טוב שבאתם
מכות בפיית' נו מור, דמעות בלאונרד כהן, לו ריד גונב ג'וינט ודייר סטרייטס מצרפת את ישראל למשפחת העמים. לכבוד סיום קיץ של הופעות מפעים במיוחד, בחרנו את ההופעות החו"ליות הכי טובות שראינו על אדמת הקודש
דייר סטרייטס
אני לא חושב שזו הייתה ההופעה החיה החשובה ביותר בישראל אי פעם; אני יודע. דייר סטרייטס בפארק הירקון הייתה הכרזת העצמאות של ישראל בכל הקשור לזכותו ההיסטורית של העם היהודי להופעות בינלאומיות במולדתו.
השנה הייתה 1985, מארק קנופלר היה בשיאו - רגע אחרי אלבום הכניעה לאם־טי־וי 'אחים לנשק' - ואנחנו היינו בבתולינו. מכל הבחינות. הגענו לפארק הירקון מבלי שיהיה לנו מושג מה עומד לקרות. עד אז, הכי רחוק שהגענו בענף הלייב היה יודית רביץ באמפי עין הוד. שלוש שעות אחר כך, היינו אחרי ההתגלות השמיימית הראשונה בחיינו: דייר סטרייטס נתנו בפארק מופע מוקפד כמו האייטיז עצמן, כולל התאורה הענקית והמפזזת בהתאמה, הפיצוצים במקומות הנכונים, סט השירים המושלם, והסאונד המחורבן הייחודי לפארק. כ־30 אלף ישראלים - רובם עדיין מסתובבים בינינו - יידעו לספר לכם, גם ממרחק מספיק ספירות נוצרים אחר כך, כי הסטרייטס חרכו את הפארק בלילה ההוא עבור קהל שלא ידע, עד לאותו רגע, מה הוא מפסיד. בהבזק, ראינו את העתיד, את האפשרי, את הסיכוי שלנו להיות, לפחות מדי פעם, לפחות לשעתיים, במקום הנכון ביותר בעולם. האסימון - והיו אז אסימונים, בהחלט - נפל.
שום דבר שעברתי בפארק מאז - ועברתי, אוהו, כולל דילן, מקרטני וכוורת - לא יכול, או יוכל, להשתוות.
אומרים שהפעם הראשונה אף פעם לא מושלמת; דייר סטרייטס בפארק הירקון הם ההוכחה ש־אז אומרים.
רענן שקד
פיית' נו מור
"יו גרנט הרוס: הפרוצה מתוודה והחברה עוזבת", זעקה הכותרת בשישי. אכן, ימים מתוקים. מעודדים התארגנו בדרך אל הסינרמה, אולם הפאר החבוט, שלאחרונה ידע התרגשות דומה עם הפרמיירה הסינמסקופית של יהורם גאון ב'קזבלן'. 1 ביולי, 1995, פיית' נור מור, הרכב הפאנק־אלקטרו־מטאל הפנטסטי, עם מייק פאטון האלוהי, מגיעים לביקור. ובזמן אמת, כמו שנהוג לומר.
והזמן אכן היה נכון. אמצע הניינטיז, תקופה הנתחמת איפשהו בין ניק קייב בנמל חיפה לג'ף מילס באלנבי 58. שבועיים קודם התקיים הרייב הנודע לשמצה בפארק אשכול. באותו שבוע הגיעו גם סוויד ופי ג'יי הארווי. אוויר ניינטיז רענן נשב בעולם כולו, הכסף קל יותר, האנשים שמחים יותר, והסמים ממש טובים יותר. לא הקוק הדפוק שלכם, ובטח לא האמ־די השמוזי־מוזי, כשאנשים דואגים שהחברים שלהם ישתו מים. מה השטויות האלה? בפיית' נו מור הלכתי מכות. לצערי, בפעם האחרונה. הכה בי במקל הקצב שלך, מייק.
ופאטון, עם מקל ההליכה המפורסם, אכן ניצח על קונצרט מופלא, במהירות 100 קמ"ש מהשנייה הראשונה. 'מידלייף קרייסיס', 'אפיק' ו'ג'אסט א מאן' שריסק את המעטים שעוד הצליחו לברוח מהתופת, כמה בונבוני קאבר - 'איזי' של ליונל ריצ'י ו'גלורי בוקס' של פורטיסהד, כש'וור פיגז' בהדרן השני, כמאמר התקופה, מדביק אותנו לתקרה. 120 יום אחר כך רבין נרצח וגלגלצ חנכו את "סופשבוע רגוע". ומאז אני רגוע, כמו ראשון בבוקר.
