קודם ניקח את תל־אביב

"אנשים רבים החלו לפקפק באמת של המשורר־הזמר יפה הנפש לאונרד כהן, שביקר כאן לאחרונה", ירתה רחל חפר, כתבת הבידור של "ידיעות אחרונות", יוני 72'. "טוענים שהקטטה שפרצה בעת הופעתו של כהן בהיכל הספורט בתל־אביב, בין הסדרנים לבין הקהל - שהתקרב לבמה לפי בקשתו של הזמר - פרצה בכוונה, כדי שלאנשי הטלוויזיה, שליוו אותו, יהיה משהו 'חם' ומעניין לצילומים".

שנה וחצי לפני מלחמת יום כיפור הארורה, שתזעיק את לאונרד כהן אל גדות התעלה כדי לאחות את השברים בנשמתם המרוסקת של הלוחמים - האיש היה זקוק להצלה פרטית משלו. דומה היה כי חלפה תהילת הסיקסטיז של "סוזאן", "מרי אן" ו"ציפור על תיל". יחסיו האישיים של הטרובדור היהודי־קנדי עלו על שרטון. כהן נטל סמים ושקע בדכדכת, גם בשל חוסר פופולריות, בניגוד להערכה שזכה לה. אלבומו האחרון, "שירים של אהבה ושנאה", היה עגום־במיוחד, גם בסטנדרטים שלו.

אולי כדי להשתחרר מכל אלה, יצא כהן לסיבוב הופעות באירופה, שכלל גם שתי הופעות בישראל. מדינת היהודים, מסתבר, קיבלה את הבן האובד בחיבוק מזרח־תיכוני, "חם ומעניין לצילומים". בהופעה ההיא, במוצאי יום העצמאות בהיכל הספורט פנה כהן לקהל במילים, "נורא קר כאן. אני מרגיש לא טוב, כאילו אני שר למכונות. אולי תתקרבו אליי?" הקהל נהר לבמה, הסדרנים הפליאו את מכותיהם, ואחרי רבע שעה של התכתשויות, כולל הפסקת זרם החשמל, חודשה ההופעה. כהן פתח את ספר השירים שלו, וקרא, "אני כותב/ מפני שאני רוצה לעשות משהו/ יפה כמוך".

אחר כך חזר הביתה. תחילה לזה שבאי היווני הידרה. ובקיץ 73' שב למונטריאול, קנדה, עיר הולדתו. בן 38, עם תינוק, מותש ממריבות עם בת הזוג סוזן אלרוד. דבר לא שיפר את מצב רוחו. "הכינורות ברדיו הם בני הלוויה היחידים שלי עכשיו", כתב בקטע אוטוביוגרפי גנוז מאותה שנה. כהן היה צריך לברוח שוב. היעד: ישראל. המטרה: התנדבות בקיבוץ כדי "לרפא את עצמי מההבלים היהירים של מקצוע השירה". הזמן: שבוע לפני פרוץ המלחמה.

הוא החליט "לא לשכב עם אף אחת בארץ הקודש אלא אם כן זו אשתי האמיתית", אך כבר בשדה התעופה, כפי שמספר הביוגרף איירה ב. נאדל, ב‘Various Positions’ - כהן שינה כיוון. אחרי שהשיג את המושב האחרון בטיסה לתל־אביב, הבחין בשדה בכמה אנשים שזיהו אותו: "לא מישהי שהייתי רוצה לזיין, אבל כמה שהייתי רוצה לראות בעירום, במיוחד בחורה שנועצת בי כרגע מבטים".

לקיבוץ הוא לא הגיע. הוא נעצר בתל־אביב. שכר חדר במלון גד ברחוב הירקון והעיר עשתה לו טוב."שום דבר לא יעצור אותי. המזל שלי התחלף... הגבר הזה יצא למסע. אני רזה ושוב חופשי. אני משזף את עצמי מבפנים", כתב ביומנו. וגם נשות העיר עשו לו טוב. נאדל כותב כי "היחס של כהן לנשים נותר חסר בושה. הוא הזמין עיתונאיות להתפשט מולו או לפחות לחשוף את החזה תוך כדי ראיון".

