"רציתי להיות אמריקני, עכשיו קצת פחות"
הבמאים גיא נתיב, דני מנקין, גליה ברקול והשחקן אלון פדות היגרו מישראל לארצות הברית כדי לקדם את הקריירה הקולנועית שלהם. הבחירה בטראמפ מילאה אותם בחשש: "הוא הולך לעשות לנו ריאליטי מהבית הלבן לארבע שנים"
הם הגיעו לארצות הברית בשנים האחרונות כדי למצוא לעצמם עתיד בתעשיית הקולנוע המקומית - יוצרים ישראלים שעזבו את המולדת הצנועה שלהם כדי להגשים את עצמם בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. היא גדולה ומגוונת יותר ומשתרעת בין בירותיה התרבותיות - ניו יורק שבמזרח להוליווד שבמערב. אלא שבשבוע שעבר נפל דבר ודונלד טראמפ נבחר לבית הלבן - אירוע שמהווה אולי תפנית ברוח האמריקנית. טלטלה אדירה בכנף של יוצרים ברחבי ארצות הברית, וגם אלו הישראלים. ארבעה מהם - גיא נתיב, אלון פדות, דני מנקין וגליה ברקול - כותבים ל-ynet על התהיות והחששות.
"עתיד מפחיד תחת הנהגתו של מלך הריאליטי"
במאי-תסריטאי הישראלי גיא נתיב (43) מוכר מהדרמות "זרים" ו"הבן של אלוהים" שיצר עם שותפו ליצירה ארז תדמור, ו"מבול" שביים לבדו בכיכובה של רונית אלקבץ. בשנתיים וחצי האחרונות הוא גר ויוצר בארצות הברית - תחילה בלוס אנג'לס ולאחרונה בניו יורק, לשם עבר ביחד עם אשתו השחקנית ג'יימי ניומן (הסדרה "המעניש"). בימים אלה הוא עובד על פרויקט מסקרן - הראשון שלו בארצות הברית.
לפני ארבע שנים התחתנתי עם אהבת חיי ג'יימי בישראל ובלוס אנג'לס. לפני שנתיים וחצי עברתי לגור בארה"ב, קיבלתי את האזרחות שלי בטקס מרגש עם מונולוג חדור תקווה של אובמה. זו הייתה התחלה מבטיחה של חיים חדשים ומרגשים עתידיים בארצות הברית הדמוקרטית, הנאורה ומלאת ההזדמנויות. במקביל התחלתי לתכנן את הפיצ'ר האמריקאי הראשון שלי שעוסק בחצר האחורית של אמריקה - זו שאף אחד לא סופר או רואה ממטר. המעמד הלבן הנמוך בינוני מלא זעם וכעס על הממסד בוושינגטון, על הנשיא, על הממשל, על ההגירה וכמעט על הכל. חזרתי מוטרד מאוד מאמריקה שראיתי, והבנתי שאל.איי וניו יורק הן בעצם בועות מנותקות מהחברה שצוברת רתיחה ותסכול וקרובה מאוד להתפוצץ.
בשבוע שעבר הצבעתי להילרי בפעם הראשונה בחיי בבחירות האמריקאיות. יצאנו לרחובות לשכנע אנשים נוספים עם תקווה בלב ורצון לעשות היסטוריה. בסופו של אותו יום נפלה עלינו הבשורה האיומה שדונלד טראמפ הולך לעשות לנו ריאליטי מהבית הלבן לארבע שנים לפחות. בלילה לא יכולנו לעצום עין. חשבנו על עתידנו המפחיד תחת הנהגתו של מלך הריאליטי חסר הרסן ומלא השנאה.
בשמונה וחצי בבוקר ג'יימי ואני נכנסנו לבית הקפה השכונתי שלנו בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין ,שם נתקלנו באנשים כמונו היושבים בשקט תהומי, דומעים ובוהים כמו זומבים בעיתון הניו יורק טיימס עליו מרוחה הכותרת "Trump Triumphs". הניו יורקרים בהלם טוטאלי. זה מורגש בכל פינת רחוב, חנות, סופרמקט או רכבת תחתית. יש כאלה שטוענים שזה מזכיר להם את היום שאחרי ה-11 בספטמבר. ובין הישראלים המקומיים כמוני, יש כאלה שנזכרים ביום שבו הלכנו לישון עם שמעון פרס והתעוררנו עם החיוך של ביבי.
