"טעיתי והטעיתי". האיש שקשר פחמימות לספורט מבקש סליחה
רצי מרתון חייבים להקפיד על שתייה מרובה? לא נכון! על ספורטאים לצרוך יותר פחמימות ופחות חלבונים? בדיוק להפך! קבלו את ד"ר טים נוקס, חוקר הספורט שידע לשים את האגו בצד (פעמיים!), להודות בטעות ולשנות את דעתו. תורתו מוצגת כאן בפרק מתוך הספר "גיבורים מלידה" מאת כריסטופר מקדוגל, מחבר ספר הפולחן "נולדנו לרוץ"
ד"ר טים נוקס, מחבר הספר "חוכמת הריצה" (Lore of Running), הוא אחד המדענים הבכירים בעולם בתחום חקר הספורט. הוא רופא בהכשרתו ועמד בראש האגף לחקר אימונים וספורט באוניברסיטת קייפטאון. יתרה מזאת, עד גיל 64 הוא צלח 70 מרתונים והשתתף שבע פעמים באולטרה מרתון קומראדס הדרום־אפריקאי בן 90 הקילומטר.
במשך שנים רבות הרצים הטובים ביותר בעולם הקשיבו בתשומת לב לדבריו של ד"ר טים נוקס, שהיה מגינן הגדול של הפחמימות. "ספורטאים שאימוניהם דורשים תרגול יומי ממושך בעצימות גבוהה חייבים לאכול מזון עתיר פחמימות", טען נוקס. את כל 50 ומשהו הדפים בספרו על "מערכות אנרגיה וביצועי ריצה" אפשר לסכם יפה בארבע מילים: תזללו פחמימות ותמשיכו לזלול.
כשפגשתי את ד"ר טים נוקס בלובי המלון שלו בוושינגטון, כבר הייתי מורעב וחשבתי שנצא משם ישר למסעדה. השעה הייתה כמעט אחת בצהריים, ונוקס נתקע כל הבוקר בכנס שבו הוא דן, בין השאר, בטעות המקצועית הכי גדולה בחייו.
נוקס בן ה־64 הוא גבר גבוה ובריא כחוטב עצים. יש לו גוף רזה ומוארך כשל סטודנט מנבחרת חתירה, כפי שאכן היה בצעירותו, ומרץ בלתי נדלה כשל אדם שמוחו טרוד במילוי רשימת מטלות הולכת וגדלה. נדמה שכל דבר בו דורש תדלוק בלתי פוסק: המבט הממוקד שלו כשהוא מקשיב, החיוך הרחב שלו כשהוא משועשע, השיער החום והפרוע שלו, שהזמן או המסרק בקושי השפיעו על מראהו. נוקס הבטיח שאבין הכל כשאשמע את סיפורו. הוא הציע שנשתה קפה וניגש ישר לעניין. הוא היה צריך לפרוק הרבה דברים מליבו.
"זה בעצם מצחיק כשחושבים איך דברים מתגלגלים", הוא פתח ואמר. ב־2010 הגיע לסיומו מסע צלב ארוך ועגום שניהל נוקס. זה התחיל ב־1981, כשנוקס חשד כי חברות מסחריות מובילות למותם של רצים כאשר הן משכנעות אותם להרבות בשתייה. חברות כמו גייטורייד קידמו אז את התפיסה שלפיה רצים צריכים לצרוך הרבה נוזלים כדי להימנע מהתייבשות, ומנהלי מרוצים וירחוני ריצה, שהתפרנסו מחסויות ומפרסומות של החברה, מיהרו לשתף פעולה. "תשתו עד שתתמלאו לגמרי" ו"אל תסמכו על תחושת הצמא" היו רק שתיים מהעצות הרבות שהומטרו על הרצים.
אבל רגע: ממתי אי־אפשר לסמוך על תחושת צמא? במשך מיליוני שנים היה הצמא יעיל להפליא. למעשה, זהו אחד הגורמים הכי משמעותיים בהתפתחות האבולוציונית שלנו: בני אדם חיו או מתו על פי יכולתם לעבור במהירות מרחקים בימים חמים, והצליחו לשרוד משום שגופם אמר להם מתי וכמה לשתות. כלומר, בדיוק מפני שאנחנו עמידים בפני התייבשות, הצלחנו להתיש חיות אחרות בריצה ולצוד אותן.