יהודה נוריאל
לאונרד כהן
ההחלטה ללכת להופעה של לאונרד כהן באצטדיון רמת־גן, לפני שבע שנים, הייתה בסך הכל די שטחית: נלך לגעת באגדה, יותר כדי שנוכל להגיד שהיינו שם ופחות כי הוא ממש היה הכובע שלנו. הפוזה עלתה 500 שקל לכרטיס במקומות הגרועים ביותר באצטדיון. הגענו מוקדם, אדישים וחוכמולוגים, ואיש בן 75 עלה לבמה, בדיוק בזמן, בצעדים איטיים־איטיים. הוא התיישב על כיסא, פתח את הפה, ומים פרצו מהסלע.
אנשים חילונים זקוקים - כך לפחות אומרים לי - לחומרים כימיים כדי לחוות את מה שעברנו באותו ערב ספטמבר מושלם. האיש הישיש לקח מברשת נעלמה וניקה איתה את הנשמה הקולקטיבית של 50 אלף ישראלים מצולקים.
אין באמת דרך להסביר איך גרם להמונים שהצטופפו באצטדיון גדול עם אקוסטיקה איומה, להרגיש כאילו הם יושבים בשורה הראשונה במועדון צוותא. אי־אפשר לתאר איך הלכנו באוויר שבוע שלם אחרי, או סתם לנסות לשחזר מה בדיוק קרה שם. לפעמים באמת אין מה לחקור במופלא ממך.
מה שאני כן זוכרת זה מתי בדיוק התחלתי לבכות. אני לא זוכרת מה היה שם השיר. אני כן זוכרת שלא הכרתי אותו. אני לא זוכרת למה דווקא הוא ניקב את הבלוטות. אני כן זוכרת שזה היה באמצע ההופעה. אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה בחלק השני. אני כן זוכרת שלעולם לא אשכח את הלילה ההוא.
ציפי שמילוביץ
לו ריד
הוא התכופף, לקח ממני את הג'וינט, שם בפה ומשך. העולם קפא. המחשבה שהשפתיים של לו ריד נוגעות במקום שבו היו השפתיים שלי רגע לפני כן הייתה מהממת. התעוררה רק בעיה אחת: לבנזונה לא הייתה שום כוונה להחזיר את מה שלקח. יותר מזה: נראה היה שהוא גם לא מרוצה מהתוצרת. הו, בייבי. יו אר סו וישס. עוד דוגמה מייצגת למי שתמיד היה עקבי בשני תחומים עיקריים: יצירת מוזיקה גאונית וטיפוח אישיות של מניאק. מעולם לא הגעתי מוקדם כדי לתפוס מקום כמו גרופית. אבל הפעם הייתה לי אג'נדה: שורה ראשונה. זה עלה לי בלא מעט מכות, אבל הצלחתי לראות את הרגע שבו ריד עולה לבמה. האולם זימזם מהתרגשות של 3,000 איש. האוויר היה דחוס. לבוש בטי־שירט שחורה וג'ינס ובלי "איי לאב יו יזראל", ריד נתן הופעה אדירה, אבל לפי החוקים שלו. כמעט בלי להיטים ועם הרבה חומר מהאלבום החדש שלו, 'אקסטזי' (2000). הסינרמה הדפוקה נשמעה פתאום כמו האולם הכי טוב בעולם. ב'הרואין' מישהו לידי פרץ בבכי. במקביל, היה נראה שלריד עצמו קורה משהו. פתאום הוא חייך אלינו והפטיר "תודה". זה היה מרגש ומפחיד ומוזר. שם הצלחתי להידחק שוב קדימה. ואז הגיע הרגע הזה, שהוא רכן קדימה. אליי. אחרי זה הוא שר 'דירטי בולוורד'. ואז הגיע 'פרפקט דיי' המאוס, והעולם חזר להיות חרא. חזרתי הביתה עם נקע.
גבי בר־חיים
ניל יאנג
בתקופה קצרה ב־1995 קרו שלושה דברים יוצאי דופן.
1. ניל יאנג, שכבר ידע מהי נפילה ומהו קאמבק, נכנס לאולפן עם פרל ג'אם, מנסיכי התקופה, ויצא משם עם אלבום מצוין ומכסח בשם Mirror Ball.
2. ניל יאנג ופרל ג'אם - ללא אדי ודר - הגיעו לישראל לשתי הופעות: בבריכת הסולטן ובקיסריה.
3. ההופעה בבריכת הסולטן - מקום מחורבן במיוחד להופעות רוק עצבניות - הייתה בלתי נשכחת.
