אי-סדר עולמי חדש: המירוץ לאוסקר הזר

כבר אמרו לנו שהעולם הוא כפר גלובלי. הטלוויזיה כיווצה אותו, ומאז האינטרנט מזער אותו. אפקט הפרפר מעולם לא היה כל כך מוחשי. כשאחד כזה משיק כנפיו באפריקה, תמונות שלו מופיעות מיד באינסטגרם לשביעות רצונם של חובבי החרקים בדרום אמריקה. גם לקולנוע יש תרומה לחינגה הקוסמופוליטית שאנחנו חווים בימינו, וזה משתקף במיוחד במירוץ לקטגוריית הסרט הזר באוסקר. לפי רשימת 85 המתמודדים הראשוניים (ואלו שנפסלו ונפלטו ממנה) על הפסלון המוזהב קשה כבר להבחין איזה במאי מייצג את מי, מה השיוך הלאומי של הסרטים ואיזו שפה הם דוברים. השאיפה המשותפת לכולם היא להיות בין חמשת המועמדים הסופיים שיתייצבו בטקס האוסקר ב-26 בפברואר. אולם הדרך לשם שונה עבור כל אחד. 

אחת הדוגמאות הבולטות לטשטוש הלאומי והתרבותי כפי שהוא משתקף במירוץ לאוסקר הזר, היא דווקא זו המגיעה מישראל. בטקס אופיר בשנת 2007 זכה "ביקור התזמורת" של ערן קולירין בפרס הגדול, אולם הסתבר כי לא יוכל לייצג את ישראל מכיוון שהאנגלית שגורה בו לאורך חלקים ארוכים מדי. כזכור, השתתפותו של הסרט במירוץ נמנעה ובמקומו נשלח לאוסקר "בופור" של יוסף סידר. שנתיים לאחר מכן זכה בפרס אופיר "עג'מי" של סכנדר קופטי וירון שני - סרט דובר ערבית ברובו. במקרה זה לא התגלתה כל בעיה מבחינת האקדמיה האמריקנית מכיוון שהאוסקר הזר הוא ליתר דיוק הקטגוריה לסרט בשפה זרה. אין צורך לשמור על זיקה בין שפת הסרט למדינת המוצא שלו. כל עוד הוא אינו דובר אנגלית, הוא עומד בתקנות.

וכך בשנה שעברה הופתענו לגלות כי את ישראל ייצג סרט דובר פרסית - "באבא ג'ון" של יובל דלשד ובכיכובם של נוויד נגבהאן ודיוויד דיאן האמריקנים ממוצא איראני. ואילו השנה זוהי הדרמה המשפחתית "סופת חול" של עילית זקצר המתרחשת בתוך קהילה בדואית בנגב ומתנהלת רובה ככולה בשפה הערבית. שנה אחר שנה, את ישראל מייצג סרט שאינו דובר עברית. יש כמובן מי שיתמה על הטרנד הזה, ואף יכעס עליו, אולם מדובר בביטוי למגוון התרבותי של המדינה. ובכל מקרה, אין מדובר בתופעה יוצאת דופן בקולנוע העולמי ובמירוץ לאוסקר הזר - כפי שניכר השנה יותר מתמיד.

העברית נעדרת מ"סופת חול", שיש מי שרואה בו מועמד בולט לזכייה בפסלון, אולם יש בין הסרטים ברשימה אחד הדובר עברית - לפחות בחלקו. מדובר בדרמה הפוליטית "3000 לילות" - נציגת ירדן לאוסקר. העלילה מתחוללת בכלא נשים בישראל בו אסירה פלסטינית הרה מנסה לשרוד כשהיא לכודה בין השב"ס, לאסירות הפליליות הישראליות ואלו הפוליטיות מהשטחים. הסרט של הבמאית הפלסטינית ילידת עמאן מיה מסרי צולם בכלא צבאי נטוש בעיר זרקא שבירדן, והוא משלב דיאלוגים בערבית ועברית.

ב"3000 לילות" מככבת מאיסה עבד אל האדי ילידת נצרת, שמכשרונה האדיר אפשר להתרשם בסרט "עניינים אישיים" של מהא חאג' שיוקרן מחר (ג') במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה. לצדה מופיעים מספר שחקנים פלסטינים נוספים אזרחי ישראל יוסף אבו-ורדה, ראידה אדון ועביר זייבק-חדאד. תוסיפו אליהם את כוכבי "סופת חול" למיס עמאר, רובא בלאל-עספור, הייתם עומארי והאחרים ותופתעו לגלות כי הנציגים המשמעותיים ביותר של ישראל באוסקר השנה הם השחקנים ובעיקר השחקניות הפלסטיניות אזרחי המדינה. אליהם מצטרף גם תאופיק ברהום ("מפריח היונים" ו"ערבים רוקדים") שמוביל בתפקיד הראשי את "The Idol" של האני אבו-אסעד - מועמד פלסטין לאוסקר. אין ספק, מדובר בכבוד למגזר. וכן, גם לקולנוע הישראלי ככלל.

