למה נשים משתתקות כשהן מוקפות בגברים
כשבודקים מי מדבר יותר בסיטואציות מעורבות שכוללות גברים ונשים ביחד, מגלים שבניגוד לסטיגמה של נשים כדברניות שלא נותנות לגבר להשחיל מילה, הגברים הם אלו שמדברים יותר. מה זה אומר על נשים ומדוע לא תמצאו כאן כתב האשמה כנגד המין הגברי?
אם תתפסו אדם ברחוב ותשאלו אותו מי לדעתו מדבר יותר, סביר להניח שהוא יענה לכם שחד משמעית נשים. דברנות היא תכונה שמקושרת לרוב לנשים, וגם כששואלים אותן הן מדווחות על כך שהן מדברות יותר מגברים. מחקר חדש שפורסם השנה ובדק הבדלים בתכונות בין נשים וגברים ב-58 מדינות שונות, מצא שנשים הסכימו יותר מגברים עם הקביעה "אני מתארת את עצמי כאדם דברן", ברוב מדינות העולם. הדעה המשותפת שנשים דברניות יותר מגברים הובילה לניסיונות רבים למצוא הסברים והצדקות לתופעה. דוגמה אחת היא מחקר שנערך בקרב ילדים בני ארבע, שמצא שבמוחן של בנות יש כמות גדולה יותר של חלבון FOXP2, המעיד על תפקודו של הגן המרכזי לרכישת דיבור ושפה בבני אדם. אז כנראה שאפשר להיות רגועים, כי יש לנו הסברים ביולוגיים להבדלים בין המינים.
הבעיה היא שמה שאנחנו תופשים כמובן מאליו הוא לפעמים רק תחושה שלא עומדת במבחן המציאות. כדי לבדוק אחת ולתמיד אם נשים באמת מדברות יותר מגברים או שהן רק נתפשות ככאלה, החליטו חוקרים להקליט נשים וגברים בסיטואציות יומיומיות. הנשים במחקר שלהם דיברו 16,215 מילים ביום בממוצע, ואילו הגברים דיברו 15,669 מילים. אוקי, אז נשים באמת מדברות יותר מגברים, אבל קצת משונה שהבדל כל כך קטן אחראי לתיוגן של נשים כ"קשקשניות" או "פטפטניות", לא?
אבל יש עוד פרט מעניין: כשבודקים מי מדבר יותר בסיטואציות מעורבות שכוללות גברים ונשים ביחד, מגלים שבניגוד לסטריאוטיפ המתייג את הנשים כדברניות שלא נותנות לגבר להשחיל מילה, רובם המכריע של המחקרים קובעים שדווקא הגברים מדברים יותר. גברים מדברים יותר מנשים בכיתה, במשרד, בקבוצות דיון וגם בשיחה בין שני אנשים.
לפני שאתן דוגמאות מהמחקרים האלה, בואו ננסה להמחיש את הקביעה שדווקא גברים הם הפטפטנים מתוך עולם תוכן קצת יותר קרוב אלינו: סרטי דיסני. חוקרים עם זמן פנוי ישבו וצפו בסרטי דיסני שונים, ומדדו כמה זמן מתוך הסרט מדברות הדמויות הגבריות וכמה זמן מתוכו מדברות הדמויות הנשיות. הם מצאו שבכל אחד מהסרטים הדמויות הגבריות מדברות יותר מהדמויות הנשיות.
בסרט אלאדין, למשל, מדברות הדמויות הגבריות 90% מהזמן. אולי זו לא חכמה גדולה לתת את אלאדין כדוגמה, כי הסרט מבוסס על דמויות גבריות, אז בואו נראה מה המצב כשהגיבורה הראשית היא אישה. בפוקהונטס מדברות הדמויות הגבריות 76% מהזמן, ובמולאן 77%. ומה עם פרוזן? סרט עדכני מתקופתנו שמציע גיבורות נשיות חזקות וטוויסט פמיניסטי? מסתבר שלאלזה ולאנה קפאה הלשון, כי גם כאן הדמויות הגבריות מדברות 59% מהזמן.
לשמחתנו או לצערנו, החיים הם לא סרט, אבל כשבודקים מה קורה באינטראקציות בין גברים ונשים בשר ודם, מתגלה לעינינו תמונה דומה: חוקרים ערכו ניסוי שבמסגרתו צפו בלא פחות מ-94 קבוצות דיון. הם נתנו למשתתפים משימה שבמסגרתה ביקשו מהם להגיע להחלטה קבוצתית, ובדקו מי מדבר יותר בדיון הקבוצתי. הם מצאו שנשים מדברות פחות מ-75% ממשך הזמן שגברים מדברים, ומסיקים מכך שלנשים יש ייצוג חסר בחברה, שכן קולן פחות נשמע.
