מסע בעולמו של דילן: פרק מתוך האוטוביוגרפיה "כרוניקות"

למרות שעוטר בפרס הנובל בספרות, בוב דילן מעולם לא שאף להיות סופר של רומנים או סיפורים קצרים. את כל מה שהוא יכול לספר על הטבע האנושי כתב בטקסטים שרבים, כולל ועדת הפרס בשטוקהולם מחשיבים כשירה עילית. באמצע שנות האלפיים התפנה דילן לכתיבה על חייו, במטרה לגולל את הסיפור הגדול שעבר עליו בקריירה מרשימה - שהחלה בשנות השישים המוקדמות וסופה עוד לא נראה באופק. התוצאה היתה "כרוניקות: חלק 1" (בעברית בהוצאת מודן), אוטוביוגרפיה שעוררה עניין רב בקרב המעריצים והקהל הרחב, גם בישראל. הנה הפרק הראשון מתוכה.

1. לקבוע את התוצאה Markin' up the Score

לו לוי, האיש החזק בחברת ההוצאה לאור 'לידס מיוזיק', לקח אותי במונית לפית'יאן טמפל ברחוב 70 מערב, כדי להראות לי את האולפן המיניאטורי שבו הקליטו באדי הולי וה'קומטס' את 'רוק מסביב לשעון' -

ומשם למסעדה של ג'ק דמפסי ברחוב 58 וברודוויי, שם ישבנו בתא עם ריפוד עור אדום שפונה אל חלון הכניסה.

לו הציג אותי בפני ג'ק דמפסי, המתאגרף הגדול. ג'ק נופף לעברי באגרופו.

"אתה נראה קל מדי בשביל ילד של משקל כבד, תצטרך להעלות כמה קילוגרמים. תצטרך להתלבש קצת יותר יפה, להיראות טיפה יותר מצוחצח - ולא שבזירה עצמה תצטרך הרבה בגדים - ואל תפחד להכות מישהו חזק מדי."

"הוא לא מתאגרף, ג'ק, הוא כותב שירים ואנחנו נפרסם את השירים שלו."

"אה, כן, אז אני מקווה לשמוע 'תם מתישהו. שיהיה בהצלחה, ילד."

בחוץ נשבה הרוח, פקעות עננים השתרכו בשמיים, שלג הסתחרר ברחובות לאור הפנסים האדומים, טיפוסים עירוניים דישדשו מסביב, עטופים בבגדים חמים - רוכלים ואנשי מכירות עם כיסויי אוזניים ארנביים מפרווה ניסו למשוך קונים עם מיני פעלולים, דוכני ערמונים קלויים, אדים עלו מתוך בורות בכביש.

שום דבר מאלה לא נראה חשוב. הרגע חתמתי חוזה עם 'לידס מיוזיק' ונתתי להם את הזכות לפרסם את השירים שלי; לא שהיה בסיס לאיזה חוזה גדול. עוד לא כתבתי הרבה. לו נתן לי מקדמה של מאה דולר על חשבון תמלוגים עתידיים, וזה היה בסדר גמור מצידי.

ג'ון האמונד, שהביא אותי ל'תקליטי קולומביה', לקח אותי לפגישה עם לו וביקש ממנו לטפל בי. האמונד שמע רק שני שירים מקוריים שלי, אבל היתה לו הרגשה שיהיו עוד.

במשרד של לו פתחתי את נרתיק הגיטרה שלי, הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט על המיתרים. החדר היה עמוס ומגובב - ערימות של תווים, תאריכי הקלטה של אמנים מודבקים ללוחות מודעות, תקליטים בציפוי לכה שחור, שקים עם תוויות לבנות מושלכים מסביב, תמונות חתומות של בדרנים, דיוקנאות זוהרים - ג'רי וייל, אל מרטינו, האחיות אנדרוז (לו היה נשוי לאחת מהן), נאט קינג קול, פטי פייג', 'הקרו קאטס' -

מכשירי הקלטה עם סלילים, שולחן חום כהה גדול ועליו ערבוביית חפצים. לו הניח מיקרופון על השולחן שלפני וחיבר אותו לאחד ממכשירי ההקלטה, וכל אותו זמן לעס סיגר אקזוטי גדול.

"ג'ון תולה בך תקוות גדולות," אמר לו.

ג'ון היה ג'ון האמונד, צייד הכישרונות הדגול ומי שחתום על גילויים של אמנים כבירים, דמויות רבות רושם בהיסטוריה של המוזיקה המוקלטת -

בילי הולידיי, טדי וילסון, צ'ארלי כריסטיאן, קאב קאלוויי, בני גודמן, קאונט בייסי, ליונל המפטון. אמנים שיצרו מוזיקה שהידהדה בחיים האמריקנים. הוא הביא את כולם למרכז הבמה וחשף אותם בפני העולם. האמונד אפילו ניצח על ההקלטות האחרונות של בסי סמית. הוא היה אגדי, אצולה אמריקנית טהורה. אימו היתה בת למשפחת ונדרבילט, וג'ון גדל בעשירון העליון, חיי שפע ונוחות - אבל הוא לא היה מרוצה והלך בעקבות אהבת ליבו, המוזיקה, עם עדיפות לקצב המצלצל של ג'אז לוהט, המנוני דת ובלוז - שאותם אימץ ועליהם נלחם והגן בכל נפשו ומאודו. איש לא יכול היה לחסום את דרכו, ולא היה לו זמן לבזבז. בקושי יכולתי להאמין שאני ער ולא חולם כשישבתי במשרד שלו, וכשהוא החתים אותי ל'תקליטי קולומביה' זה היה כל כך לא ייאמן. זה נשמע כמו משהו דמיוני ומומצא.

