פורצות מחסום: הבמאיות הערביות השתלטו על פסטיבל הקולנוע בחיפה

בשיתוף אתוס

אם יש התגלמות כלשהי עלי אדמות לדו-קיום יהודי ערבי במזרח התיכון, היא נמצאת בחיפה. למרות המציאות הפוליטית המורכבת סביב, העיר המשותפת היא עדיין בירת הסובלנות הישראלית. כרך בו יכולים לדור יחדיו תושבים ותיקים, עולים חדשים, ניצולי שואה, ערבים שורשיים, פועלי נמל ובעלי מקצועות חופשיים, פליטי גוש דן שמחפשים אחר חיי הגשמה זולים יותר, ואפילו פליטים מסודן בחיפוש אחר חיים חדשים. חיפה היא כנראה הבועה האמיתית - לא תל אביב המפולגת בין אנשי עסקים אמידים לאמנים צעירים חסרי כל. לבטח לא ירושלים השסועה מבחינה אתנית, לאומית ודתית. וכך גם הקולנוע הישראלי שקיבל במה בפסטיבל הסרטים המקומי, והציג בחינה מורכבת של המציאות שלנו - הפעם גם מהזווית הפלסטינית. הנשית.

התוכנית הישראלית של פסטיבל חיפה ה-32 שמסתיים היום (ב') שיקפה את הגל הנשי האדיר ששוטף את הקולנוע המקומי. חמישה מתוך עשרת סרטי התחרות העלילתית נעשו על ידי במאיות, וכך גם שבעה מתוך תריסר סרטי התחרות הדוקומנטרית. תוסיפו לכך אינספור סרטים קצרים שנוצרו על ידי נשים ונחשפו בפסטיבל, את פרויקט "גיבורה", ואת "אנשים שהם לא אני" של הדס בן ארויה הצעירה, את "הדרך לאן" של מיכל בת אדם הוותיקה, ותקבלו מפגן מרשים של עוצמה נשית - ביטוי מהדהד של מגמה מבורכת ומובהקת, אבל לא חדשה. הגירל פאוור הישראלי כבר מזמן פה, וכדי להישאר. ההפתעה המדהימה, ואפשר להגיד נעימה, באה בדמות הפלג הערבי (הצפוני) של הקולנוע הנשי הישראלי, שבעבע שנים מתחת לפני השטח וגלש מעלה בשיא הכוח במהלך הפסטיבל. מהא חאג' היא המנצחת הגדולה שלו עם "עניינים אישיים" שזכתה בתחרות העלילתית הישראלית, מייסלון חמוד הייתה שם ממש מאחוריה עם "לא פה, לא שם" עם פרס בכורת הבימוי.

"עניינים אישיים", מבט אחר למשפחה הפלסטינית-ישראלית(צילום: אלעד דבי)

נכון, היו כמה יוצרות ערביות-ישראלית שהשתלבו בתעשיית הקולנוע המקומית. היוצרת הדוקומנטרית אבתיסאם מרעאנה-מנוחין פעילה ופורה. סוהא עראף בנתה את עצמה כתסריטאית בשירות ערן ריקליס ("הכלה הסורית" ו"עץ לימון") ועוררה מהומה לפני שנתיים עם בכורת הבימוי שלה "וילה תומא" – אותה הגישה לפסטיבל ונציה כסרט פלסטיני. אותה החלטה שנויה במחלוקת ודי מיותרת של עראף, גררה תגובה רועשת של הממסד, ואיימה להשבית את תנופת היצירה של הבמאים הפלסטינים תושבי ישראל ככלל, ושל הנשים שביניהם בפרט. אבל למרות הפרשה העגומה ההיא, הצגת התכלית של מהא חאג', מייסלון חמוד ועביר זיבאק-חדאד בפסטיבל חיפה מורות על כך שהן לא עוצרות באף מחסום.

"לא פה, לא שם", זוכה בפרס סרט הביכורים וחביב הקהל(צילום: תולי חן)

"עניינים אישיים" ו"לא פה, לא שם" היו מהסרטים הבולטים שהשתתפו בתחרות העלילתית הישראלית השנה, בעוד ש"נשות החופש" של עביר זיבאק-חדאד התמודד בתחרות התיעודית המקבילה. שלוש היוצרות עוסקות בדרכן במשפחה הפלסטינית-ישראלית, הן מפנות מבט ביקורתי רגיש כלפי החברה מהן יצאו – וזהו מקור כוחם של סרטיהם. מול ההתלהמות האופיינית לגברים שמנהלים את העולם, ואלו שמעצבים את העולם הקולנועי שלהם בהשראתם, חאג', חמוד, וזיבאק-חדאד משרטטות תמונות מורכבות של המציאות – זו המשפחתית, וזו הפוליטית. מול השיח הגברי הלאומי, הטריטוריאלי ומאוד כוחני, הן מציעות אלטרנטיבה של התבוננות מעמיקה ברובד התרבותי והאישי. זוהי גישה פוליטית באותה מידה, אך כזאת שנוגעת לבני אדם, לא למדינות.

