למראית הדה ז'ה וו

למעשה, מסעדת אל־עאשי של השף הערבי יליד יפו סלאח כורדי היא שידור חוזר. רק לפני כשנתיים סגר כורדי את מסעדת "אל־ג'מילה", שפעלה באותו חלל יפהפה ביפו תחת הקונספט של מטבח ערבי־יפואי אותנטי ששודרג לכיוון העילי. מה השתנה מאז? לא הרבה, למען האמת. אולי רק השתתפותו של כורדי בתוכנית הריאליטי "משחקי השף", שהייתה אמורה להפוך אותו לסלב בתחום המזון. אגב, בקצה השני של העיר, במלון הבוטיק עלמה, פתח השף הערבי הצעיר אוסמה דלאל את מסעדת מאייר, שהיא גלגול מחודש של מסעדת דלאל מהבזאר התורכי של עכו העתיקה - כך שהמטבח הערבי פורח.

התפריט כאן מפתה, והבחירה מתוכו קשה. בסופו של דבר בחרנו מהמנות הראשונות את הקובה סייאדה – שהיא קובה במילוי דג לבן קצוץ, המוגשת על קרם כרובית ויוגורט מצומצם (49 שקל) ובקטאייף בלחמה – בצק רך במילוי בשר כבש המונח על מצע של טחינה ונענע, בליווי עגבניות פיקנטיות וקרם חציל שחור (43 שקל).

עוד לפני כן קיבלנו פוקאצ'ה מעולה ולצידה קעריות של זיתים ירוקים דפוקים מהסוג המריר, טחינה ושמן זית עם רכז רימונים. שתי המנות הוגשו יפה ובשתיהן הבצק גנב בקלות את ההצגה מהמילוי: בקובה סייאדה מעטפת הבורגול הייתה פריכה ולוהטת ובתוכה, בניגוד מושלם, בשר הדג רענן וחמצמץ.

בקטאייף, הבצק נוצר מבלילת שמרים ואחרי טיגון הוא מזכיר באווריריותו את הלחוח התימני. כשרוצים לקחת אותו לכיוון המתוק, כפי שעושים בשבירת צום הרמאדן, ממלאים אותו בגבינה, בפיסטוקים או באגוזים, מטגנים בחמאה ומרווים בסירופ סוכר. כאן, כשהבצק נשמר בצד המלוח של הסקאלה, הוא עטף בקלילות את בשר הכבש הטחון, ויחד עם הטחינה והעגבניות התוצאה הייתה מסחררת.

לעיקריות בחרנו בתעשימה אל־ג'מילה - שהם פילטים של דניס האפויים בבצק ספיחה, המוגשים על טחינת שקדים לצד סלט עגבניות ועשבי תיבול (115 ₪), ובצלעות כבש (130 ₪) שהמלצרית יצאה מגדרה כשהמליצה עליהן. גם הספיחה הוא בצק שמרים, שזכה לכינוי "הפיצה הערבית". כאן הוא הפך לכיס סגור, שבתוכו הונחו שני פילטים של דניס. כל מי שאפה פעם דג בבצק מכיר את מידת המיומנות הדרושה כדי להוציא את המנה מהתנור בדיוק ברגע שבו שניהם מוכנים. וגם כאן, הבצק היה כל כך טעים, עד שחיפה בטעמיו על הדניס. לצידו הוגש סלט קטן אך עז מבע של עגבניות שרי תמר, עם הרבה כוסברה ושמן זית.

צלעות הכבש היו אכן מיוחדות מאוד. לא מהסוג המוכר, הנחרך ונצרב על הגריל, אלא להפך: רכות ובשרניות מאוד, כשחלקן הפנימי עדיין ארגמני וכמעט נא - מסוג החטאים שמציפים אותך במידות שוות של עונג ובושה.

גם הקינוחים, שקצרה כאן היריעה מלפרטם, היו מעניינים ומיוחדים והדגישו את העובדה שכורדי הוא שף מוכשר ומיומן, המגיש אוכל ערבי מרתק, עשיר בטעמים ובמרקמים. השאלה היא האם הקהל הישראלי - שמסעדה ערבית עדיין צרובה בתודעתו כמזללת חומוס־צ'יפס־סלט־שיפודים, שאפשר לסגור בה עניין במאה שקל לראש – יהיה מסוגל לעשות את הסוויץ' התרבותי והנפשי ולשלם כאן כמעט 500 שקל לזוג כמו במסעדת יוקרה מן המניין. אם "אל־עאשי" הייתה נפתחת בפריז או בלונדון, כורדי היה מתפרסם, מתעשר ופותח תוך שנה־שנתיים את הסניף השני והשלישי. בג'ונגל התל־אביבי הפרוע, אני מתקשה לראות כיצד ישרוד.

• "אל־עאשי" עולי ציון 4, יפו. טל: 03-6485748. לא כשר