'קולומביה' היתה אחת מחברות התקליטים הראשונות והמובילות בארצות-הברית, ובשבילי אפילו להכניס רגל בדלת היה עניין גדול. לפני הכול, מוזיקת פולק נחשבה זבל וסוג ב' ויצאה רק בחברות תקליטים קטנות. החברות הגדולות נועדו רק לעילית, למוזיקה שעברה תהליך חיטוי וטיהור. מישהו כמוני לעולם לא היה מקבל זכות כניסה, אלא בנסיבות מופלאות ויוצאות דופן.

אבל ג'ון היה איש מופלא ויוצא דופן. הוא לא הוציא תקליטים לילדי בית-ספר ולא הקליט ילדי בית-ספר. היה לו חזון וחוש לראיית הנולד, הוא ראה ושמע אותי, הרגיש את המחשבות שלי והאמין בדברים שעוד יקרו. הוא הסביר שראה בי מישהו שבא ממסורת ארוכה, מסורת של בלוז, ג'אז ופולק, ולא איזה ילד פלא מודרני ופורץ דרך. ולא שהיו הרבה פריצות דרך מסביב. העניינים היו די מנומנמים בזירת המוזיקה האמריקנית של שנות החמישים המאוחרות ושנות השישים המוקדמות. הרדיו הפופולרי סבל מסוג של קיפאון והיה עמוס בפטפוטי סרק ריקניים. זה היה שנים לפני ש'הביטלס', 'המי' או 'הרולינג סטונס' הפיחו בו חיים חדשים ומרגשים. מה שאני ניגנתי באותם ימים היו שירי פולק כבדים עם אש וגופרית, ולא היה צורך בסקרי דעת קהל כדי לדעת שהם לא דומים לשום דבר אחר שמנוגן ברדיו, ושהמסחריות מהם והלאה, אבל ג'ון אמר לי שהדברים האלה הם לא הכי חשובים מבחינתו ושהוא מבין את הכוונה ואת ההשלכות של כל מה שאני עושה.

"אני מבין כנות," זה מה שהיה אומר לי. ג'ון דיבר בטון גס ומחוספס, אבל בעיניו היה ניצוץ של הערכה.

לא מזמן הוא החתים את פיט סיגר בחברה, אם כי הוא לא גילה את פיט. פיט פעל בשטח כבר שנים. הוא היה חבר בלהקת הפולק הפופולרית 'הוויברס' (האורגים) אבל מצא את עצמו ברשימות השחורות של מקארתי ועבר תקופה קשה, אם כי מעולם לא הפסיק לעבוד. האמונד התקומם כשדיבר על סיגר, הוא אמר שאבות אבותיו של פיט היו מראשוני המתיישבים באמריקה, שקרובי משפחתו נלחמו על באנקר היל, ריבונו של עולם. "אתה יכול לתאר לעצמך שהבני זונות הכניסו אותו לרשימות השחורות? צריכים לצקת עליהם זפת ולגלגל אותם בנוצות."

דילן. קריירה בלתי נתפשת

"אני אתן לך את העובדות," הוא אמר לי. "אתה בחור צעיר ומוכשר. אם תוכל להתמקד ולשלוט בכישרון הזה, אתה תהיה בסדר. אני אביא אותך ואני אקליט אותך. ואנחנו נראה מה יקרה."

וזה היה מספיק טוב בשבילי. הוא הניח לפני חוזה, מהסוג הסטנדרטי, ואני חתמתי עליו באותו מקום ובאותו רגע ולא התעמקתי בפרטים - לא הייתי צריך עורך דין, יועץ או אף אחד שישמור עלי ויביט מעבר לכתף שלי. הייתי חותם בשמחה על כל טופס שהיה נותן לי.

הוא הציץ בלוח השנה, בחר תאריך להתחלת הקלטות, הצביע עליו והקיף אותו בעיגול, אמר לי באיזו שעה לבוא והציע לי לחשוב מה אני רוצה לנגן. אחר כך הוא התקשר לבילי ג'יימס, ראש מחלקת יחסי הציבור בחברה, ואמר לבילי לכתוב עלי משהו לקידום מכירות, חומר אישי בשביל הודעה לעיתונות.

בילי היה לבוש כמו סטודנט באוניברסיטה יוקרתית, כאילו יצא מייל -

גובה ממוצע, שיער שחור ומתולתל. הוא נראה כאילו לא התמסטל מג'וינט אפילו פעם אחת בחייו, ומעולם לא הסתבך בשום צרה. פסעתי לתוך המשרד שלו, התיישבתי מול השולחן שלו, והוא ניסה לסחוט ממני כמה עובדות, כאילו אני אמור לתת לו אותן בלי בעיות. הוא הוציא פנקס ועיפרון ושאל אותי מאיפה אני. אמרתי לו שאני מאילינוי והוא כתב את זה. הוא שאל אותי אם עבדתי אי פעם בעבודה אחרת, ואמרתי לו שהיו לי הרבה עבודות, ושפעם הייתי נהג של משאית לחם. הוא כתב את זה ושאל אם יש עוד משהו. אמרתי לו שעבדתי בבניין והוא שאל אותי איפה.

"בדטרויט."

"נסעת הרבה?"

"כן."

הוא שאל אותי על המשפחה שלי, איפה כולם.

אמרתי לו שאין לי מושג, שכבר מזמן הם אינם.

"איך היו החיים בבית?"

אמרתי לו שזרקו אותי מהבית.

"מה אבא שלך עשה?"

"חשמלאי."

"ואמא שלך, מה איתה?"

"עקרת בית."

"איזו מוזיקה אתה מנגן?"

"מוזיקת פולק."

"איזו מוזיקה זאת מוזיקת פולק?"

אמרתי לו שאלה שירים שעברו מדור לדור. שנאתי שאלות כאלה. הרגשתי שאני יכול להתעלם מהן. בילי נראה לא בטוח בקשר אלי, וזה היה ממש בסדר. בכל מקרה לא התחשק לי לענות על השאלות שלו, ולא הרגשתי צורך להסביר שום דבר לאף אחד.