"אני רוצה להיות אמריקאי. אז זהו שלא כל כך מהר"
השחקן אלון פדות (43) הופיע בסרטים הישראלים "ברקיע החמישי" של דינה צבי ריקליס ו"עלטה" של מיכאל מאיר, ובסדרות "הבורגנים" ו"אחת אפס אפס". לאחרונה בתפקיד הראשי ב"מעבר להרים ולגבעות", סרטו של ערן קולירין, איתו שיתף פעולה גם ב"המסע הארוך" מ-2004. בשנים האחרונות פדות מתגורר בעיר אוסטין שבטקסס ביחד עם בת זוגו המקומית ובתם המשותפת.
אני בבר של גייז בלוס אנג'לס, הטלוויזיות כולן פתוחות על CNN. כל פעם שעולה עוד שקופית אדומה עם שם של מדינה וצ'ק מארק קטן שכולו ניצחון רפובליקני, כולם שורקים בוז. כעבור שעה המקום שמפוצץ באנשים, נהיה שקט פתאום. בחורה אחת מתייפחת. אני רואה עוד אנשים עם דמעות בעיניים, גם לי מתחשק לבכות. אני רק יכול לנסות לתאר איך מרגיש גיי לטיני או שחור, כרגע בארצות הברית. איך מרגישות כל הנשים שלא הצביעו לטראמפ.
אמנם אני סטרייט לבן עם עיניים כחולות, אבל אני אבא לילדה קטנה אמריקאית. היא היום בת חמש. מהיום אני אתבייש גם בנשיא שלה, לא רק בראש הממשלה שלי. זה כמו סיוט. החלפתי את ביבי באובמה, וגמרתי עם טראמפ. הגרין קארד שלי מאפשר לי להגיש בקשה לאזרחות אמריקאית עוד שנה. עד היום היה לי ברור שאני הולך על זה. אני גר בטקסס, מאורס לאמריקאית ואב לזאטוטה אמריקאית. אני רוצה להיות אמריקאי. אז זהו שלא כל כך מהר. עכשיו האופציה של תושב בלבד נראית לי הרבה יותר קורצת. פחות מחייבת.
הכיבוש אתם שואלים? מה אכפת לי אני, זה לא החרא שלי יותר. הילדה שלי לא תגדל לשנוא את האחר את השונה - ככה הייתי אומר לכל מי שרצה לשמוע. מה אגיד עכשיו? איזו בושה. אני מבין את האנשים לידי בבר שבוכים. מה שאני לא מבין זה איך לעזאזל 30 אחוז מההיספאנים הצביעו לאיש הזה. אני לא מבין איך נשים הצביעו לו.
מחר תזרח השמש, צייץ אובמה. מחר אני טס חזרה לאוסטין טקסס, הבית שלי. כמו תל אביב, גם העיר שלי פה היא אי של ליברליות בים של מצביעי טראמפ. כל מה שנותר לי לקוות הוא שהההשפעה של מגיש הריאליטי שהפך לנשיא שלי, לא תגיע אלינו מהר מדי.
"שידור חוזר של תסכול שאני מכירה מהבית"
גליה ברקול, ילידת קרית אונו, למדה קולנוע בצרפת ובשנים האחרונות היא גרה ועובדת בניו יורק עם בן זוגה הישראלי ההייטקיסט האזרח האמריקני. היא הופיע בסדרה האמריקנית "חמישה דייטים" שצפויה לזכות גם בגרסה קולנועית, ובמקביל משלימה את עבודתה על הדרמה "MIA" שכתבה, ביימה והפיקה ובה היא גם מככבת כישראלית שהיגרה לניו יורק.
