"גלות ומלכות": אלבר קאמי בלקט משובח

כדאי לקרוא את הספר הזה בשתי רמות במקביל. ברמה הראשונה, לקרוא אותו מבלי להתחשב בכך שכותבו הוא אחד הסופרים המפורסמים של המאה, חתן פרס נובל לספרות מ־1957, שנה אחרי שהתפרסם הספר הזה. בקריאה כזו, זהו קובץ סיפורים מעניין ומגוון, לעיתים משובח; ספר דחוס, לעיתים דחוס מדי.

שני הסיפורים הטובים מבין השישה שבקובץ הם 'האילמים' ו'ז'ונאס, או האמן בעבודתו'. 'האילמים', כמו שלושה סיפורים נוספים, מתרחש באלג'יר שתחת הכיבוש הצרפתי וגיבוריו הם "מתנחלים" צרפתים. זו פרוזה ריאליסטית, ישירה יחסית, המספרת על פועלים במפעל קטן לייצור חביות שהתארגנו לשביתה כדי לתבוע העלאת שכר.

קאמי. אינטלקט שניכר בכתיבה(צילום: Getty Images imagebank)

בסיפור המעולה הזה פורש קאמי באופן לא מייגע, תוך שמירה על קצב ותכליתיות, את הרקע הכלכלי והחברתי לשביתה. ענף חביות העץ נמצא במשבר בגלל תחרות עם דרכי הובלה חדשות. זו הסיבה להקפאת השכר מצד המעסיקים. זו גם הסיבה שאיגוד הפועלים תמך רק בחצי־פה ב־15 עובדי המפעל הקטן. העובדים מצידם יודעים שהם צריכים להחליף מקצוע, אבל עיסוקם דורש מיומנות מיוחדת שהם גאים בה: "לא בעיה להחליף מקצוע, אבל לא קל לזנוח את מה שאתה יודע לעשות, את המומחיות שלך". כך נוצרת טרגדיה - ניגודי אינטרסים מובהקים ללא צדיקים ונבלים מוחלטים. וקאמי אף מחריף את המצב הטרגי: השביתה נכשלת כישלון חרוץ, העובדים חוזרים חפויי ראש לעבודה, אבל המעביד מנסה לפייס אותם בכך שהוא מסביר להם פנים. גישתו נכשלת. לפחות בפרצוף כועס יכולים עובדיו לנקום בו. אלא שאז מתרחש אסון בבית המעביד.

ב'ז'ונאס' משתנים לא רק מיקום ההתרחשות (מאלג'יר לפריז) ומעמדם של הגיבורים (מפועלים קשי יום לצייר אופנתי), אלא כל הטון הסיפורי: מריאליזם נוקב וגלוי עיניים לסאטירה מתרוננת ובעלת תנופה, מצחיקה ממש לעיתים. ז'ונאס הוא בעל כישרון לציור ואי־כישרון לחיים; אי־כישרון שנובע מסוג של תמימות וטוב לב. סוחר האמנות שלו עושק אותו וביתו הקטן מפוצץ ממטרידים: נשות חברה שבאות לראות את הצייר המפורסם בעבודתו, תלמידים לא קרואים שרוצים ממנו חוות דעת על עבודתם, ואחרים. ז'ונאס רק רוצה לצייר, אבל הסיכויים לכך קטנים והולכים. כמו יונה הנביא, שקאמי רומז לו בשם הגיבור ובציטוט המובא לפני פתיחת הסיפור ("שאוני והטילוני אל הים..."), ז'ונאס היה רוצה לברוח תרשישה כדי להימלט מעטרת "הצייר החשוב" ולהיבלע בשקט, הרחק מעין הציבור.

גם 'האישה הנואפת' ו'האבן הצומחת' הם סיפורים יפים. בראשון מתוארת אישה המתלווה לבעלה (שבו היא בוגדת עם סטודנט צעיר) למסע עסקים בלב הפרובינציה באלג'יר, שם היא חווה חירות גדולה, בין היתר בראותה נוודים "שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני חורין של מלכות מוזרה". ב'האבן הצומחת' מתואר ביקור של מהנדס צרפתי בעיירה פרובינציאלית ענייה ושטופת אמונות טפלות בברזיל, לשם נשלח כדי לבנות סכר שיציל אותה משיטפונות. חוסר הרציונליות של תושבי העיירה דוחה את המהנדס, אבל הוא יודע גם שכל מה שיש לו להציע תמורתו הוא הקור, הפיכחון והציניות של בן המטרופולין. משהו בליבו ייבקע במהלך הביקור.

שני הסיפורים שפחות התרשמתי מהם הם 'המומר או נפש סתורה' - מונולוג קדחתני מפי כומר שנשבה בידי פגאנים באלג'יר, עונה ושועבד ואולי איבד את שפיותו, והמיר את דתו לדת האכזריות והרשע של שוביו. ו'האורח' - סיפור על מורה צרפתי באלג'יר שמסרב להסגיר לשלטונות פושע ערבי שהופקד באחריותו.

לכאורה, הבדלי הרמה בין הסיפורים קשורים לאופן השני שבו הם נקראים, כלומר כסיפוריו של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה ה־20. לכאורה, שני הסיפורים האלה פחות מרשימים בעיניי כי הם קרובים באופן גלוי יותר לתפיסותיו האידיאולוגיות המפורסמות של מחברם: המורה שאינו מוכן לקחת חלק בשעבודם של בני אדם, והמומר שסוגד לרשע כפי שסגדו אינטלקטואלים לרשע הנאצי במלחמת העולם השנייה. סיפורי הביניים, לפי הדירוג שלי, עוסקים גם הם באופן ישיר יחסית בתמות קאמיות מובהקות: החירות שמגלה האישה הנואפת והאחווה האנושית שמגלה המהנדס בארץ האמזונס.

אבל דירוג הסיפורים ביחס הפוך לקרבתם לפעילות האינטלקטואלית של קאמי - מתגלה כשגוי לאור העובדה שגם הסיפור על השביתה, בהציגו את הקונפליקט המעמדי בצורה אנושית ורב־צדדית, קשור לפעילותו האנטי קומוניסטית של קאמי (אם כי מצד שמאל של המפה הפוליטית). שלא לדבר על הסאטירה על הצייר המפורסם, שהיא מסווה דק למצבו של הסופר עצמו.

"גלות ומלכות", אלבר קאמי. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת הספריה החדשה, 150 עמ'.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"