תת־היבשת

לגיהינום ובחזרה: אירופה 1914־1949 // איאן קרשו | מאנגלית: כרמית גיא | עם עובד | 572 עמודים

למיליוני אירופים הייתה מלחמת העולם השנייה הדבר הקרוב ביותר לגיהינום עלי אדמות". כך פותח איאן קרשו את הפרק השמיני בספרו, שכותרתו היא "גיהינום עלי אדמות". אין מקום להתבלבל: הגיהינום, או בשמו האחר, מלחמת העולם השנייה, הוא נקודת השיא של הספר הזה, ועומד במרכז ציר העלילה שהוא בונה. לשם מוביל אותנו המחבר אחרי פיתולים רבים — משברים פוליטיים, סכסוכי גבול וטלטלות כלכליות. זהו מעין מותחן שאמור לבנות בהדרגה את הדריכות והציפייה עד לרגע האימה. בהתאם לכך נושאים הפרקים שמות כמו "צללים מתעבים", "אזור סכנה" ו"לעבר פי התהום". מתח גבוה — גם אם הסוף ידוע, למרבה הצער.

כל זה מתבקש בספר ששמו הוא "לגיהינום ובחזרה". קרשו כתב על ההיסטוריה של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה־20, אך ההיסטוריה הזאת היא גם סיפור המבקש לענות על שאלה אחת עיקרית: איך הידרדרה היבשת לאותה "קריסה מוחלטת של הציוויליזציה האירופית", שבה היא כמעט השמידה את עצמה.

אז איך באמת? נראה שאין שאלה שהעסיקה היסטוריונים, פילוסופים וסוציולוגים יותר מהשאלה הזו. אבל הספר לא מספק שום תשובה שאינה מוכרת. הוא מתאר את ה"איך" יותר מאשר את ה"למה". קרשו הוא אחד ההיסטוריונים הבולטים והפוריים ביותר בעולם. הביוגרפיה המונומנטלית בת שני החלקים שהקדיש להיטלר, כמו יצירות נוספות שכתב על הרייך השלישי, הפכו אותו לאחד ממעצבי הזיכרון של הנאציזם. אבל מחוץ לתחום המומחיות הזה, הוא אינו מגלה מעוף מיוחד.

זוהי פנורמה מרשימה מאוד העוסקת בעיקר בהתפתחויות הפוליטיות במדינות אירופה השונות. הוא סוקר את המערכת הפוליטית במדינה אחר מדינה, מיוון ועד דנמרק, כמעט כמו היה זה לקסיקון לפוליטיקה של המאה ה־20. השליטה בפרטים מעוררת התפעלות, אך לעיתים הפירוט מייגע — במיוחד בחלק העוסק בתקופה שבין מלחמות העולם. כהיסטוריון של גרמניה, קרשו משקיע מאמץ מיוחד להסביר מדוע התהליכים הפוליטיים שקרו בגרמניה לא אירעו במדינות אחרות. אך כפי שנהג ההיסטוריון בעז נוימן לומר — האין איננו. אין טעם לתאר את ההיעדר, אלא את מה שיש.

זו היסטוריה זהירה מאוד, אופיינית לתקופה שלנו שמגלה ספקנות כלפי אידיאולוגיות. קרשו אינו תיאורטיקן, וסולד מהפשטות. בשונה מהיסטוריונים כמו אריק הובסבאום השמאלן ופול ג'ונסון הימני, שגרסאותיהם למאה ה־20 מוכרות לקורא העברי, אין לו גם עמדה פוליטית נחרצת. הוא מתיימר לבחון את הכל בגישה בריטית מפוכחת. אלא שאיש אינו חף באמת מעמדה פוליטית — במיוחד אם הוא עוסק בתקופה טעונה כמו המאה ה־20. כך למשל, קרשו מגלה חיבה מיוחדת לשיטה הפוליטית הבריטית, ונראה שהוא נהנה להראות כיצד הממלכה המאוחדת חיסנה את עצמה מפני עליית הפאשיזם, בין השאר בזכות "כוחה של השמרנות".

בהתחשב בחיבתו לבני עמו, אין פלא שקרשו אינו מקדיש כמעט תשומת לב לתופעה פוליטית חשובה אחת: הקולוניאליזם. נכון שהספר מתמקד בהתרחשויות באירופה עצמה. ועם זאת, ההפרדה בין ההיסטוריה של המטרופולין לבין זו של המושבות היא מלאכותית. וכך, שאלת פעולותיהן של המעצמות האירופיות בהודו, באפריקה או במזרח התיכון אינה מוזכרת כמעט — כאילו היא אינה נוגעת לסיפור המרכזי של הדרך למלחמה. אבל היסטוריונים הראו כבר מזמן את הזיקה בין הגזענות ותוכניות ההשמדה שהתפרצו במאה ה־20 לבין פרקטיקות שצמחו במושבות.

בסופו של דבר מי שמחפש גרסה אחראית, מקיפה ומוסמכת של התהליכים הפוליטיים שהובילו למלחמת העולם — ימצא כאן את מבוקשו. ללא ספק, הספר "עושה את העבודה". אבל מי שמעוניין בתובנות היסטוריות, שלא לדבר על חוויה אסתטית או רגשית — עדיף שיחפש ספר אחר. קרשו גם אינו מביא כמעט ציטוטים של עדים למאורעות, או של סופרים ואינטלקטואלים. את האמנות, הספרות וההגות הוא כולא בשני פרקים (אחד בהתחלה ואחד בסוף) הסוקרים בשטחיות מסוימת את "מראת התרבות" — כאילו התרבות היא מישור נפרד מההתרחשויות עצמן.

כל אלה הופכים את הספר לשמרני במקצת, ובעיקר לפחות מעניין ממה שיכול היה להיות. כי בעודם פוסעים בדרך לגיהינום, אנשים חלמו, יצרו והשתנו. הם חיו. והחיים מעניינים יותר מהיעד הסופי.

עוד 3 ספרים על אירופה בין מלחמות העולם

ארצות דמים > טימותי סניידר

בגן חיות הטרף > אריק לרסון

להיות ברפובליקת ויימאר > בעז נוימן