יתכן שהנחשול הנשי שצץ בחופי חיפה הוא המשך של צונאמי "האביב הערבי" ששטף את המזרח התיכון והמגרב, ובא לידי ביטוי גם בסרטים שמלווים אותו. רג'א עמארי וליילה בועזיד בתוניסיה, נאדין לבאקי בלבנון, חיפה אל-מנסור בסעודיה, ואפילו חאדיג'ה אל-סלאמי בתימן – זוהי רשימה חלקית של הגל הנשי הערבי החדש. תוסיפו אליהם את אנמארי ג'אסיר, מאי מסרי, נג'ווה נג'אר, וסוזן יוסף הפלסטיניות, ועכשיו גם את חאג', חמוד וזיבאק-חדאד תושבות ישראל.

התנועה הנשית המרעננת הזו במרחב הערבי הקולנוע, מתנגשת בקיבעון המחשבתי של הגברים מהזירה הפוליטית. כך למשל הורו השלטונות בלבנון על סילוקו של "עניינים אישיים" מתוך פסטיבל ביירות, למגינת לבם של המארגנים. הסיבה: זהותו הישראלית של הסרט, עליו הצהירה הבמאית חאג' בראיון ל-ynet לקראת פסטיבל קאן: "אני פלסטינית, והסרט ישראלי במימון ישראלי", אמרה והרגיזה בוודאי פוליטיקאים משני הצדדים, ערבים וישראלים, שלא יכולים להכיל את הניואנסים שמתחת לשאלת הזהות הלאומית. "אני לא חושבת שזו סוגיה שיש בכלל מה להתעסק בה, זה כל כך שולי", הבהירה חאג', "אנחנו עושים קולנוע, אנחנו אמנים והיצירה היא העיקר, ואני רוצה שאנשים יצפו".

"עניינים אישיים", למי שמסוגל להכיל ניאונסים שמעבר לסכסוך(צילום: אלעד דבי)

למי מביניכם שמסוגל להכיל ניואנסים, מעבר לענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני, צפויה הנאה גדולה במהלך הצפייה ב"עניינים אישיים" שמספר את סיפורה של משפחה שהתפזרה בכל העולם – ומנסה ללא הצלחה גדולה לשמר את הקשר מבעד למחסומים וגבולות גיאוגרפיים ואישיים. נקודת המוצא היא המרחב האינטימי של סאלח ונבילה, זוג קשישים נצרתים רוטנים ושתקנים. את התקשורת הבין-אישית ביניהם הם מחליפים בהתכתבות אינטרנטית עם הבן והבת שהתחתנו והתיישבו ברמאללה, ובן נוסף שנדד עד לשבדיה. הסיפור המשפחתי נע בכמה מעגלים במקביל: על פני מפת העולם, ועל גבי לוח הלב. יש פה ביטוי לקירבה, ריחוק, בדידות, אהבה סוערת, שגרה מתסכלת – רגשות איתן יכולים להזדהות צופים ישראלים, פלסטינים. בני אדם.

שלומי אלקבץ ומייסלון חמוד, סיפור אהבה מקצועי(צילום: גלית רוזן)

בתוך הצוות של "עניינים אישיים" אפשר למצוא שחקנים מקצועיים כמו זיאד בכרי לצד הנון-אקטורז מוחמד וסאנה שוואהדה, אולם מעל כולם מתנשאת מאיסה עבד אל האדי שחורכת את המסך בתצוגת משחק נדירה בחושניותה, ששוברת דעות קדומות וגם לבבות. כמוה, בולטות השחקניות מונא חאווה, סאנה ג'מאלייה ושאדן קנבורה בהופעתן ב"לא פה, לא שם", שיצרה מייסלון חמוד ביחד עם המפיק שלומי אלקבץ – סיפור אהבה מקצועי, שהוליד דרמה נפלאה, מרגשת ובעיקר מפתיעה. חמוד מספקת הצצה לחייהן של שלוש צעירות פלסטיניות בדירת שותפות תל אביבית. הצד המהפכני, התוסס, והחיוני של המגזר מתגלה מבעד למנסרת הנשים הערביות. הן רוקדות, עושות אהבה, וגם סמים. והן גם סובלות מאי קבלה. המשפחות השמרניות לא משלימות עם אורח החיים המשוחרר שלהם, בעוד שהחברה הישראלית נרתעת מהיותן פלסטיניות – עצמאיות. לא מתנצלות.

