שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "שטוקהולם": כשזוכה פרס נובל לא עונה לטלפון
    בספרה החדש ממשיכה לעסוק נעה ידלין בבורגנות הישראלית דרך חבורה מתבגרת ששומרת בסוד את מותו של חברם, שהוא גם מועמד לנובל. למרות שניכרת השתכללות בכתיבתה של ידלין, התחושה שהרומן נמתח מעבר למימדיו הטבעיים מעיב על הנאת הקריאה
    רומן השלישי שלה, 'שטוקהולם', נעה ידלין ממשיכה לחקור את תערובת רגשי הנחיתות והנפיחות של הבורגנות הישראלית המשכילה. גם הפעם היא מתמקדת בדמות הלוזר המוכשר או המצליחן למחצה — שהיה אמור להעפיל לאיזו פסגה, לפרוץ דרך. לו רק היה קצת פחות בינוני, קצת פחות נבוך ושמרן, לולא החיים עצמם.

     

    כדי לבחון את ייסוריהם הקרייריסטיים, האקדמיים, האינסטגרמיים של אנשים מטופחים, מסודרים — מי פחות, מי יותר — ידלין נעזרת בסיפור על חמישה חברים ותיקים, כבני גילה של מדינת ישראל, שבוחנים את עצמם ללא הרף, גם על סף גיל 70. הדמויות עצמן מודעות, כמעט במפורש, לעובדה שהן מגלמות קריקטורות בורגניות קלאסיות, נושאות בקרבן "אמת מכוערת... שרק בזכות שורה ארוכה של הצלחות, שרשרת ממוזלת של אי־תקלה, לא נחשפה קודם לכן".

     

    'שטוקהולם' מתנדב להפוך את החשיפה הזאת למשחק. האביזר הדרמטי והקומי המרכזי על במת הסיפור הוא גופתו הטרייה והמתנפחת של מלך הכיתה של החבורה המקשישה. אלה מחליטים להסתיר את מות חברם כדי שלא תתבטל המועמדות שלו לפרס נובל. הגופה היא איתות סאטירי ישיר. הניסיון להשהות את מותו הרשמי של חברם ומלכם מתפרש מיד כניסיון סמלי לעכב שינוי חברתי־היסטורי בלתי נמנע כביכול, מותו של המעמד שהדמויות מייצגות.

     

    "עצובים כפזמונים". יאיר גרבוז ()
    "עצובים כפזמונים". יאיר גרבוז

     

    'שטוקהולם' לא משחק במחבואים מול הקוראים. ההומור השחור לא כל כך שחור, הארס לא לגמרי ארסי — דווקא מפני שהדברים מונחים על שולחן המנתחים.

    ידלין

    מעצבת עולם שבו חוקי המשחק והקריאה גלויים — לה, לקוראים, לדמויות. כך, למשל, הספר ממזג בין שני סוגים מוכרים של סיפורי חבורה. ברקע מהדהדות הרפתקאות נוסח חסמב"ה. במקום להשתמש בפרודיה ישירה על דמויות נוסח ירון זהבי ותמר היפה — ידלין מצמידה לגיבוריה שמות איקוניים־ציוניים כמו זוהרה, עמוס, יהודה, נילי. במידה רבה, ידלין מאפשרת לסטודנטים המזדקנים הללו, לסטלנים־לשעבר, להתנסות בהרפתקה חלוצית שמעולם לא חוו, לבצע מרד נעורים אחד בחייהם, ולא רק לגחך מול תרבות הטמטום במקום שבו הם חיים. "מה זה פה, תל חי", שואלת אחת הדמויות כשמילים כמו 'הקרבה' נזרקות לאוויר בניסיון להסביר את מחאת האוהלים הקטנה שלהם, מבצע אנטבה של ילדים טובים ירושלים, שמעולם לא סטו מהתלם אבל מרגישים מקופחים ושוליים.

     

    ידלין לא רק ניזונה, כמו שנדמה, מפרודיה על ספרות חסמב"ה, דנידין וקופיקו. בזמן שנודפת מהם המרירות הקיומית בנוסח סדרת הטלוויזיה 'הבורגנים' - הגיבורים של 'שטוקהולם' מדברים לפעמים סיינפלדית שוטפת, בוחנים לפרטי פרטים זוטות חסרות חשיבות כאנתרופולוגים זחוחים, נרגנים, בעלי טור עיתונאי שאף אחד, מלבד קוראי הרומן, כבר לא קורא. "שוב השתאתה נילי נוכח המנהג הזה" — שנייה קודם לכן, בבית הקפה, פנתה אליה מלצרית בשאלה 'אז מה אנחנו מזמינים' — "הסחבקיות המעושה, הדיבור בלשון רבים, על מי זה עובד". הקוראים עונים בשבילה: עלייך, גברת.

     

    ידלין הופכת את הגיבורים ואת הקוראים לחברי קהילה משותפת. מקטרים יחד, מצקצקים בלשון, בזים זה לזה, תלויים זה בזה. שבויים בדירת יוקרה המתחפשת לבונקר, לווילה בג'ונגל. אולי - תוך כדי תנועה בין הסטנד־אפ היאפי לקומדיה הפוליטית, תוך כדי הניסיון להונות את כל העולם - תהיה להם הזדמנות לנקות קצת אדים מזגוגית המשקפיים. להפנות כלפי עצמם מבט ביקורתי וסרקסטי.

     

    בניגוד לכותבים כמו מאיה ערד, תמר מרין, יפתח אשכנזי ואפילו עירית לינור שפוסעים בנתיב סאטירי דומה - ידלין לא משתמשת במשחקי מחווה והשפעות ספרותיות, וקרובה יותר לסגנון טלוויזיוני ועיתונאי. אותו כפל משמעות שמהבהב בשם הספר - רמז לתסמונת שטוקהולם, לטשטוש בין קורבן ופושע; רמז למדליה שגיבורי הסיפור מבקשים לחמוס לעצמם, כפיצוי על חלומות שמעולם לא ניסו להגשים - מאפיין את הדרך שבה היא מתקשרת עם קוראיה. סומכת על האינטליגנציה שלהם, מגישה להם את הסיפור בסגנון כמו מתוסרט או מערכוני, בלי סיבוך לשוני, בלי ערפל מטפורי. לרוב, בלי סצנות ארוכות ומתפתחות.

     

    אני בטוח שהרבה קוראים יוכלו להעריך את הרומן, שמדגים השתכללות מצידה של ידלין כסופרת. אני לא לגמרי השתגעתי עליו, או לפחות, לא הרגשתי שהוא מבדר ומצחיק אותי במידה שהוא מבקש לבדר. נדמה לי שהסיבה המרכזית קשורה לאורך הספר, לתחושה שהספר נמתח מעבר לממדיו. דווקא מפני שידלין נצמדת לסגנון תכליתי ומנופה, לקצב התרחשות דרמטי־קומי - החשיפה המתמשכת לדיאלוגים ולמונולוגים הפנימיים של כל דמות יוצרת לפעמים רושם חדגוני. הדגמה לא הכרחית לאותו עיקרון, אותו קו אופי, אותה איוולת או משאלת לב, אותה דינמיקה קבוצתית שכבר התבססו ונעשו מוכרים. מצד שני, מה שווים החיים בלי קצת טרחנות ומים טחונים?

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים