"אני לא אראה את העימות הערב", אמר לי שלשום דיוויד וולני, פקח עירוני בעיירה בשם דוילסטון. דוילסטון היא בירת מחוז באקס, שעשוי להכריע את הבחירות בפנסילבניה, ופנסילבניה היא המדינה שעשויה להכריע את גורל הבחירות לנשיאות. "נמאס לי מהם, די", אמר וולני. "החלטתי בעד מי אני הולך להצביע. לא רוצה לשמוע אותם יותר".
הוא יצביע קלינטון. לא בגללה: בגלל טראמפ. דברים דומים שמעתי מפי בוחרים שהחליטו להצביע בעד טראמפ. לא בגללו: בגללה. צריך לשוטט בדרכים הכפריות של אמריקה כדי להבין עד כמה הבחירות האלה, שמרתקות את העולם כולו, מאוסות על הבוחרים בבית.
אבל לפני שאנחנו יוצאים לשוטט, כמה משפטים על העימות. הוא היה המוצלח מבין שלושת העימותים. 40 הדקות הראשונות שלו היו ענייניות יחסית, קצביות וזורמות: טלוויזיה טובה. טראמפ היה רהוט יותר, מרוסן יותר וקצת יותר מנומק. קלינטון שלטה בחומר והקרינה כוח וסמכות. שניהם למדו להתאים את תשובותיהם לשעון.
ואז הטיל טראמפ את הפצצה שלו: הוא לא מתחייב לקבל את תוצאות הבחירות. זאת לא הייתה פליטת פה: זה היה מכוון. אפשר לתלות באמירה שלו כל מיני פרשנויות, אבל לי נדמה שלא השיקול האלקטורלי עמד מאחוריה, אלא הנתון הרגשי. דונלד טראמפ לא מפסיד אף פעם. אם הוא מפסיד, מישהו גנב לו את הניצחון. זו דרכו להכין את עצמו – ואת בוחריו – לתבוסה אפשרית.
אבל אמריקאים שאינם תומכי טראמפ נבהלו. אמר לי עמיתנו תום פרידמן, מבכירי "ניו־יורק טיימס": אל גור קיבל את ההפסד שלו לבוש, למרות שמדובר היה בכמה קולות שנויים במחלוקת בפלורידה; ניקסון קיבל את ההפסד שלו לקנדי, למרות שהיו חשדות כבדים להצבעה של בוחרים מתים בשיקגו; פרס קיבל את ההפסד שלו לנתניהו ב־1996; נתניהו קיבל את ההפסד שלו לברק ב־1999. זה טיבו של המשחק הדמוקרטי.
האמירה של טראמפ לא תוסיף לו קולות. להפך: היא עשויה לשכנע תומכים של טראמפ להדיר את רגליהם מהקלפי כי המשחק מכור מראש ואין טעם, ולשכנע אחרים, שמתעבים את שניהם אבל חרדים לדמוקרטיה, ללכת לקלפי ולהצביע לקלינטון.
מצד שני, כל דיבור על גניבת הבחירות מוריד מסדר היום את הסיפורים על הטרדות מיניות. טראמפ עשה בעימות מה שעשה בהצלחה לאורך כל הקמפיין שלו: סתם חור מביך ברזומה שלו בעזרת כותרת פרובוקטיבית. כל כך היה חשוב לו להתנקות, שהחמיץ – שוב – את ההזדמנות לתקוף את קלינטון בחזית הכי חלשה שלה – האמינות.
הסקר שערכה סי־אן־אן מיד לאחר העימות קבע שקלינטון ניצחה בשיעור של 59 אחוז מול 32 אחוז. התוצאות לא מלמדות אותנו הרבה על ההופעה של השניים. הן מלמדות אותנו שכל צופה הביא לעימות את הדעה הקדומה שלו. אם הוא החליט להצביע בעד קלינטון, הוא דוחה בבוז כל מילה של טראמפ, ולהפך. אף בוחר לא שינה את הצבעתו בעקבות השידור. אם השתנה משהו, הוא השתנה במישור האסתטי. תחושת הגועל כלפי הפוליטיקאים באשר הם קיבלה שפע חיזוקים. במילים אחרות, הוא לא הפסיד והיא לא ניצחה. הדמוקרטיה הפסידה.