"איך הגעת לכאן?" הוא שאל אותי.

"נסעתי ברכבת מטען."

"אתה מתכוון רכבת נוסעים?"

"לא, רכבת מטען."

"אתה מתכוון, כמו קרון מטען?"

"כן, כמו קרון מטען. כמו רכבת מטען."

"בסדר, רכבת מטען."

הבטתי מעבר לבילי, מעבר לכיסא שלו ומבעד לחלון שלו אל מעבר לכביש, אל בניין משרדים שבו יכולתי לראות מזכירה נמרצת שקועה עמוק במשהו - היא היתה עסוקה בטירוף, מרוכזת בכל מאודה בנעשה על שולחן הכתיבה שלה. לא היה בה שום דבר מצחיק. הצטערתי שאין לי טלסקופ. בילי שאל כמו מי אני רואה את עצמי בזירת המוזיקה של היום. אמרתי לו, אף אחד. החלק הזה היה אמיתי, באמת לא ראיתי את עצמי כמו אף אחד אחר. כל שאר הדברים שאמרתי לו היו בלבולי ביצים.

לא הגעתי בכלל ברכבת מטען. האמת היא שנסעתי מהמערב התיכון במכונית עם ארבע דלתות, 'שברולט אימפלה' שנת 57' - ישר משיקגו, הסתלקתי משם לכל הרוחות - ודהרתי כל הדרך לאורך הערים העשנות, הדרכים המתפתלות, השדות הירוקים המכוסים בשלג, הלאה, קדימה, מזרחה דרך מעברי המדינות, אוהיו, אינדיאנה, פנסילבניה, נסיעה של עשרים וארבע שעות, נימנמתי רוב הדרך במושב האחורי, ניהלתי שיחות נימוסין. המוח שלי היה מכוון לעניינים סמויים... ולבסוף נסענו על גשר ג'ורג' וושינגטון.

המכונית הגדולה נעצרה מצידו האחר של הגשר ואני השתחררתי החוצה. טרקתי את הדלת מאחורי, נופפתי להתראות ויצאתי אל השלג הקשה. הרוח הנושכת הצליפה לי בפנים. סוף סוף הייתי כאן, בניו-יורק, עיר שהיא כמו רשת סבוכה מכדי להבין, ואני לא מתכוון לנסות. באתי לשם כדי למצוא זמרים, אלה ששמעתי בתקליטים - דייב ואן רונק, פגי סיגר, אד מק'קרדי, בראוני מק'גי וסוני טרי, ג'וש ווייט, 'נוודי העיר האבודה החדשים', הכומר גארי דיוויס ועוד כמה אחרים - ומעל הכול כדי למצוא את וודי גאתרי. ניו-יורק, העיר שתעצב את גורלי. עמורה המודרנית. הייתי בנקודה הראשונית ביותר של תהליך הקבלה, אבל לא הרגשתי לרגע כמו טירון.

כשהגעתי היה חורף מוחלט. הקור היה אכזרי וכל עורק של העיר היה סתום בשלג, אבל אני התחלתי את מסעי בצפון המדינה אכול הכפור, פינה קטנה של כדור הארץ שיערותיה הקפואים והאפלים וכבישיה מכוסי הקרח לא הפחידו אותי. יכולתי להתעלות מעל המגבלות. לא חיפשתי כסף או אהבה. היתה לי תחושת מודעות מוגברת, הייתי מקובע בדרכי, לא מעשי ובנוסף על כך איש חלומות. מוחי היה חזק כמו מלכודת ולא היה לי צורך בשום הבטחה לתקפות. לא היכרתי נפש אחת בכרך החשוך הקפוא הזה, אבל כל זה עמד להשתנות - ומהר. קפה Wha? היה מועדון ברחוב מקדוגל בלב גריניץ' ווילג'. מערה תת-קרקעית, נטולת אלכוהול, מוארת גרוע, תקרה נמוכה, כמו חדר אוכל רחב עם כיסאות ושולחנות - פותחים בשתים-עשרה בצהריים, סוגרים בארבע לפנות בוקר. מישהו אמר לי ללכת לשם ולשאול על זמר בשם פרדי ניל שניהל את המופע של שעות היום.

מצאתי את המקום ונאמר לי שפרדי למטה במרתף, איפה שמפקידים את המעילים והכובעים, ושם פגשתי אותו. ניל היה המנחה של המועדון והמאסטרו שאחראי על כל האמנים והמופיענים. הוא היה הכי נחמד שאפשר. הוא שאל אותי מה אני עושה ואמרתי לו שאני שר, מנגן גיטרה ומפוחית פה. הוא ביקש ממני לנגן משהו. אחרי דקה בערך הוא אמר שאני יכול לנגן איתו מפוחית במסגרת ההופעות שלו. הייתי באקסטזה. לפחות יש לי מקום להסתתר מפני הקור. זה טוב.

פרד הופיע עשרים דקות בערך ואז הציג את כל שאר המופעים, ואחר כך חזר להופיע מתי שהתחשק לו, מתי שהאולם היה מפוצץ.

המופעים היו חסרי הקשר, מוזרים ונראו כאילו הגיעו משעת החובבים של טד מאק, תוכנית טלוויזיה פופולרית. הקהל היה מורכב בעיקר מסטודנטים, תושבי פרברים, מזכירות בהפסקת צהריים, מלחים ותיירים. כל הופעה נמשכה בין עשר לחמש-עשרה דקות. פרד הופיע כמה זמן שבא לו, כמה זמן שנחה עליו הרוח וההשראה. הוא ידע לזרום, התלבש בשמרנות, היה קודר ועגמומי, עם מבט חידתי, עור פנים אפרסקי, שיער שופע תלתלים וקול בריטון עוצמתי וזועם שהגיע לטונים הנמוכים ושאג אותם באופן שהרים את התקרה, עם או בלי מיקרופון. הוא היה הקיסר של המקום, והיה לו אפילו הרמון משלו ומעריצים נאמנים. אי אפשר היה לגעת בו. הכול הסתובב סביבו. שנים אחר כך פרדי יכתוב את הלהיט 'כולם מדברים'. אני לא הופעתי אף פעם עם החומרים שלי. רק ליוויתי את ניל בכל הקטעים שלו, וככה התחלתי לנגן באופן קבוע בניו-יורק.

