חלל משלהן
בעוד אמנים גברים עדיין שולטים במוזיאונים, בעין חרוד תמצאו תערוכות של ארבע אמניות
במשכן לאמנות בעין חרוד מוצגות עתה תערוכות של ארבע אמניות: עליזה אורבך ואלימה המנוחות, אביטל כנעני ונגה לינצ'בסקי. עובדה זו ראויה לציון בתקופה שבה, באופן מפתיע, מספר האמניות המציגות במוזיאונים המקומיים עדיין קטן בהרבה ממספר האמנים. יחד עם זאת, קשה לראות במכלול התערוכות הפגנה של אמנות נשית במיטבה ויש הבדל רב באיכותן. אתמקד כאן בשתיים מהן.
התערוכה המוצלחת ביותר מבין הארבע היא 'אחר הרוח', של אביטל כנעני, נכדתו של הפסל יחיאל שמי. בדרך כלל אינני נוטה לציין קשרי משפחה, ודאי לא כשהקרובים הם אמנים קאנוניים, שעצם אזכור שמם יוצר עוול כלפי היוצר הצעיר. ואולם הפעם, האזכור לא רק שאינו מקטין את יצירתה של כנעני, אלא מעצים את הישגיה. האמנית, שגדלה בצל אחד המיתוסים הגדולים בפיסול הישראלי - סב שיצר עבודות מונומנטליות מברזל, פיסול גברי, ציוני אפילו - מציגה פיסול שעשוי מחומרים זולים, פריפריאליים. פיסול רך וגמיש מרצועות פורמייקה. מול ההזדקרות של פסלי הסב מציבה הנכדה פיסול מעגלי, זורם, משתפל, שמתפרש על פני מרחב התצוגה והופך למעין ציור נוף תלת־ממדי, בעל גוונים חומים, מונוכרומטיים, המאזכרים את נוף ילדותה מקיבוץ כברי. מהכביש המוביל לשם, אפשר עד היום לראות את גן הפסלים הזקורים סביב האטליה של הסב. כנעני מנהלת דיאלוג מגדרי, דורי וחומרי עם שמי ובה בעת מציעה אלטרנטיבה עכשווית, פוליטית. התוצאה נהדרת.
דווקא התערוכה המונומנטלית, 'חיים', המוקדשת לתצלומיה של עליזה אורבך שהלכה לעולמה השנה, מאכזבת. אורבך היא צלמת תיעודית מוערכת שפעלה בארץ ב־50 השנים האחרונות, וצילמה דיוקנאות רבים של אנשי תרבות מקומיים, ניצולי שואה, אמהות ועולים. את הסדרה שמלווה את עליית יהודי אתיופיה, צילמה בישראל וגם באתיופיה, ושתי נקודות מבט אלו מבטאות את החוויה הקשה של ניתוק מתרבות אחת והגעה למקום חדש ומאיים.
בכלל, אפשר לומר שהדבר החזק ביותר שעולה מתצלומיה זו האמפתיה הרבה שחשה המצלמת למצולמיה. אך זה לא מספיק כדי לקיים תערוכה כה גדולה, שפורשת עשייה ענפה, ואינה מחדשת דבר - לא מבחינת נקודת המבט ולא מבחינת המדיום עצמו. הקיר המעניין ביותר בתערוכה הוא זה שבו אורבך עצמה נותנת מקום של כבוד לארבע יוצרות קאנוניות: זלדה המשוררת, הפסלת לואיז בורז'ואה, הכוריאוגרפית פינה באוש והוגת הדעות סימון דה בובואר. בכך היא כמו מצביעה על משימתה שלה, ומשימתן של נשים יוצרות בכלל, לתעד, לרשום ולייצר בעצמן את השושלת הקאנונית שלהן.