מה שאיחד בעבר את האמריקאים לחברה אחת היה המפגש עם האחר: בבית הספר הציבורי, בשירות הצבאי, במפעל. היו מלחמות גדולות שהיה עליהן קונצנזוס. כל זה לא קיים היום. "נהיינו סונים ושיעים", אמר לי ידיד אמריקאי.
חגורת החלודה
השלכת הגיעה אל צפון־מזרח פנסילבניה בכל יופיה, זוהרת באדום, כתום וצהוב. שדות התירס מצהיבים בשמש, לאחר קטיף, ומעבר להם משתרעים אפרים ירוקים עד לאופק, וביניהם אסמים ובתי חווה. הנוף הפסטורלי מוליך שולל. החוות החקלאיות מתמוטטות ונמכרות לתאגידים. מפעלי התעשייה הכבדה עזבו למדינות אחרות והשאירו מאחוריהם מבנים ענקיים נטושים, ריקנות ועזובה. בית־לחם סטיל, תאגיד המתכת הגדול שהיה גאוות התעשייה האמריקאית, פשט את הרגל ב־2001 ונמחק מהספרים. המפעל המרכזי שלו, סמוך לבית־לחם, הפך לקזינו.
כשטראמפ ראה מהאוויר את אחד המתקנים הנטושים, הוא אמר: "כמה עצוב, זה נראה כמו שדה קרב". בית־לחם היא חלק ממה שמכונה "חגורת החלודה" – ערים ועיירות בפנסילבניה, אוהיו, מישיגן, אילינוי, שהמפעלים היו מרכז הקיום שלהן. הפועלים שנפלטו, רובם גברים לבנים, דמויות שכמו נלקחו מהסרט "צייד הצבאים", לא רעבים ללחם. אבל התסכול שלהם מביא להשמנת יתר, לסוכרת, למחלות לב. נכנסתי פעם למסעדה של אכול ככל שתוכל בפרדריק, מרילנד. היו שם ילדים בני 12 שהעמיסו מגשים כאילו אין מחר. הם לבשו בגדים במידה אקס־אקס־אקס לארג'. מהעיירות האלה באים מצביעי טראמפ.
ג'פרי בראנדט הוא בעל חנות עיתונים במרכז דוילסטון, פנסילבניה. החנות קטנה. היא חלק מהבית שהוא בעליו. את החדרים למעלה הוא משכיר לבאי בית המשפט המקומי, תובעים ונתבעים. בחנות הוא מוכר, בנוסף לעיתונים, סיגרים וסיגריות, ספרים ומשקאות קלים. הטלוויזיה משדרת את פוקס ניוז. אמור לי באיזה ערוץ כבלים אתה צופה, ואומר לך בעד מי תצביע.
בראנדט יצביע טראמפ. "אישית אני לא אוהב אותו", הוא אומר, "אבל אני חושב שאת המדינה צריך לנהל איש עסקים. יש לו 300 עסקים. תשעה פשטו את הרגל. מה עושים מזה עניין?
"הוא רק דיבר על נשים, אבל לא עשה להן שום דבר. אילו היה עושה, היה חוטף סטירה. שמעת על מישהי מהמתלוננות שהפליקה לו? בעלה של הילארי היה רודף נשים. אין פלא שהיא מחפשת את טראמפ.
"היא אומרת דבר אחד בנאומים שלה בוול סטריט, ודבר אחר בהופעות שלה בציבור. זה ההבדל בינה לבין טראמפ: היא אומרת מה שפופולרי; הוא אומר מה שהוא חושב".