על כך לא נמצא מי שיעיד, אבל מהימים הראשונים של כהן בתל־אביב, איש לא שכח את סיפור האהבה שלו עם רחל טרי. "טרי הייתה בחורה יפה עד כאב, ולאונרד כהן היה מאוהב בה קשות", מספרת חברתה דאז, מרגלית צנעני. "ימאנית מופלאה, איילה יפהפייה כמו בשירים, עם עיניים כחולות כמו הים התיכון". ומרגול אינה מגזימה. הזוג המדובר נהיה ל"רומן הלוהט ביותר בחוגי הבוהמה התל־אביבית", כפי שדווח בשבועון 'העולם הזה', שטען כי כהן הפך ל"מרכיב חשוב ביותר בחיי הלילה שלה".

הביצה המקומית של שנות ה־70 המוקדמות יכלה להתפאר בזמן אמת בכוכב גדול שהתהלך ברחובות תל־אביב וישב במקומות הנכונים. בין כסית לפינתי, הסוכה הלבנה, יונס וציון בכרם התימנים, לפטפוטים עם מנחם גולן ואורי זוהר, יענקלה אגמון וגילה אלמגור. "תל־אביב הייתה אז יותר בוהמיינית מאשר היום", נזכרת צנעני. "התקופה ההיא הייתה תקופת התום, תקופה של חירות, דבר שלא הכרנו. פתאום הושלכתי אל תוך הפרידום".

בפינתי הצטרפה מרגול לכהן, בת זוגו וחבריו. "הייתי יושבת איתם, שרתי לו, השווצתי בפניו. נו, הייתי ילדה, שטותניקית. זה היה אחרי 'שיער', כשעוד חיפשתי את עצמי. תחילת הסבנטיז, כשיצאנו לחופשי מהרבה בחינות. וידעתי היטב מי זה לאונרד כהן. כי כבר אז, נדמה לי, התנגן 'סו לונג מרי אן' או 'סוזאן'. והרגשתי שאני יושבת מול ענק". אבל לכהן לא היו גינונים של סופרסטאר. "הוא היה איש מאוד שקט, ישב כאחד האדם, ממש מענטש. אני זוכרת את זה היטב. ג'נטלמן מבטן ומלידה", מספרת צנעני. "דיברנו על מוזיקה, שרתי לו והסברתי לו את המנעדים של מוזיקה תימנית, והוא היה מאוד מוקסם. דיברנו גם על יהדות ועל מהי יהדות בשבילו".

"כהן אהב את תל־אביב מאוד", סיפר ל'7 לילות' ב־2009 המפיק שמואל צמח, שהביא אותו לישראל. "הוא אהב לשתות יין, אבל אני לא זוכר השתכרויות רציניות. הוא גם לא היה דיכאוני בתקופה ההיא, היה במצב רוח טוב. כשאנשים זיהו אותו ובאו להגיד שלום, הוא דיבר איתם בסימפטיות. הוא לא היה סנוב. ניגשו אליו, ישבו איתו, לקחו ממנו חתימות".

צמח היה גם מאלה ששלפו את כהן מחיי הבוהמה והעלו אותו על מדים. "המשרד שלי ישב אז ליד המשרד של פשנל בדיזנגוף 108, סמוך לקפה פינתי", סיפר. "כל האמנים היו יושבים שם. יום אחד פגשתי שם את לאונרד יושב עם רחל, ואמרתי שחשוב יותר שיופיע בפני החיילים. קישרתי אותו עם ענף הווי ובידור". ואז הגיעה המלחמה שהפכה את החיים שלו לסיוט אבל הולידה שיר אל־מותי אחד. זו גם הייתה הפעם האחרונה שאמן בסדר גודל כזה חי בישראל.