במופע שעות היום בקפה Wha?, מלאכת מחשבת של טלאים, היה הכול בכול מכול - קומיקאי, פיתום עם בובה, להקת כלי הקשה, משורר, דראג קווין, צמד ששר שירים מתוך מחזות זמר בברודוויי, קוסם ששלף שפנים מהכובע, בחור עם תרבוש שהיפנט אנשים בקהל, מישהו שכל הופעתו היתה מבוססת על אקרובטיקה של הבעות פנים - פחות או יותר כל מי שרצה להיכנס לעסקי השעשועים. שום דבר שיכול לשנות את ההסתכלות שלכם על העולם. אני לא הייתי רוצה את העבודה של פרד בעד שום הון שבעולם.

בסביבות שמונה בערב, גן החיות של שעות היום היה נפסק, והמופע המקצועי היה מתחיל. קומיקאים כמו ריצ'רד פריור, וודי אלן, ג'ואן ריברס ולהקות פולק מסחריות כמו 'הג'ורנימן' היו משתלטות על הבמה. כל מי שהיה שם במשך היום היה אורז ועוזב. אחד האנשים שהופיעו בשעות אחר-הצהריים היה טייני טים (טים הזעיר) בעל קול הפלצט. הוא ניגן ביוקליילי (גיטרה קטנה בנוסח הוואי) ושר כמו ילדה - שירים ישנים משנות העשרים. יצא לי לדבר איתו כמה פעמים, ושאלתי אותו באיזה מקומות אחרים בסביבה יש עבודה, והוא סיפר לי שלפעמים הוא מופיע במקום בטיימס סקוור שנקרא 'מוזיאון קרקס הפרעושים של הוברט'. על המקום הזה אלמד בהמשך.

על פרד הופעלו כל הזמן לחצים מצד טרדנים שרצו לנגן ולהופיע בדבר זה או אחר. הטיפוס העצוב מכולם היה בחור בשם בילי הקצב. הוא נראה כאילו יצא מתוך סיוט בלהות. הוא ניגן רק שיר אחד - 'סניקרס עם עקבים גבוהים' - והיה מכור לו כמו לסם. פרד היה נותן לו בדרך כלל לשיר את זה במהלך היום, בעיקר כשהמקום היה ריק. בילי תמיד אמר בהקדמה לשיר, "זה בשבילכן, בנות." הקצב לבש מעיל שהיה קטן מדי למידותיו, צמוד ומכופתר עד להתפקע באיזור החזה. הוא היה עצבני ומתוח ומתישהו בעברו היה מאושפז בבית משוגעים, וגם שרף מזרן בתא כלא. כל מיני דברים רעים קרו לבילי. בינו לבין כל האחרים עברה איזו אש. אבל את השיר היחיד ההוא הוא שר לא רע.

בחור פופולרי אחר לבש בגדי כומר ומגפיים אדומים עם פעמונים קטנים וסיפר גרסאות מעוותות של מעשיות תנ"כיות. גם מוּנדוג (כלב הירח) הופיע כאן למטה. מונדוג נשא מונולוגים, ניגן בחלילי במבוק ובמשרוקיות. רוב הזמן הוא הופיע ברחוב 42.

הזמרת האהובה עלי במקום היתה קארן דלטון. היא היתה גיטריסטית וזמרת בלוז לבנה גבוהה ורזה, מלאת נשמה ותשוקה. האמת היא שפגשתי אותה לפני כן, חלפתי על פניה במהירות בקיץ שעבר, במועדון פולק בעיירה הררית מחוץ לדנוור. לקארן היה קול כמו של בילי הולידיי והיא ניגנה בגיטרה כמו ג'ימי ריד והלכה עם זה עד הסוף. שרתי איתה כמה פעמים.

פרד תמיד ניסה לתת מקום לרוב המופיעים והיה דיפלומטי במידת האפשר. לפעמים המקום היה ריק בלי סיבה, לפעמים חצי ריק ואז פתאום, בלי שום הסבר נראה לעין, מפוצץ באנשים, עם תורים בחוץ. פרד היה השם החם כאן למטה, האטרקציה המרכזית, ושמו הופיע על השלט בחוץ, אז אולי הרבה מהאנשים האלה באו לראות אותו. אני לא יודע. הוא ניגן בגיטרה גדולה כמו ספינת קרב, דפק וחבט הרבה, בקצב סוחף וחודר - תזמורת של איש אחד, קול שבועט בראש. הוא ביצע גרסאות זועמות להכלאות של שירי אסירים והטריף את הקהל. שמעתי עליו סיפורים, שהוא היה מלח עריק שעגן בסירה בפלורידה, שהיה שוטר מחתרתי, שיש לו חברות זונות ועבר מפוקפק. שהוא בא לנשוויל, השליך שם כמה שירים שכתב ואז נסע לניו-יורק שבה הוא שומר על פרופיל נמוך וממתין שכיסיו יתמלאו בכסף. מה שזה לא היה, זה לא היה סיפור נורא גדול. היה נראה שאין לו שאיפות בכלל. התאמנו מאוד זה לזה, לא דיברנו על שום דבר אישי. הוא היה ממש כמוני, מנומס אך לא ידידותי מדי, נתן לי דמי כיס בסוף היום ואמר, "הנה... בשביל שלא תסתבך בצרות."