אתה חושב שהבחירות מזויפות, כמו שאומר טראמפ? שאלתי.
"ברור", אמר. "הדמוקרטים עושים את זה כבר 50 שנה. אני אומר לך: 80 אחוז מהאנשים בעד טראמפ. הם רק פוחדים להגיד את זה, פוחדים שיגידו שהם גזענים, מפגרים, שונאי נשים".
למה לא שמת שלט של טראמפ, שאלתי.
"אני לא רוצה להפסיד קליינטים", אמר ג'פרי.
עניין השלטים מספק שיעור עצוב על הבחירות האלה. ערב בחירות באמריקה אנשים נוהגים להציב על הדשא הקדמי של הבתים שלהם שלטים עם שמות המועמדים לכל תפקיד, מנשיא המדינה ועד אחרון חברי המועצה. נסעתי שלשום יותר מ־200 ק"מ בדרכים כפריות ונדהמתי מכמות השלטים שאינם. פה ושם יש שלט של מועמד לקונגרס. לא ראיתי שלט אחד של קלינטון. ראיתי ארבעה שלטים של טראמפ, טיפה בים. המטה של קלינטון בבית־לחם, שהמועמדת פתחה בטקס חגיגי באוגוסט, היה נעול ושומם. המטה של טראמפ נסגר.
המטה הרפובליקני בדוילסטון שקק פעילות. שלוש נשים וגבר עבדו על רשימת הכתובות והטלפונים של בוחרים פוטנציאליים. ביום הבחירות יזכירו להם את חובתם האזרחית. "יהיה קשה", אמרה לי המזכירה. "חלק מהתושבים עברו לכאן מפילדלפיה. הם הביאו את ההצבעה שלהם איתם".
האם את שמת שלט של טראמפ, שאלתי.
"שמתי", אמרה. "גנבו לי. שמתי עוד אחד: קרעו אותו לחתיכות. מאז אני לא שמה".
דיוויד וולני, הפקח העירוני, הוא גבר מגודל, עב־כרס, ממש כמו ג'פרי בראנדט. הוא רשום כדמוקרט. "זה לא מחייב אותי", הוא אומר. "אני מצביע לפי העניין.
"הייתי שמח אילו איש עסקים היה מועמד, אבל לא טראמפ. הוא חולה רוח".
לקלינטון אתה מאמין? שאלתי.
הוא צחק. "אני לא מאמין לאף פוליטיקאי בעולם", אמר. "כולם שקרנים, כולם נוכלים, לא רק הילארי".
"המחוז שלנו, באקס, בוחר תמיד במועמד המנצח", אמר בראנדט, בעל חנות העיתונים. "לא קרה בהיסטוריה שהמחוז בחר במועמד שהפסיד בבחירות לנשיאות".
נקבל קרדיט
האוניברסיטה של פנסילבניה היא אחת מהמוסדות האקדמיים הטובים ביותר בארצות־הברית. לומדים בה עשרות אלפי סטודנטים. ביום שלישי בערב הזמין אותם מטה הבחירות של קלינטון לבוא למפגש מתנדבים. בשעה היעודה התייצבו 16, רובם תלמידות שנה ראשונה. באולם על שם בנג'מין פרנקלין, במרכז הסטודנטים, היו הרבה כיסאות ריקים ובובת קרטון של הילארי. לאחר סרט תעמולה על קלינטון, שעורר צחקוקים, המנחים, ברט השחור ומק הלבן, ביקשו מהם לומר מדוע החליטו להתנדב. חלקם אמרו שהם רוצים לעשות משהו למען המדינה, החברה, הדמוקרטיה; אחרים אמרו שטראמפ מפחיד אותם; והיו אלה שאמרו בגלוי: אנחנו מצפים שיכירו בעבודה שלנו כמילוי חובה לימודית. נקבל קרדיט. הסטודנטים הגיבו בצחקוקים.