"לא פה, לא שם", ערביות צעירות מגשימות את עצמן(צילום: איתי גרוס)

"לא פה, לא שם" פותח צוהר לעולם מלא צבע ותשוקות שמתקיים בחסות האפלה התל אביבית, ובו מוצאות לעצמן נשים ערביות צעירות מקום להגשים את עצמן הרחק מהחיבוק החזק מדי של קרוביהן השמרניים והמאיימים לפרקים. יש בו מציאות לא פשוטה, אבל המון מקום לאופטימיות. "נשות החופש" של היוצרת עביר זיבאק-חדאד מביא את הצד העגום והפסימי יותר של אותה מציאות, כשהוא בוחן את תופעת האלימות נגד נשים בחברה הערבית המכונה "רצח על כבוד המשפחה". הדוקומנטריסטית מראיינת נשים שסבלו מהתעללות ואיומים, או בני משפחה של צעירות שנרצחו ואבלות את מותן.

"נשות החופש", מבט וקול מקוריים(צילום: איבון מיקלוש)

"נשות החופש" הוא סרט מפוספס על נושא חשוב. זייבאק-חדאד לוקחת אותו לכיוון האישי שלה המתבסס על זכרונות ילדות – מעגל נרטיבי מאולץ אותו היא לא מצליחה לסגור. היא נוטה מדי לצד הרגשני, האמפתי באופן טבעי, של הקורבנות, ופחות מדי לניתוח מעמיק ומורכב של התופעה – גם מהזווית של התוקפים. החלק החזק ביותר בסרט הוא פתיחתו, המלווה בהקראת מכתב של גבר שרצח את אחותו בת ה-17 ונגזר עליו מאסר עולם. מתוך טקסט רגיש הוא מביע כאב רב, וחוסר יכולת למחול לעצמו על נמהרותו ובערותו עת היה נער צעיר ושטוף חימה. החרטה האדירה שהוא חש חזקה יותר מהבעות האבלות והבכי המובנים אך לא מחדשים שיגיעו אחרי. חבל, אבל לפחות מדובר בקול מקורי של אישה ערביה שעוסקת בסביבה הטבעית שלה.

היא, כמו גם חאג' וחמוד, לא זקוקות יותר להכוונה של ערן ריקליס, אודי אלוני או עילית זקצר כדי לספר את הסיפורים שלהן. הן יכולות בעצמן.

ועוד כמה תובנות מפסטיבל חיפה ה-32:

לא רק במאיות תפסו את קדמת הבמה בחיפה, הן אימצו לסרטיהן דמויות נשיות ושחקניות מוכרות יותר ובעיקר פחות שיגלמו אותן. נועה קולר ("לעבור את הקיר"), אניה בוקשטיין ("לב שקט מאוד"), ליהי קורנובסקי ("הפורצת"), מריה זרייק ומאיה גסנר ("בין העולמות"), הדס בן ארויה ("אנשים שהם לא אני"), מונא חאווה, שאדן קנבורה וסנאא ג'מאליה ("לא פה, לא שם"), יפית אסולין ולנה אטינגר ("הדרך לאן") – כולן עיטרו את מסכי חיפה בשבוע וחצי האחרונים.

האולמות מלאים בסך הכל, ובכל זאת מארגני הפסטיבל צריכים לתת את דעתם על הגיל הממוצע של הצופים בקהל. אפשר להמשיך לבנות על בני ה-60 וה-70 של חיפה, אבל לא בטוח לכמה זמן.

כדי לשפר את המצב, נוסדה מסגרת "טירוף בחצות" המוקדשת לסרטי אימה ומותחנים. בכל העולם כבר למדו שזוהי הדרך להנגיש את הפסטיבל לקהלים צעירים ותוססים. עכשיו רק צריך לדאוג להם לבילוי שאחרי.

* פרשת תאמר נפאר – השערוריה התורנית מבית מירי רגב – עשתה בסופו של דבר רק טוב לפסטיבל חיפה וגם לראפר עצמו, שחגג על פסגת הכרמל בהופעה בגן האם, ואחר כך במסיבה שופעת האנרגיות החיוביות של "לא פה, לא שם". גם שם הוא מופיע, כשחקן.

בשנה שעברה הבמאי הפולני מרצ'ין וורונה שם יד בנפשו ערב פסטיבל חיפה, בו הוקרן סרטו "הדיבוק". השנה הלך לעולמו אנדז'יי ויידה – גדול במאי פולין כיום – ימים ספורים לפני פתיחת הפסטיבל שליקט את סרטו האחרון "אשליה אופטית". המסקנה: אם אתה במאי פולני ומקבל הזמנה להקרין את יצירתך בפסטיבל חיפה, אולי כדאי לשקול שנית.

ואם כבר צירופי מקרים – מהא חאג' זכתה בתחרות הישראלית, מייסלון חמוד בפרס חביב הקהל. המסקנה: אם את במאית פלסטינית-ישראל מהצפון, וראשי התיבות של שמך הוא מ.ח – יש מצב שנועדת לגדולות. לפחות בחיפה.

בשיתוף אתוס