אבל החלק הכי טוב בלעבוד איתו היה גסטרונומי לגמרי - כל הצ'יפס וההמבורגרים שיכולתי לאכול. באיזשהו שלב במהלך היום, טים הזעיר ואני היינו הולכים להסתובב במטבח. נורברט הטבח דאג בדרך כלל שכבר ימתין לנו שם המבורגר שמנוני. או זה, או שהיה נותן לנו לרוקן פחית של בשר חזיר ושעועית או ספגטי לתוך מחבת. נורברט היה טיפוס. הוא לבש סינר עם כתמי עגבניות, היו לו פנים בשרניות וקשוחות, לחיים תפוחות, צלקות על הפנים כמו סימני ציפורניים - הוא ראה בעצמו גבר של נשים - וחסך כסף כדי שיוכל לנסוע לוורונה באיטליה ולבקר בקברם של רומיאו ויוליה. המטבח היה כמו מערה שנקדחה בתוך צוק.

אחר-צהריים אחד הייתי שם ומזגתי לכוס קולה מתוך קנקן חלב, ופתאום שמעתי קול רענן שבקע מתוך מסך הרמקול של הרדיו. ריקי נלסון שר את שירו החדש, "האיש הנוסע". לריקי היה מגע חלק ומלטף, איך שהוא שר בקצב מהיר, המנעד של קולו. הוא היה שונה משאר אלילי הנוער, היה גיטריסט גדול וניגן כמו שילוב של גיבור מועדוני לילה הונקי-טונקי וכנר של ריקודי אסם. נלסון מעולם לא היה חדשן נועז כמו הזמרים המוקדמים ששרו כאילו הם מפליגים בספינות בוערות. הוא לא שר בנואשות, לא עשה הרבה נזק, ולא היה סיכוי שתחשבו בטעות שהוא שאמאן עם כוחות על-טבעיים. אף פעם לא היתה הרגשה שכוח הסבל שלו עמד במבחן קיצוני, אבל זה לא משנה. הוא שר את שיריו יציב ורגוע כאילו הוא באמצע סערה, ואנשים שועטים על פניו. היתה איזו מסתוריות בקולו, ושירתו הכניסה אותך למצב רוח מסוים.

הייתי מעריץ גדול של ריקי ועדיין אהבתי אותו, אבל סוג המוזיקה הזה כבר היה בדרכו החוצה. לא היה סיכוי שתהיה לו איזושהי משמעות. לא יהיה עתיד לחומר כזה בעתיד. הכול היה טעות. מה שלא היה טעות זה רוח הרפאים של בילי ליונס, שמפילה את ההר, נעמדת במזרח קהיר, בלֵק בֶּטי באם בה לאם. כאן לא היתה שום טעות. זה החומר שקורה עכשיו. זה החומר שיכול לגרום לך לפקפק בכל מה שתמיד קיבלת כמובן מאליו, שיכול ללכלך את הנוף עם לבבות שבורים, שיש לו עוצמה של הרוח. ריקי, כהרגלו, שר תמלילים מכובסים. מילים שככל הנראה נכתבו במיוחד בשבילו.

אבל אני תמיד הרגשתי קרוב אליו. היינו בערך באותו גיל, מן הסתם אהבנו אותם דברים, מאותו דור, אם כי ניסיון החיים שלנו היה מאוד לא דומה, ריקי הרי גדל במערב בתוכנית טלוויזיה לכל המשפחה. זה כאילו שהוא נולד וגדל על אגם וולדן, שם הכול היה יופי-טופי, ואני הגחתי מבין העצים הדמוניים האפלים; היער אותו יער, אבל ההסתכלות על דברים שונה. הכישרון של ריקי היה מאוד נגיש עבורי. הרגשתי שיש בינינו הרבה מן המשותף. כעבור שנים אחדות הוא יקליט כמה שירים שלי, ויגרום להם להישמע כאילו הם שלו, כאילו הוא כתב אותם בעצמו. בסופו של דבר הוא באמת כתב שיר אחד בעצמו, וציין בו את שמי. ריקי, בערך בעוד עשר שנים, אפילו יעמוד על הבמה ויחטוף קריאות בוז על כך שהעז לשנות את מה שנתפשׂ ככיוון המוזיקלי שלו. בדיעבד יתברר שבאמת היה לנו הרבה מן המשותף.

לא היתה שום דרך לדעת את כל זה בזמן שעמדתי במטבח של קפה Wha? והאזנתי לשירה החלקלקה והחדגונית הזאת, שמותחת את המילים. העניין היה שריקי עדיין הוציא תקליטים וזה מה שגם אני רציתי לעשות. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מקליט בחברת 'תקליטי פולקווייז'. זאת החברה שבה רציתי להיות. זאת החברה שהוציאה את כל התקליטים הגדולים. השיר של ריקי נגמר ואני נתתי את שארית הצ'יפס שלי לטים הזעיר וחזרתי לאולם כדי לראות מה קורה עם פרד. שאלתי פעם את פרד אם הוא הוציא תקליטים, אבל הוא אמר, "זה לא המשחק שלי." פרד השתמש בצד האפל שלו בתור נשק מוזיקלי רב עוצמה, אבל מוכשר ומרשים ככל שהיה, היה חסר לו משהו כאמן מבצע. לא הצלחתי לאבחן מה בדיוק. אבל כשראיתי את דייב ואן רונק ידעתי.