הרייטינג של הפרובוקציה
תומאס (תום) פיקרינג נחשב בדין לבכיר הדיפלומטים האמריקאים. הוא היה סגן שר החוץ האמריקאי, השגריר לאו"ם, לרוסיה, להודו, לירדן, לניגריה, לאל־סלבדור ולישראל, שם היה לי הכבוד להכיר אותו. הוא דיפלומט לכל עת: נשיאים משתי המפלגות ביקשו את עצתו ואת שירותיו. בגיל 85 הוא מחובר וחד בדרך שבני 50 יכולים להתקנא בה. את רוב זמנו הוא מבלה באוויר, בין שליחות לשליחות, בין פגישה לפגישה.
בתחילת השבוע נפגשנו בלונדון. מה אתה חושב על מערכת הבחירות, שאלתי.
"זה לא דומה לשום קמפיין בהיסטוריה האמריקאית", אמר. "הקמפיין הזה הפך על פיה את הנחת היסוד שמלווה כל קמפיין. במקום להציע שינוי בעתיד, הוא מציע לשנות את העבר. אין מציאות, אין היגיון, אין אמת".
איך זה קרה, שאלתי.
"התקשורת מילאה תפקיד מרכזי בתהליך הזה. בראייה של התקשורת – המעצבן, המרגיז, הפרובוקטיבי הוא חדשות. לפרובוקציה יש רייטינג. התקשורת עושה דבר נוסף – היא משווה בין שני מועמדים גם כאשר להשוואה אין שחר. היא עשתה בשביל טראמפ עבודה מדהימה".
ייתכן שאנחנו ממעיטים בערכו של טראמפ, אמרתי. הוא ניצח בנוק־אאוט 16 פוליטיקאים מקצועיים, משופעים בקשרים ובכסף.
"הוא ניצח משום שהיטיב למשוך אליו הרבה בוחרים שרואים את עצמם כקורבנות של הממשלה", אמר. "זאת לא תופעה אמריקאית ייחודית. טראמפ לא היה הראשון, לא באמריקה ולא בעולם.
"האירוניה היא שהסיכוי של המגזר הזה לקדם את פתרון הבעיה שלו מותנה בכך שטראמפ לא יהיה טראמפ. נכון יותר, שהנשיא הבא לא יהיה טראמפ. טראמפ ביסס את הקמפיין שלו על ניפוח של המצוקה שלהם מעבר לעובדות ועל ניפוח היכולת שלו לפתור את המצוקה הזאת".
זה מה שפופוליסטים עושים תמיד, אמרתי. במה טראמפ שונה?
"במקרה הזה הפופוליזם המסורתי התחתן עם הערכים של תוכניות הריאליטי בטלוויזיה", אמר.
"יש כאן בעיה עמוקה, מעבר לבחירות הנוכחיות. הקבוצה שתומכת בטראמפ לא מבינה את תפקיד הממשלה, מה היא יכולה לעשות ומה איננה יכולה. זה מחדל ארוך שנים של מערכת החינוך שלנו".
בהנחה שטראמפ יפסיד בנובמבר, שאלתי, האם הטראמפיזם ימות איתו.
"לא", השיב פיקרינג. "הוא ימשיך להתקיים. אל תשכח שלטראמפ היה שותף משמאל בדמותו של ברני סנדרס. הפופוליזם ימשיך להשפיע על ההחלטות המדיניות, החברתיות והכלכליות. המרכז יזוז לכיוון הפופוליסטי, גם בוושינגטון וגם במדינות.
"כל נשיא יודע ביום השלישי לכהונתו שקודמו לא היה אידיוט, שהמדיניות שלו לא הייתה מטומטמת ושרוב הדברים צריכים להימשך. בדרך כלל נשיאים לא יכולים לחולל מהפכות. המציאות מכתיבה שינוי יותר מאשר החלטות בחדר הסגלגל. בהנחה שהילארי תיבחר, היא תצטרך להתמודד מהיום הראשון לכהונתה בדימוי שלה כמי שאיננה אומרת אמת ומההסתבכות בפרשת האי־מיילים".
