30 שנה וגעגוע
ב־16 באוקטובר 1986 הופל בשמי לבנון מטוס הפאנטום ובו הנווט רון ארד, שצנח בחיים ונשבה על ידי אנשי ארגון "אמל" • במפגש מרגש ומלא נוסטלגיה שקיימו חבריו מכיתה ח'1 מבית־הספר בהוד־השרון, הם מציפים זיכרונות משותפים על הילד שכולם נשבו בקסמיו • סיפור על אהבה, הצטיינות, מעשי הקונדס והכאב על כך ש"לא נעשה די להשיבו הביתה"
בזה אחר זה הם הגיעו לחצר ביתו של בן כיתתם, ירון ארנהיים, ברמת־השרון. שמונה בני אותה כיתה, נרגשים מהלא נודע ומהמפגש והשיחה על רון. שיבה זרקה בשערם, קמטי הזמן חרצו קווים בפניהם, ורק מבטם, כך נדמה, נותר בגיל העשרה.
כל אחד הגיע עם סיפור חייו והביא עימו גם אוזניים קשובות למידע, במטרה להשלים את הפאזל ולהבין מה עבר על ילדי הכיתה ההיא, כיתה ח'1 בבית־הספר ממלכתי א' בהוד־השרון, הכיתה שהתאחדה אחרי 44 שנה. כל מי שקיבל טלפון על המפגש הגיע, כולם פרט לאחד, החבר הטוב רון ארד שאיש אינו יודע היכן הוא ומה עלה בגורלו, מאז 16 באוקטובר 1986.
הם כולם כבר בני 58. צור חרס נמצא במרכז העניינים, מימינו מירה אופיר, טובה ישראל וירון ארנהיים. משמאלו אירית להב, אלי פלג, תמי גרינברג, סמדר אביב וירדנה יהודאי.
מבין כולם, היה חרס חברו הטוב ביותר של רון, והוא אף המשיך עימו לפנימייה הצבאית. חרס אף עמד בראש העמותה להשבת רון במשך שנים.
כשאני שואל אותם לראשונה על רון, טוען חרס בכאב: "ברגע שהמדינה השיבה את מוסטפה דיראני והשייח’ עובייד — היא סגרה את סיפורו של רון. לצערי, נזכרנו במפגש הזה מאוחר מדי, כמו בכל השלבים של הטיפול בנושא של רון".
ארנהיים לא מסכים עם הטענות. "זו החובה הקטנה שלנו, להיזכר בו ולדבר עליו. רון נתן את חייו למדינה. ברור שהפגישה הזו לא תחזיר אותו, אבל היא תחזיר את הזיכרון”.
חרס למוד אכזבות בנושא. "למדנו שככל שחולף הזמן מדינת ישראל, לפחות בקומת ההנהלה שלה, היא מקום שבו קשה יותר ויותר לקבל החלטות אמיצות".
כמי שהיה עד לחלק מנבכי המשאים ומתנים, חרס טוען בתוקף כי לא היה משהו אמיתי או ממשי בכל ניסיונות החילוץ של רון מידי שוביו. "השקיעו המון כסף ומשאבים שלא הביאו תוצאות. הייתה אפשרות להשיבו תמורת כסף, אבל רבין שהיה ראש הממשלה לא רצה, ורון נעלם לדיראני ולנו מהרדאר. המכה הכי גדולה הייתה בסוף שנות ה־80 כשהייתה עסקת שבויים גדולה. עסקה מסובבת עם שבויים מכל העולם, ורון היה אמור להיות חלק ממנה. כשהוא לא ירד אז מהמטוס חשתי תחושת פספוס אדירה".
גרינברג, יהודאי ואופיר נזכרות בו בכל שנה בצעדת רון ארד בהוד־השרון. "כל יום בדרך לעבודה אני עוברת ברחוב האהבה ליד ביתו. כשאני עוברת באותו רחוב אני מקבלת מכות של זיכרון", מוסיפה גרינברג.
כששמעתם שהוא נפל, חשבתם שהוא ישרוד את השבי?
ארנהיים: "כשרון נפל חשבתי שהוא יחזיק מעמד. הוא היה חכם, מצחיק, איש מלא חיים, עם ראש מתמטי מבריק, אבל לא היה לו מזל בחיים. עם המשקפיים היצירתיים שלו וההומור שלו. הוא בטח למד ערבית והתחבר שם לאנשים. הוא אחד שמוציא את הטוב מהרע".
חרס: "אני לא יודע אם כל זה נכון, אבל הוא בטח ניצח אותם בקלפים ובשש בש".
להב: "הוא היה כל כך חכם. יום אחד המורה ביקשה ממנו להקריא את התשובות לשיעורי הבית שהוא שכח להכין. רון פתר את החידות המתמטיות בראשו וענה לה כשמחברתו בכלל הייתה ריקה".
יהודאי נזכרת כיצד כמה ימים לפני האירוע הטרגי פגשה בו בפלאפל בעיר. "הוא אכל את המנה וכל הטחינה הייתה מרוחה לו על הפנים. כשהוא ראה אותי הוא היה נבוך".