ואן רונק עבד ב'גֵסְלַייט', מועדון תת-קרקעי אחר, שהיתה לו נוכחות דומיננטית ברחוב, ויותר יוקרה מלכל מקום אחר. היו שם מסתורין, כרזה צבעונית גדולה בכניסה ומשכורת שבועית. כדי להגיע אליו היה צריך לרדת בגרם מדרגות סמוך לבר שנקרא 'התסבוכת'; לא הגישו אלכוהול במועדון, אבל יכולת להביא בקבוק בתוך שקית נייר. בשעות היום המקום היה סגור, והוא נפתח מוקדם בערב עם הופעות מחזוריות מתחלפות לתוך הלילה של כשישה מבצעים, מעגל פנימי סגור שאלמונים לא יכלו להשתחל לתוכו. לא היו אודישנים. זה היה מועדון שבו רציתי להופיע, שבו הייתי מוכרח להופיע.

ואן רונק הופיע שם. שמעתי בעבר תקליטים של ואן רונק וחשבתי שהוא די גדול, ואפילו חיקיתי כמה מההקלטות שלו תו אחר תו. הוא היה צורב ומלא תשוקה, שר כמו חייל של הגורל ונשמע כאילו שילם את המחיר. ואן רונק היה יכול לזעוק וללחוש, להפוך בלוז לבלדות ובלדות לבלוז. אהבתי את הסגנון שלו. הוא היה התמצית של כל העיר הזאת. בגריניץ' ווילג', ואן רונק היה מלך הרחוב ושלט ללא עוררין.

פעם אחת, ביום חורף קר ליד רחוב תומפסון והשדירה השלישית, בתוך סופה של שלג קל, כשהשמש הקלושה הסתננה מבעד לערפל, ראיתי אותו הולך לקראתי בדממה קפואה. זה היה כאילו הרוח העיפה אותו לכיוון שלי. רציתי לדבר איתו, אבל משהו היה מוזר. התבוננתי בו חולף על פני, ראיתי את הזיק בעיניו. זה היה רגע חטוף, ונתתי לו לעבור. אבל רציתי לנגן בשבילו. האמת היא שרציתי לנגן בשביל מי שלא יהיה. אני לעולם לא אוכל לשבת בחדר ולנגן לגמרי לבד. היה לי צורך לנגן בפני אנשים וכל הזמן. אפשר לומר שהתאמנתי בפומבי וכל חיי הפכו למה שהתאמנתי. המשכתי לפנטז על הגסלייט. איך אפשר אחרת? בהשוואה אליו, כל שאר המקומות ברחוב היו חסרי שם ועלובים, בתי צעצוע חסרי משמעות או בתי קפה קטנים שבהם אוספים מטבעות בכובע בסוף ההופעה. אבל התחלתי להופיע בכמה שיותר מקומות. לא היתה לי ברירה. הרחובות הצרים היו מלאים בהם. הם היו קטנים ובצורות שונות, קולניים ורעשניים ומיועדים למרקחת התיירים שהציפה את הרחובות בלילה. כל מקום היה יכול לעבור כחלל הופעות - מסבאות עם דלתות כפולות, חנויות, דירות חדר בקומה שנייה בלי מעלית, מרתפים מתחת למפלס הרחוב, כל החורים שבקיר.

ברחוב 3 היה בית יין ובירה יוצא דופן, במה שהיה פעם אורוות הסוסים של 'איירון בר', וכעת נקרא קפה 'ביזאר'. הלקוחות היו בעיקר פועלים שישבו וצחקו, קיללו, אכלו בשר אדום ודיברו על זיונים. מאחור היתה במה קטנה ואני הופעתי עליה פעם או פעמיים. רוב המקומות האלה היו פתוחים עד עלות השחר, מנורות נפט ונסורת על הרצפה, באחדים מהם ספסלי עץ, מאבטח גברתן בפתח - בלי תעריף הזמנה מינימלי ועם כמה שיותר קפה להיפטר ממנו. המופיעים ישבו או עמדו בחלון, נראים מהרחוב, או שהוצבו בקצה הנגדי של החדר, מול הדלת, ושרו בקולי קולות. בלי מיקרופונים או שום דבר דומה.

ציידי כישרונות לא באו למאורות האלה. הן היו אפלות ומטונפות והאווירה היתה כאוטית. זמרים שרו והעבירו כובע או הופיעו והתבוננו בתיירים שחולפים על פניהם, בתקווה שאחדים מהם ישליכו מטבעות לתוך סלסילת לחם או נרתיק גיטרה. בסופי שבוע, אם הופעת בכל המקומות מרדת החשיכה ועד צאת החמה, היית יכול לעשות אולי עשרים דולר. בערבי השבוע היה קשה לדעת כמה תרוויח. לפעמים לא הרבה, כי התחרות היתה גדולה כל כך. היית צריך לדעת טריק או שניים בשביל לשרוד.

זמר אחד שנתקלתי בו הרבה, ריצ'י הייוונס, בא תמיד עם בחורה טובת מראה שהעבירה את הכובע, ושמתי לב שהוא תמיד מצליח. לפעמים היא היתה מעבירה שני כובעים. אם לא היה לך איזה טריק, היית נתקע עם נוכחות בלתי נראית, וזה לא טוב. כמה פעמים חברתי לבחורה שהיכרתי בקפה Wha?, מלצרית נעימה לעין. היינו הולכים ממקום למקום, אני הייתי מנגן והיא היתה אוספת כסף, עם מצנפת קטנה ומצחיקה, מסקרה שחורה כבדה, חולצה בקשירה נמוכה. היא נראתה כמעט עירומה מהמותן ומעלה, תחת מעיל דמוי גלימה. מאוחר יותר היינו מתחלקים בכסף, אבל הטִרחה היתה גדולה מכדי שנעשה את זה כל הזמן. ובכל זאת הרווחתי יותר כסף כשהיא היתה איתי מאשר כשהופעתי לבד.