ההנחה היא שקלינטון תהיה ניצית יותר מאובמה, אמרתי.
"היא מבינה שאתה יכול לנצל את העוצמה הצבאית שלך כמנוף לקידום מדיניות", אמר. "אובמה חשש שהחלטה שלו להפעיל כוח תתגלגל להפעלת יתר של כוח. כשאתה מתחיל, לא תמיד אתה מצליח לבלום. הילארי חייבת להיות מאוד זהירה בהפעלת כוח".
מה היתרון שלה בהשוואה לאובמה, שאלתי.
"אובמה נבחר לאחר תקופת כהונה קצרה בסנאט", אמר. "הוא לא היה חלק מהמועדון. לה יש יותר ניסיון בעבודה עם הרפובליקנים. אבל היא תהיה חייבת להתגבר על הקיטוב בחברה האמריקאית, וזה אתגר לא פשוט".
האם המפלגה הרפובליקנית תצא שלמה מהבחירות האלה, שאלתי.
"זאת שאלה פתוחה", אמר פיקרינג. "טראמפ תקע טריז בין הבוחרים לבין המפלגה. אני לא בטוח שלאחר הבחירות האלה נישאר חברה של שתי מפלגות".
איך קלינטון, אם תיבחר, תנהג בנתניהו, שאלתי.
"מאוד בזהירות", אמר. "היא שואפת להיבחר שוב ב־2020. היא זקוקה לתמיכה היהודית ולכסף היהודי".
הטמפרמנט הנכון
"הילארי?" שאל והשיב גנרל ווסלי קלארק. "היא תהיה טובה מאוד לישראל. יש לה הטמפרמנט הנכון, הניסיון הנכון, הקשב הנכון. היא תהיה טובה לכולם".
קלארק, 72, היה המפקד העליון של כוחות נאט"ו. הוא פיקד על המהלך הצבאי שהבטיח את עצמאות חבל קוסובו. ב־2003 הציג מועמדותו לנשיאות במפלגה הדמוקרטית. הוא הוזכר שוב כמועמד לנשיא ב־2008. היום הוא איש עסקים בינלאומי.
איך אתה מסביר את הקרע הפנימי בחברה האמריקאית, שאלתי.
"מאז לידתה של אמריקה ניטש ויכוח בין אלה שמאמינים שממשלה יכולה לשנות דברים לטובה, לאלה שמבקשים להשתחרר מכוח היתר של הממשלה", אמר. "טראמפ בא לוויכוח הזה עם מעמד של סלבריטי ויכולת להביא רייטינג. הוא לא פוליטיקאי במובן המקובל: הוא לא פוגש אנשים, לא מגבש מדיניות, לא מבסס את כוח המשיכה שלו על מפגשים עם בוחרים. אבל הוא ידע לבטא מה שרבים מרגישים, והוא נתן במה ציבורית והעצמה לקבוצה מסוימת.
"יש הרבה גברים לבנים באמצע אמריקה, בין החוף המזרחי והמערבי, שנשארו מאחור. אני מתגורר בארקנסס: אני מכיר את התופעה הזאת מקרוב. החוות החקלאיות שניהלו התמוטטו, המפעלים עזבו למקסיקו, הטכנולוגיה, המכניזציה, חומרי הבניין החדשים לא נזקקו להם. הם לא הלכו לקולג': עבודות שדורשות השכלה גבוהה סגורות בפניהם".
הילארי קלינטון תדע לפתור את המצוקה שלהם? שאלתי.
"למרות שהגיבור שלהם הוא טראמפ, היא תבין אותם", אמר. "אל תשכח: היא גרה בארקנסס הרבה שנים".