אם נתעקש להכניס את מערכי הכוחות הפוליטיים במזרח התיכון גם לתחרות על האוסקר, אז ניאלץ להודות שעל המסך הגדול אלו האיראנים שמנצחים ובגדול. רק לפני כמה שנים איימו נציגי משטר האייתולות בהחרמה של האקדמיה האמריקנית על רקע זכיית "ארגו" של בן אפלק באוסקר ב-2013, אבל מאז נראה שהם בדרך להכרעה אסטרטגית בזירת הסרט הזר. אם בשנה שעברה יצאו לדרך שני סרטים בפרסית - מאיראן ומישראל, הרי שהפעם הוגשו ארבעה סרטים דוברי השפה. נציג איראן, "הסוכן" של אסגר פרהודי, שנחשב למועמד מוביל לזכייה באוסקר, נציג אפגניסטן "Parting" (שנפסל בינתיים), נציג ניו זילנד "A Flickering Truth", וגם "מתחת לצל" שנבחר על ידי האקדמיה הבריטית כמועמדה לקטגוריית הסרט הזר.

מה לממלכה המאוחדת ולסרט אימה שעלילתו מתרחשת בטהרן של שנות ה-80? ובכן הבמאי באבאק אנווארי יליד איראן, אך גר ויוצר בלונדון, שם גם פועלת חברת ההפקה של "מתחת לצל". עובדה זאת היא סיבה מוצדקת דיה עבור קברניטי הקולנוע הבריטי שכבר מזמן פתחו חזית נוספת בהתמודדות על האוסקר דרך קטגוריית הסרט הזר. מדובר בניסיון קולוניאליסטי תרבותי לו שותפים גם מדינות דוברות אנגלית אחרות. כאמור, ניו זילנד הגישה את הסרט הדוקומנטרי "A Flickering Truth" דובר שפת הדארי (דיאלקט פרסי המקובל באפגניסטן). אוסטרליה שהגישה את הסרט "טאנה" דובר שפות הנבהאל ונאפה (דיאלקט פולינזי). ואילו דרום אפריקה תיוצג על ידי "Call Me Thief" דובר שפת האפריקאנס.  

מדינה נוספת דוברת אנגלית (וצרפתית) היא קמרון, אבל התעלול שלה לא הצליח. המדינה מאפריקה הצהירה בגאווה על הסרט הראשון שנשלח מטעמה לאוסקר הזר. סיבה למסיבה, אלא שמדובר בסרט הודי בשם "Yahan Ameena Bikti Hai". מה הקשר בין הדרמה דוברת ההינדית לבין קמרון? הבמאי קומאר ראג' ניסה להסביר. "הוצאנו את הסרט בקמרון באפריל האחרון", אמר ולא שכנע את חברי האקדמיה האמריקנית. גם לא העובדה שסטודיו מקמרון היה מעורב בהפקה. הסרט נפסל למגינת לבו של ראג' והכוכבת הראשית שלו רחה ראנה, שניסו את אותו התרגיל לפני שנתיים עם סרטם הקודם "טארה" שנשלח לאוסקר כמועמד מדינה אחרת באפריקה - טוגו.

סרט הודי כנציג קמרון? תירוצי הממשלה לא התקבלו

מלבד מועמדה המופרך של קמרון, נפסלו השנה גם אלו מאפגניסטן, ארמניה ותוניסיה - מה שלא מנע מרשימת המתמודדים להיות הגדולה ביותר בתולדות האוסקר. עלילת "Parting" והדמויות נוגעות לפליטים אפגנים, אולם מדובר בהפקה איראנית שצולמה בטהרן. האחים נאוויד וג'מסיד מחמודי אמנם כבר ייצגו את אפגניסטן לפני שנתיים עם "A Few Cubic Meters of Love" אבל הפעם זה לא עבד. זו אגב הפעם השניה ברציפות בה נפלט מועמד אפגניסטן מהרשימה. אשתקד היה זה "אוטופיה" של חסן נאסר שלא עמד בתנאי הסף בגלל עודף האנגלית שבו.

"רעידת אדמה" מארמניה הוא סרט אסונות מרשים המבוסס על אסון רעידת האדמה במדינה מ-1988, אלא שהבמאי סאריק אנדריאסיאן הוא כבר מזמן לא יוצר ארמני אלא מפיק-על רוסי עם חברת ענק שיושבת במוסקבה. מתוכה יוצא סרט גיבורי העל המדובר מרוסיה "Guardians" שאנדריאסיאן ביים והפיק. כל אלה הציפו חשדות בין חברי האקדמיה האמריקנית שהחליטו לדחות את המועמדות. במקרה של "As I Open My Eyes" המוזיקלי והסקסואלי של לילה בועזיד התוניסאית הסיבה לפסילה נבעה מבלגן בירוקרטי, וריב פומבי עם הבמאי רידא בהי שהכריז כי הוא המועמד הרשמי עם "הפרחים של חאלב" - והוא אכן היה כזה תחילה, אלא שאז הסתבר שהוא אינו עומד בקריטוריונים מכיוון שלא הופץ בזמן. מהמלחמה הפנימית הזאת, שני הסרטים הראויים הללו יצאו נפסדים.