מה שבאמת הבדיל ביני ובין האחרים באותם ימים היה הרפרטואר שלי. הוא היה תובעני יותר מזה של שאר זמרי בתי הקפה, והבסיס שלי היה שירי פולק הארד-קור, בליווי נגינה רעשנית בלתי פוסקת בגיטרה. ההופעה שלי, או שהרחיקה אנשים או שגרמה להם להתקרב יותר כדי לראות על מה כל הרעש. לא היה אמצע. היו במקומות האלה הרבה זמרים טובים ממני ומוזיקאים טובים ממני, אבל אף אחד מהם לא עשה משהו דומה באופיו למה שאני עשיתי. שירי פולק היו הדרך שבה חקרתי את היקום. הם היו תמונות, והתמונות היו שוות יותר מכל דבר שיכולתי לומר. היכרתי את המהות הפנימית של הדבר. יכולתי לחבר בקלות בין הקטעים. לא היתה לי שום בעיה לבצע שירים כמו 'מבצר קולומבוס', 'שדות השפע', 'אחים בקוריאה' ו'אם אפסיד, תנו לי להפסיד' בשרשרת, כאילו הם שיר אחד ארוך. רוב הזמרים האחרים ניסו להבליט את עצמם ולא את השיר, אבל לי זה לא היה חשוב. מבחינתי, השיר תמיד היה העיקר.

הפסקתי ללכת לקפה Wha? בשעות אחר הצהריים. כף רגלי לא דרכה שם יותר. איבדתי קשר גם עם פרדי ניל. במקום ללכת לשם, התחלתי להסתובב ב'מרכז הפולקלור', המעוז של מוזיקת הפולק האמריקנית. גם הוא היה ברחוב מקדוגל, בין בליקר ורחוב 3. החנות הקטנה שכנה בקצה של מערכת מדרגות, ולמקום היה איזה חן עתיק. זה היה כמו בית תפילה נושן, כמו מוסד בגודל קופסת נעליים. 'מרכז הפולקלור' מכר ודיווח על כל דבר שקשור איכשהו למוזיקת פולק. בחלון הרחב מזכוכית רקועה הוצגו תקליטים וכלי נגינה.

אחר-צהריים אחד עליתי במדרגות ושוטטתי בפנים. עברתי על דברים ופגשתי את איזי יאנג, הבעלים. יאנג היה חובב פולק מהזן הישן, ציני מאוד, הרכיב משקפי קרן כבדים, דיבר במבטא ברוקלינאי כבד, לבש מכנסי צמר, חגורה דקיקה ומגפי עבודה, עניבה ברישול מלוכסן. קולו היה כשל דחפור ותמיד נשמע רועם מדי בחדר הקטן. איזי תמיד היה נסער קלות מדבר זה או אחר. היה לו מזג טוב אך מבולבל. למעשה הוא היה רומנטיקן. בעיניו מוזיקת פולק נצצה כמו ערימה של זהב. גם בעיני. המקום היה צומת דרכים לכל פעילויות הפולק שאפשר להעלות על הדעת, ובכל שעה נתונה אפשר היה לראות שם זמרי פולק בלתי מתפשרים. היו כאלה שאספו שם את הדואר שלהם.

יאנג אירגן מפעם לפעם קונצרטים של פולק בהשתתפות אמני פולק ובלוז שהאותנטיות שלהם לא היתה מוטלת בספק. הוא היה מביא אותם מחוץ לעיר להופיע בבית העירייה או באיזו אוניברסיטה. בזמן זה או אחר ראיתי במקום את קלרנס אשלי, גאס קאנון, מאנס ליפסקומב, טום פיילי ואריק דרלינג. היו שם גם הרבה תקליטי פולק אזוטריים, שלכולם רציתי להאזין. ספרי תווים נכחדים מכל המינים - שירי ימאים, שירים ממלחמת האזרחים, שירי בוקרים, שירי קינה, מזמורי כנסייה, שירים נגד החוקים הגזעניים של ג'ים קרו, שירי איגודים מקצועיים - ספרים ארכאיים של אגדות עם, עיתונים מתפוררים, עלוני תעמולה על הכול, מזכויות הנשים ועד הסכנות שבצריכת אלכוהול; ספר אחד של דניאל דפו, המחבר האנגלי של 'מול פלאנדרס'. כלי נגינה אחדים הוצעו למכירה, סיטאר, בנג'ו עם חמישה מיתרים, קאזו, חלילים, גיטרות אקוסטיות, מנדולינות. אם תהיתם מה הסיפור של מוזיקת פולק, זה היה המקום שבו יכולתם לקבל יותר מסתם מושג קלוש.

לאיזי היה חדר אחורי עם תנור פחמים כרסתני, תמונות עקומות וכיסאות רעועים. פטריוטים וגיבורים נושנים על הקיר, כלי חרס עם דוגמאות תפרים מוצלבים, פמוטים שחורים מצופים בלכה... הרבה דברים שקשורים למלאכת יד. החדר הקטן היה עמוס בתקליטים אמריקנים ובפטיפון. איזי היה מרשה לי להישאר שם ולהאזין להם. האזנתי להכי הרבה תקליטים שיכולתי, ואפילו דיפדפתי בהרבה ממגילות הפולק הפרה-היסטוריות שלו.

העולם המודרני המסובך עד טירוף היה משהו שגיליתי בו מעט מאוד עניין. לא היתה לו שום רלוונטיות, שום משקל. הוא לא פיתה אותי. מה שהיה מודרני, אקטואלי ועדכני מבחינתי היו שקיעת הטיטאניק, סופת ההוריקן בגלווסטון, ג'ון הנרי מוביל פלדה, ג'ון הארדי יורה בגבר בקו ווסט וירג'יניה. כל אלה היו סיפורים עכשוויים בוערים. אלה היו החדשות שאליהן התייחסתי ברצינות ואחריהן עקבתי בעיון.