היא משחזרת את הפגישה עם בתיה ארד: "במשך שנים היא קנתה בחנות של הוריי. היינו מדברות ללא מילים. הכאב לא עזב אותה. אני זוכרת שהיא אמרה כל הזמן בשנה האחרונה לחייה שמכרו את הבן שלה. היא אמרה לי שהיא תורמת את גופתה למדע כי אם לבן שלה אין קבר אז גם לה לא יהיה".
יש בכם כעס על המדינה?
פלג: "אני כועס על רבין שלא עשה את העסקה הראשונית איתם. בתיה פעם אמרה לי בדמעות שאם היא הייתה הופכת לו את השולחן אז, בימים הראשונים, רון היה פה איתה".
מאז החטיפה הם עוקבים אחר כל פיסת מידע. "הרגע שהיה הכי קשה לי קשור בדיווח שפגעו לו ברגליים", אומר ארנהיים. "הוא בטח מת מזה", סבור פלג. "אם היה לנו מקרה דומה כזה לפני רון ארד אז בוודאי שהמדינה הייתה נוהגת מההתחלה אחרת במקרה שלו", גורסת להב. לאורך השנים כל אחד מהם קיבל החלטה להזכיר ולספר על רון לכולם, ובפרט לילדיהם. התגובות חיוביות תמיד: החל ב"מה, הוא באמת למד איתך בכיתה?" דרך "ספרי לי עוד על רון" ועד ל"החבר שלך שנפל בשבי בלבנון".
אתם חושבים שהנוער של היום יודע מי הוא רון ארד?
"לצערי", אומר חרס, "אני לא חותם על כך שכל הילדים בישראל יודעים מי היה רון ארד. בסוף 1992 חילקנו סטיקרים של 'לחופש נולד' בתחנת דלק, ובני נוער באו למתנדבים שלנו ושאלו אותם האם ארד זו המדליסטית האולימפית שלנו, יעל ארד".
הייתם רוצים להיפגש עם בתו יובל?
גרינברג עונה בשם כולם: "אני מאמינה שהיא הייתה נהנית ממפגש עם אנשים שיכולים לספר לה על פניו הרבות של רון, שאולי את חלקן היא לא הכירה".
הם מספרים בחדווה על רון מלך הכיתה. בחור מקובל, חתיך, חכם, שחקן כדורגל טוב. אחד שבו זמנית מוציא ציונים טובים בשל חוכמתו ואהוד בכיתה בשל הטריקים שהיה עושה.
חרס: "אני נזכר ברון בכל פעם שהוא שומע את שירו של דני רובס "אני בא הביתה מהלילה" בגלל השורה "מגלגל מספר יפה של מכונית חונה". רון כל כך אהב מתמטיקה, שכשהלכנו ברחוב הוא היה עושה תרגילים מתמטיים על מספרי מכוניות שהיו ברחוב, מחסיר, מחבר, מכפיל ומחלק. הוא היה עילוי בתחום".
לתופעת רון המתמטיקאי מצטרפת אביב, מי שהייתה באותה תקופה מושא אהבתו של רון. היא הייתה הילדה שרון אהב, מספרים כולם. "הוא תמיד התנדב לקחת אותי הביתה, ובדרך הייתי רואה כמה הוא חכם, בעיקר במתמטיקה. אני זוכרת שפעם אחת הוא אמר לי משפט של אהבה, משהו בסגנון ‘אני אוהב אותך, אבל אני יודע שאת אוהבת ילד אחר בכיתה’. בספר הזיכרונות של אותה שנה הוא כתב לי שהוא שמח שרקמתי לו חולצה, וזה בעצם הזיכרון האחרון שלי ממנו עד לנפילה בשבי".
אמרתם שהוא אהב גם מעשי קונדס.
פלג: "יש את הסיפור הידוע שלי ושל רון עם המורה לחקלאות. זה היה במסיבת בר־מצווה שהמורה ההוא הוזמן אליה, הגענו למסיבה ההיא עם חבילת ביצים מהמשק. חיכינו שהוא ייצא ממנה ויילך לכיוון התחנה שהייתה מולנו במרחק של 15 מטרים. בהתחלה זרקתי ביצה, אבל היא התנפצה על הגג של התחנה. רון כיוון אחריי ופגע לו בול בצוואר. יום למחרת סגן המנהל קרא לנו לשיחה ובה הוא הרחיק אותנו מבית־הספר לשבועיים. כשהסגן שאל אותו מה יש לו לומר, הוא פשוט חייך ושאל האם אפשר להיות מושעה ליותר משבועיים".
חרס מספר על עוד רגע שאותו הוא לא ישכח מחברו הטוב. "זה היה ביום החניך. רון נבחר להחליף את מנהל הפנימייה הצבאית. אני זוכר שהוא קרא לי למשרד המנהל באותו יום, נכנסתי וראיתי אותו בחדר מלא התעודות של המנהל יושב עם רגליים על השולחן. זה אחד הזיכרונות החזקים שלי ממנו. פשוט מלך העולם".