מחקרים נוספים מצאו שבסיטואציות פורמליות גברים מדברים יותר, וגם לעיתים קרובות יותר מנשים. מסתבר שמשהו בנוכחות של גברים מונע מנשים להשתתף, כי ככל שיש נוכחות נשית גבוהה יותר כך הסיכוי שנשים תדברנה עולה. חוקרת מהארוורד שעקבה אחר המתרחש ב-24 כיתות לימוד, מצאה שסטודנטים דיברו פי 2.5 מסטודנטיות כאשר המרצה היה גבר ומרבית הנוכחים היו גברים. אבל כאשר המרצה היתה אישה היתה לכך השפעה חיובית על הסטודנטיות, והן דיברו פי 3 יותר משהעזו לדבר בכיתה שבה המרצה היה גבר.
הסיבה שנשים מדברות פחות בנוכחותם של גברים היא נטייתם של הגברים להיות דומיננטיים בקבוצות מעורבות. במילים אחרות, לגברים יש נטייה לקטוע את דבריהן של הנשים במהלך שיחות או דיונים. במחקר בקרב סטודנטים בגילאי 17-25 שחולקו לקבוצות דיון בנות שישה משתתפים, נמצא שגברים מתפרצים לדברי נשים הרבה יותר מכפי שנשים מתפרצות לדברי גברים. מעבר לכך, כאשר מדובר בקבוצה של גברים בלבד, הם נוטים גם להתפרץ האחד לדברי האחר עם הערות תומכות, אבל הנטייה לתמוך בדברי האחר פוחתת ככל שמספר הנשים בקבוצה עולה.
החוקרים טוענים שהפרעות מצד גברים נעשות במטרה להפגין את הדומיננטיות החברתית שלהם, ואילו כאשר נשים מפריעות הן עושות זאת במטרה לדחות את הנחיתות החברתית שלהן. חוקרת בלשנות בשם דבורה טנן רואה את ההבדלים בין המינים כהבדלי תקשורת, כך שההפרעות מצד הגברים משקפות סגנונות שיחה שונים של נשים וגברים: נשים מקשיבות יותר ומצפות לאינטימיות מסוימת, ואילו גברים הם ישירים יותר ומדברים בדרכים שממצבות אותם גבוה מבחינה חברתית.
בספרות הפופולרית המציאו שם מיוחד לתופעה הזאת, של גברים שמפריעים לאישה לדבר - manterruption - ואפשר להדגים אותה דרך עימות שהתקיים בין הנשיא האמריקאי החדש לבין יריבתו הילרי קלינטון, כשעוד היינו נאיביים מספיק כדי לחשוב שהיא תזכה. טראמפ הפריע להילרי לדבר לא פחות מ-26 פעמים ב-25 הדקות הראשונות של העימות, וסה"כ 51 פעמים במשך העימות. הילרי הפריעה לטראמפ רק 17 פעמים, אבל מסתבר שכבוד בסיסי ונימוס הם לא מה שיגרמו לך להיבחר.
למרות שנשים סובלות מהפרעות רבות יותר לעומת גברים, אין כאן כתב אישום נגד גברים, חלילה. למעשה, ההפרעות האלה לא מגיעות רק מצד גברים אלא גם מצד נשים אחרות. כך למשל, נמצא במחקר כי במהלך שיחה בת שלוש דקות, נשים נטו להפריע לדובר שהוא גבר רק פעם אחת בממוצע, אך הפריעו לנשים 2.8 פעמים בממוצע. מסתבר שיש פער בסמכות הנתפשת של גברים ונשים, וכן ציפיות מגדריות שונות לגבי יכולותיהם בתחומי מומחיות שונים.
ישנה סיבה נוספת לקושי של נשים להביע את קולן. חלק מהציפיות השונות כלפי נשים וגברים גורמות לכך שגבר שמשתתף באופן אקטיבי יזכה להערכה על היותו אסרטיבי, ואילו אישה שמפגינה קבלת החלטות, סמכות או מנהיגות תיתפש כאגרסיבית, מצד גברים ונשים כאחד. אנחנו מחונכות משחר ילדותינו לפסיביות, כך שלא רק שנתנהג בהתאם אלא גם נשפוט לרעה את מי שלא הולכת בתלם.
חוקרת מאוניברסיטת ייל ביקשה מנשים וגברים לדרג את כישוריהם של מנהלים בכירים שנהגו להביעו את דעתם ולדבר יותר מהעמיתים שלהם. המנהלים הדעתניים קיבלו דירוג גבוה ב-10% מהדירוג הממוצע, ואילו המנהלות הדעתניות קיבלו דירוג נמוך ב-14% מהדירוג הממוצע. אם כך, לא רק שנשים נוקטות בסגנונות תקשורת שמקשים עליהן לנהל שיח בקבוצה מעורבת בכלל, ובסיטואציה מקצועית או פורמלית בפרט, הרי שהן נשפטות בחומרה אם הן כן מתאימות את עצמן לסיטואציה. מכאן שלא רק שאין להן מקום לבטא את קולן, אלא שהן גם חוששות לתבוע את המקום הזה לעצמן. מתוך הסיטואציה הזאת של Loose-Loose מה טוב שיש לנו גם איים קטנים של מרחב נשי לדיון, כמו קבוצות מקצועיות בפייסבוק, שכל מטרתן לקיים דיונים בין נשים.
לפנייה לכתב/ת 