ואם כבר לעקוב אחר דברים, איזי גם ניהל יומן. זה היה מין ספר גדול שהשאיר פתוח על שולחנו. הוא היה שואל אותי שאלות על עצמי כמו איפה גדלתי ואיך התחלתי להתעניין במוזיקת פולק, איפה גיליתי אותה, דברים כאלה. אחר כך הוא היה כותב עלי ביומן שלו. לא יכולתי לדמיין לעצמי למה. השאלות שלו היו מעצבנות, אבל חיבבתי אותו מפני שהוא היה אדיב אלי, ובתמורה השתדלתי לגלות התחשבות ולשתף פעולה. נזהרתי מאוד בשיחות עם זרים, אבל איזי היה בסדר ועניתי לו בפשטות.

הוא שאל אותי על המשפחה שלי. סיפרתי לו על סבתא שלי מצד אימי שגרה איתנו. היא היתה נפש אצילה ומלאת טוב, ואמרה לי פעם שהאושר לא נמצא בדרך לשום מקום. האושר הוא הדרך עצמה. היא גם הורתה לי להתנהג יפה עם בני אדם, כי כל האנשים שאי פעם אפגוש מנהלים קרב קשה.

לא יכולתי לתאר לעצמי מהם הקרבות של איזי. פנימיים, חיצוניים, מי יודע? יאנג היה אדם שהעסיק את עצמו בנושאים של אי צדק חברתי, רעב וחוסר בית, ולא היסס לדבר על זה. הגיבורים שלו היו אברהם לינקולן ופרדריק דגלאס. 'מובי דיק', סיפור הדגים האולטימטיבי, היה המעשייה החביבה עליו. יאנג היה מכותר על ידי גובי חובות וצווים של בעל הבית. אנשים תמיד רדפו אחריו בענייני כספים, אבל לא נראה שזה הפחיד אותו. הוא גילה גמישות וכושר עמידות, ואפילו נלחם בעירייה כדי שתתיר להשמיע מוזיקת פולק בפארק וושינגטון סקוור. כולם היו בעדו.

הוא נתן לי תקליטים. הוא נתן לי תקליט של להקת 'קאנטרי ג'נטלמן' ואמר שאני צריך להקשיב לשיר 'הנערה מאחורי הבר'. הוא השמיע לי את 'בלוז הבית הלבן' של צ'ארלי פול ואמר שזה יהיה מושלם בשבילי וציין שזו בדיוק אותה גרסה ש'הרמבלרס' עשו. הוא ניגן לי את השיר של ביג ביל ברונזי 'מישהו צריך ללכת', וגם זה מאוד התאים לי. אהבתי לשבת אצל איזי. האש תמיד התפצחה לה.

ביום חורף אחד נכנס פנימה מהרחוב בחור גדול ומוצק. הוא נראה כאילו בא מהשגרירות הרוסית, ניער את השלג משרוולי המעיל, הוריד את הכפפות שלו והניח אותן על הדלפק, וביקש לראות גיטרת 'גיבסון' שהיתה תלויה על קיר הלבנים. זה היה דייב ואן רונק. הוא היה טיפוס מחוספס, גוש שיער סמור, עם גישה של לא-שם-קצוץ, צייד מלא ביטחון. המוח שלי נכנס לסחרור של חרדה. שום דבר לא הפריד בין האיש וביני. איזי הוריד את הגיטרה מהקיר והושיט לו אותה. דייב פרט באצבעותיו על המיתרים וניגן מין ואלס ג'אזי, ואז הניח את הגיטרה על הדלפק. ברגע שהוא הניח את הגיטרה, ניגשתי אליו, שמתי את הידיים שלי על הגיטרה ובאותה נשימה שאלתי אותו איך אפשר להתקבל לעבודה בגסלייט ואת מי צריך להכיר. זה לא כאילו שניסיתי להסתחבק איתו, פשוט רציתי לדעת.

ואן רונק הביט בי בסקרנות, היה סר וזעף, ושאל אם אני עובד בניקיון.

אמרתי שלא, ממש לא, אבל האם אני יכול לנגן לו משהו? הוא אמר, "בטח."

ניגנתי לו את 'אף אחד לא מכיר אותך כשאתה דפוק וזרוק'. דייב אהב את מה ששמע ושאל אותי מי אני וכמה זמן אני בעיר, ואז הוא אמר שאני יכול לבוא בסביבות שמונה או תשע בערב ולשיר כמה שירים במסגרת ההופעה שלו. כך היכרתי את דייב ואן רונק.

יצאתי ממרכז הפולקלור בחזרה אל מזג האוויר מרסק הקרח. לקראת הערב ישבתי ב'מילס טאברן' ברחוב בליקר וזמרי הבית התגודדו, קישקשו והתכוננו. ידידי גיטריסט הפלמנקו, חואן מורנו, סיפר לי על בית קפה חדש שבדיוק נפתח ברחוב 3, ושנקרא 'האחרים', אבל אני בקושי הקשבתי. השפתיים של חואן נעו, אבל הן נעו כמעט בלי קול. אני לעולם לא אופיע ב'האחרים'. אני לא צריך. ישכרו אותי בקרוב להופיע בגסלייט, ואני לא אראה יותר לעולם את המקומות האלה. מחוץ ל'מילס טאברן' הטמפרטורות זחלו לבערך עשר מתחת לאפס. הבל הפה שלי קפא באוויר, אבל לא הרגשתי את הקור. הייתי בדרכי אל האורות המופלאים. אין שום ספק בכך. יכול להיות שרומיתי? לא סביר. אני לא חושב שיש לי מספיק דמיון כדי להיות מרומה; לא היו לי גם תקוות שווא. באתי מרחוק-רחוק והתחלתי מלמטה-למטה. אבל עכשיו הגורל עומד להתגלות. הרגשתי שהוא מסתכל ישר עלי ולא על אף אחד אחר.

מתוך: כרוניקות : חלק 1 מאת: בוב דילן בהוצאת מודן. תרגום: ירון פריד, עריכת תרגום: אורי משגב, 235 עמודים.