקסים "הילד" של אייטאג' אוזון - עשר דקות בלבד אורכו - שגיבורו הצעיר מצטרף לחבריו המשחקים ומחמיץ את הלוויה של סבתו. כל הסרטים הנ"ל משרטטים את דיוקנו של קולנוע הפועל בין קטבים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים ומעצב את המאבקים שבמרכזו בשפה קולנועית פיוטית ומעוררת השראה.
בשיתוף אתוס