עברתי לניו יורק לפני שמונה שנים כי היא בין השאר נותנת סוג של בית לאנשים שמעולם לא הזדהו במיוחד עם הבית שלהם. היא עיר מקלט לאלה ששואלים את עצמם למה בכלל צריך להגדיר ולצייר מעגל סביבנו ולסמן מה אני, ומה לא אני. יש בניו יורק עדיין אפליה ואי-צדק וחוסר שיוויון, אבל הכיוון הוא קדימה. אין לגיטימציה לומר דברים מפלגים, אפילו אם חושבים אותם. יש משהו בבושה הזאת, בקודים החברתיים האלה, שאני מאד מעריכה, כי לכולנו יכולות להיות מחשבות חשוכות.
אבל בסופו של דבר, אנחנו יותר מסך היצרים החייתיים הבסיסיים שלנו, ויש לנו בחירה, והבחירה משקפת את מי שאנחנו. ולכן הבחירה בטראמפ היא כל כך טראומטית כי הוא נותן לגיטימציה לקול לא לגיטימי וזה מרגיש נורא טוב. בשבילי זה שידור חוזר של תסכול שאני מכירה מהבית, אבל הדבר המדאיג באמת הוא שטראמפ אומר את הדברים כפשוטם - אי אפשר להאשים את האמריקאים בכך שעשו עליהם מניפולציה רגשית.
כשהתחלתי לכתוב את הסרט האחרון שלי, "MIA", לפני שנתיים, הכרתי ארצות הברית אחרת, שהיא הדמות המרכזית האמיתית של הסרט שלי. הסרט מנסה לבחון למה כל כך חשוב לנו להכניס את עצמנו לקופסה, ומה עיר כמו ניו יורק מציעה לאלה שמסרבים לשחק את המשחק.
הרגשתי שבניו יורק אין את הלחץ הזה, הרגשתי שכולנו בסירה הטרוגנית אחת. אני לא יודעת אם הבחירות האלה ישפיעו עליי ישירות בפועל, אבל הן בוודאי גורמות לי להבין יותר טוב שיש חשיבות בדבר הלא-חשוב שאני עושה, שיש לאמנים כח להעביר ולהאיר משהו שהיגיון ישר לא מצליח לתקשר. ושיש לנו הרבה עבודה לעשות.
"מקווה שכנשיא הוא ינהג אחרת"
הבמאי דני מנקין (46) חתום על הסרטים הדוקומנטרים "18 קילו של אהבה" ו"הדולפין", והדרמה העלילתית הרומנטית "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל". הוא יצא בעקבות הקריירה והאהבה לארצות הברית, ובמהלך שהותו כמנחה באוניברסיטת סירקיוז בניו יורק יצר את סרט המסע הקטן "האם זה אתה?" בכיכובו של אלון אבוטבול. בימים אלה יוצא לאקרנים בארצות הברית סרטו "על המפה" המשחזר את המסע של מכבי תל אביב לתואר האירופי הראשון של ב-1977 על רקע המהפך הפוליטי.
הבחירה בטראמפ זה משהו שמאוד השפיע עליי בימים האחרונים. בדיוק חזרתי עכשיו מפגישה עם עורך הסרט שלי מ-HBO, והרבה מרגישים פה תחושה של אובדן. לא על זה שהוחלף שלטון (זה קרה הרבה), אלא על זה שאת ברק אובמה - הנשיא הכי מרשים לטעמי בתולדות הזמן החדש של ארצות הברית - מחליף מי שעלה לשלטון בעזרת העלבת אנשים, מגזרים ותיאוריות קונספירציה גזעניות ומגוכחות (למשל על הנשיא השחור הראשון). התקווה היחידה עכשיו היא שהביטוי המפורסם "דברים שרואים משם...", יהיה נכון גם הפעם, וטראמפ יתגלה כהפתעה לטובה. זו כרגע התקווה היחידה.
באופן אישי זה לא אמור להשפיע עלי כי אני עם גרין קארד. כרגע אני מקווה שההתנהגות הגסה, האלימה והמעליבה שלו בקמפיין הייתה לצורך ניצחון בבחירות, שזו אגב כמובן בעיה לכשעצמה. אני מקווה שבפועל, כנשיא, הוא ינהג אחרת. אם זה לא יקרה, אז הצרה היא ממש לא רק שלי, אלא של כל העולם.