הבמה הבינלאומית הזוהרת שמספק טקס האוסקר הוא הזדמנות לאומות בעלות מוניטין רע, לגלות לעולם צדדים מפתיעים וחיוביים על עצמן. בימים טרופים אלה אין מי שסובל מיחסי ציבור נוראים כמו מדינות ערב, על כן לא מפתיע שסעודיה שולחת סרט לאוסקר בפעם השנייה - ועוד סאטירה קומית "Barakah Meets Barakah" של מחמוד פראג'. אפילו הצ'ילבה של סעודיה, תימן, מתכבדת במועמד משלה - לראשונה בתולדות המדינה - "אני נאג'ום, בת עשר, וגרושה". היא דרמה חברתית נוקבת על נישואי ילדות, שנעשתה על ידי אישה, הבמאית חאדיג'ה אל-סלאמי - לא בדיוק מה שהייתם מצפים שייצג את המדינה הנקרעת בימים אלה בין פלגים איסלמיסטים קיצוניים.

 א

החנופה למערב היא בוודאי אחת הסיבות לנכונות של מצרים להגיש את הסרט "Clash" כמועמדה לאוסקר הזר. שבחים רבים הורעפו על הדרמה הפוליטית האינטנסיבית של מוחמד דיאב, אשר הוקרנה בבכורה בפסטיבל קאן, ומלווה קבוצת פעילים של האחים המוסלמים ברכב משטרה במהלך הפיכת 2013 במצרים, שהביאה לסיום שלטונו של מוחמד מורסי. אולם מה שנראה כמו מפגן של ביקורת עצמית בריאה כלפי חוץ, נתקל בהתנגדות קשה מבית. מאחורי הקלעים פעלו נציגי משטר א-סיסי לצמצום הפצתו של הסרט בבתי הקולנוע במדינה, והאשימו את דיאב בתמיכה בטרור. כמו במקרה של ישראל - דברים שרואים משם על המסך, ממש לא משקפים את מה שרואים בשטח, כאן.

במקרה של ברזיל - מה שרואים מקאן, הוא לא מה שרואים משם - ועל כך נענשים היום יוצרי הסרט "אקווריוס". במהלך פסטיבל קאן, בה הוקרנה הדרמה החברתית המרגשת בפני קהל אירופי נלהב, התחוללה בברזיל דרמה פוליטית שהביאה להדחת הנשיאה דילמה רוסף. במחאה על ההתרחשויות במולדתם התייצבו הבמאי קלבר מנדונשה פיליו, וצוות השחקנים על השטיח האדום ובידיהם שלטים הקוראים "הצילו את הדמוקרטיה בברזיל". 

חצי שנה לאחר מכן, המחאה הזו עלתה לסרט המשובח בשלילת מועמדותו הברורה לאוסקר. נשיא ברזיל הנוכחי מישל טמר לא שכח לבמאי ושחקניו את מעשיהם. תחילה הטיל משרד התרבות מגבלות צפייה חמורות על "אקווריוס" עם הפצתו בבתי הקולנוע, מה שפגע קשות בהכנסותיו. ואם פיליו והשחקנית הראשית המופלאה סוניה בראגה קיוו להתנחם בתהילת עולם בטקס האוסקר, נציגי הממשלה טירפדו זאת כשבחרו בסרטו של דויד שורמן "סודות קטנים" לייצג את המדינה.

העובדה שהבמאי שורמן הוא בן למשפחת חובבי יאכטות מבוססת ומאוד מקושרת, כמובן שלא פגעה - יש מי שיראה בכך התרסה כלפי "אקווריוס" שעוסק באישה אמיצה ומלאת שמחת חיים הנאבקת נגד משפחת כרישי נדל"ן שמוכנה לעשות הכל כדי לפנותה מדירתה. בסרט, בעלי הממון וההשפעה הפוליטית נכשלים. כמה חבל שבמציאות זה לא עובד כך.

על אף הרוח הקוסמופוליטית ששורה על המירוץ לאוסקר הזר, זירות ההתגוששות הפוליטיות הפנימיות בתוך המדינות ומשרדי הממשלה, הן שמכתיבות את זהות הסרטים המתמודדים. בסופו של דבר זו תחרות בינלאומית על יוקרה - ממש כמו באולימפיאדה. שיקולים של יחסי ציבור, תעמולה, שליטה במשאבים התרבותיים, ואינטריגות פוליטיות מניעים לא פעם את קבלת ההחלטה. זה קרה השנה בברזיל, ובשנה שעברה בטורקיה, שהתעלמה במכוון מ"ילדות פרא" הפרובוקטיבי של דניז גמזה ארגובן (צרפת נהנתה מן ההפקר והגישה את הסרט כשלה כל הדרך לחמישיית המועמדים הסופיים). גם לישראל הייתה את מנת השערוריות הקולנועיות-פוליטיות שלה, כל עוד ניתן יהיה לשמור על ההפרדה בין השניים, אפשר יהיה לפחות המשיך לחלום על פסלון מוזהב ראשון.