הזיכרון, יצור בוגדני, התעמעם במשך 21 שנה. פרטים שנדחקו: יום לפני כן היה פיגוע בירושלים (בקו 26), הקהל לא הגיע בהמוניו (בגלל הפיגועים. בקיסריה ההופעה הייתה מפוצצת), החימום היה תמוה (רונית שחר). מה שנחקק היטב הוא החיבור המרהיב בין הילדודס האנרגטיים בברמודה למוזיקאי המפואר שסירב להביט לאחור והתרכז בכאן ועכשיו. גם בזמן הקצר שיאנג היה לבד על הבמה הוא לא סיפק את הקלאסיקות הצפויות לכל מיני זקיינלך מאוכזבים והריח כמו רוח נעורים. רוח אחרת, של סוף אוגוסט בירושלים, השלימה את האווירה החד־פעמית. "עם ניל יאנג התחלתי משא ומתן בערך יומיים אחרי הביקור ההיסטורי שלו כאן", סיפר כאן פעם שוקי וייס. אני יודעת בדיוק למה.
יעל נעמני
Low
כל אחד מרגיש לפעמים שהופעה מסוימת מתרחשת במיוחד בשבילו, אבל במקרה של Low ב־2008 אני מרשה לעצמי לומר שזה לא מנותק מהמציאות: הרי שנה קודם, בפסטיבל שנערך בחור כלשהו באנגליה, פגשתי את הרכב האינדי בעוד אלן ספרהוק (גיטרה, שירה) ואשתו מימי פארקר (תיפוף חרישי, שירה שמיימית) מעמיסים ציוד. כרגיל במעמדים מוזרים מסוג זה, אתה הופך לגלויה פרובינציאלית והם עושים "כן" עם הראש ומתים שתתחפף. אבל כשנה וקצת אחרי, Low באו לבארבי בתל־אביב ואני הגעתי כמו חתן לאירוע שיותר דומה ללוויה.
זה המקום לציין ש־Low נחתו פה בפאזה פופית יחסית בקריירה שלהם, שזה אומר שהשירים היו רק נורא איטיים ועצובים ולא נורא־נורא איטיים ועצובים. יש משהו מיוחד בלבוא למעמד שכזה בשמחה ובציפייה ולהרגיש סיפוק אחרי שבמשך כמעט שעתיים דיברו איתך על כל מה שרע בחיים. אבל זו הייתה העסקה ו־Low עמדו בה בהצטיינות. איך יודעים? השקט. דממה מהסוג שלא שומעים בדרך כלל בבארבי בתל־אביב. בשלב מסוים עלה הרושם שאם הגה סתמי מאזור הקהל יפגוש צליל שיוצא מכיוון הבמה, התקרה תתמוטט.
אבל היה אחד שלא הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו. "עינב! אתה מאמין שזה קורה?!" צעק לי גבריאל בלחסן. שמחתי שהוא שם, אחרי כל מה שעבר, אבל הייתי נבוך מהתגובה העוצמתית שלו והתחמקתי לפינה כמו אידיוט. ב־2015, כשנתיים אחרי מותו של בלחסן, Low חזרו לישראל. לא הלכתי. מה יש לי לחפש שם בלעדיו.
עינב שיף
רג'ינה ספקטור
דברים שצריכים להתקיים בשביל הופעה טובה: לא רבת עם אף אדם משמעותי, לא קיבלת סמס טורדני, העבודה מאחוריך, מזג האוויר אידיאלי, מצב הצבירה שלך מושלם, אתה לא עייף, לא שיכור, אתה מכיר לפחות חצי מהשירים שינוגנו ואוהב אותם, שמעת אותם בנקודות משמעותיות בחייך, האמן שמנגן אותם נמצא בשיאו. זהו אינו סיבוב נוסטלגיה של אדם בן 70 שעושה קאברים לשירים שכתב בגיל 20. אה, ורצוי שאם ההופעה מתקיימת בישראל - אז בקיסריה. משהו במקום הזה מוציא מאמנים בינלאומיים הופעה בלתי נשכחת. כמו זו של רג'ינה ספקטור ב־2013. קשה להגיד שספקטור היא האמן האהוב עליי בעולם. ובכל זאת, אף הופעה שהתקיימה כאן בשנים האחרונות לא ריגשה אותי כך. ובינינו, את כל מה שקרה לפני חמש שנים ויותר אני כבר לא ממש זוכר.
ספקטור יהודייה, יש לה עבר ישראלי. היא אפילו יודעת קצת עברית. ומהרגע שעמדה על הבמה ראו שהיא בהתרגשות שיא. גם הקהל. אנרגיה מטורפת. יש דברים שאי־אפשר לזייף. ספקטור העניקה לנו חוייה כמעט דתית: אמנית בשיאה מבצעת שירים מעולים מאלבום נפלא, קהל מרוגש, ואני במצב צבירה מושלם. זאת לא דודה של אלטון ג'ון שרה את 'רוקט מן' לעשרות אלפים בפארק הירקון בזמן שאתה נאבק במיגרנה. זה הדבר האמיתי.
רביב גולן
