שירת חייה

בזמן שבו יש מי שעולים על בריקדות כאשר נשמע קול שירת אישה, חדר העבודה של המורה לפיתוח קול אילת אובלס נראה כמו "החדר האדום" — חדר משחקי הסאדו־מאזו מתוך הספר "50 גוונים של אפור". נכון, הפסנתר מחויב המציאות אכן נמצא שם, ויש גם גיטרה נשענת על הקיר, אבל יש גם מזרנים, כדורים, וחבלים שקשורים בווים אימתניים על הקיר שממול ומעלים בדמיון תמונות של אנשים עקודים בתנוחות שונות ומשונות.

אבל התלמידים שמתדפקים על דלתות הסטודיו לא מחפשים הרפתקאות שונות ומשונות, הם באים לכאן כי הם רוצים להעז להשמיע את קולם ולבטא את עצמם, תוך התמודדות עם בעיות רגשיות, קשיים פיזיים ומנטליים, ותסמינים בריאותיים. אפשר למצוא בהם סופרים וציירים, חרדים חוזרים בשאלה, ואחרים שמצאו תשובה, כישרונות מוזיקליים גדולים וזייפנים מלידה, וגם שתקנים חסרי ביטחון שלא מסוגלים להוציא הגה כי יש להם גוש בגרון.

"שואלים אותי אם אני מרפאה דרך הקול, ואני אומרת שלא אני עושה את העבודה. האדם מרפא את עצמו ואני רק עוזרת לו להיזכר בדברים שפעם היו נורא טבעיים, ושנשכחו עם הזמן", אומרת אובלס, (56 שלא נראית דקה יותר מ־40), זמרת, יוצרת ומורה שביחד עם בעלה אבי פתחה את מרכז "דרך הקול" בתל־אביב.

"הדבר הכי טבעי בעיניי הוא השירה. כשמישהו נולד — שרים. כשמישהו מת — שרים. כשעובדים בשדה — שרים, כשיש חג — שרים. שכחנו שזאת פעולה כל כך טבעית, שפותחת את הגוף ומחברת בין אנשים".

כדי ליצור את החיבור הזה בין האדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים — אובלס פיתחה שיטה שמשלבת שלוש דיסציפלינות שהיא קוראת להם "תרופות לחיים": פיתוח קול, איינגר־יוגה וצ'י־קונג, אמנות לחימה סינית שמלמדת איך לעבוד עם הצ'י, כוח החיים, ולהוביל אותו בתוך הגוף/הכלי שלנו. "השילוב ביניהם הופך את האדם לכלי נגינה מכוון, מבריק ומלא שמחה, כי אדם שר הוא אדם מאושר", אומרת אובלס.

במסגרת השיעור (פרטי או קבוצתי) התלמידים מתרגלים יוגה וצ'י־קונג, ולקראת אמצע השעור כל אחד מהם עומד בפני שאר חברי הקבוצה ושר. "זה לא כל כך פשוט כמו שנדמה", היא מודה. "גם זמרים מקצועיים שבאים לשעור פיתוח קול מרגישים לפעמים שהם לא לגמרי מוכנים לשיר לפני הקבוצה. יותר קל להם לעמוד על במה, מול פנסי תאורה שמסתירים את הקהל, מאשר לעמוד בפני קבוצה של אנשים, לפתוח את הלב ולהעז להיות מי שהם באמת".

העזה. זאת מילת המפתח. השיטה של אובלס נושאת את השם Dare to Voice — וחברי הקבוצה מתבקשים להעז. "עצם ההעזה גורמת לכך שאתה מגלה המון אזורים בגוף שהם חסומים", היא אומרת. "מה שאנחנו עושים פה זה סוג של עבודת אינסטלציה שעוזרת לפתוח חסימות פיזיות", מסבירה אובלס. אין לה ספק שמקור החסימות הפיזיות הוא ב"ברקסים נפשיים", כפי שהיא קוראת להם, והשירה — כך היא מאמינה — היא התרופה האולטימטיבית.