נוקס החל לבדוק את הרגלי הרצים בתקופה שקדמה לקמפיין של גייטורייד, וגילה שלרצי מרתון בעבר לא הייתה כל בעיה לא לשתות. "אני רק לועס מסטיק. אני לא שותה בכלל", אמר מתיו מאלוני אחרי שקבע שיא עולם בריצת מרתון ב־1908. מייק גראטון זכה במרתון לונדון ב־1983 בלי שישתה ולו לגימה אחת, ועד היום מסוגלים הבושמנים במדבר קלהארי לרוץ שבע שעות בחום של 42 מעלות צלזיוס כשהם שותים רק כמה לגימות.
אז פתאום בית הספר האמריקאי לרפואת ספורט, שזוכה למימון משמעותי מצד נותנת החסות הגדולה ביותר שלו — גייטורייד — מצהיר ש"תחושת צמא עלולה להיות מדד לא אמין לאומדן הנוזלים הנדרשים בזמן אימון"? והיה עוד משהו מסריח: במרוץ קומראדס בן 90 הקילומטר לא היו מקרי התייבשות ותשישות חום לפני שהקימו לאורך המסלול תחנות התרעננות. "הפרדוקס הזה לא חמק מעיניי", מציין נוקס. "איך יכלו 'מקרי התייבשות ותשישות חום' להפוך לבעיה חמורה בריצות מרתון ואולטרה מרתון אחרי שהשתייה התכופה הפכה לנורמה מקובלת?"
שום דבר לא נראה הגיוני – לא כל שכן עניין הגופות. כשנוקס בדק משקלי גוף של רצים לאחר מרוצים, הוא גילה משהו מוזר: רצים מובילים פולטים יותר זיעה מרצים איטיים. אם אכן הייתה סכנת התייבשות, איך הצליחו הרצים המובילים להגיע אל קו הסיום? לכאורה, הרצים הכי מהירים היו צריכים ליפול מהרגליים. במקום זה, הם היו חזקים יותר מכל השאר. וכשנוקס הלך לחפש את כל רצי המרתון שלכאורה התעלפו ממחסור בנוזלים, הוא גילה...
שאין כאלה.
אפילו לא אחד. מעולם. "אין דיווח אחד בספרי הרפואה שמוכיח כי התייבשות היא הגורם הישיר למותם של רצי מרתון", גילה נוקס.
אבל אם בוחנים את הרצים ששתו הרבה, מגלים סיפור אחר. שם מופיעות הגופות. שלושה רצי מרתון בארצות־הברית מתו בימים שלא היו חמים במיוחד. מאמן מאנגליה שהיה בכושר מצוין ויעץ ללקוחותיו להרבות בשתייה מת זמן קצר לאחר שרץ במרתון לונדון. במהלך מסע רגלי בשביל קוֹקוֹדה, מסלול פופולרי בפפואה גיניאה החדשה, שקעו שמונה טיילים אוסטרלים בתרדמת שממנה הם לא התעוררו. לא זו בלבד שלכולם היו נוזלים זמינים – אף לא אחד מהם לא הצליח להימנע משתייה. כך היה גם במרתון יוסטון בשנת 2000, כשעשרות רצים הובהלו לטיפול באוהל הרפואי, אף על פי שבכל קילומטר וחצי חילקו להם שתייה.
אף אחד מהאנשים האלה לא נמלט על חייו. אף אחד מהם לא צד בסוואנה. ואם הם גססו לאיטם ומתו בגלל צמא – למה, לכל הרוחות, הם לא שתו משהו? איך הם יכלו להיות עיוורים כל כך לגורלם המר? ניצולי ספינות טרופות שורדים במשך שבועות על סירות הצלה. איך מתו הספורטאים האלה בתוך כמה שעות?
נוקס היה מבולבל. ואז הוא תפס: הם טבעו. הם לא שתו מעט מדי, הם מתו כי הם שתו יותר מדי. הם שתו כל כך הרבה נוזלים, עד שהם דיללו את ריכוז הנתרן בדמם וגרמו למוחם להתנפח. הרעלת מים! לפתע הכל נראה הגיוני. יצרניות משקאות הספורט הגדולות הצליחו להערים על אנשים ולגרום להם להאמין שבניגוד לכל יצור אחר על פני האדמה, בני אדם הם יצורים טיפשים שלא יודעים מתי עליהם לשתות. פרות וכלבלבים ותינוקות יודעים את זה, אבל לא אתם, אתם צריכים שיגידו לכם מתי. האירוניה הנוראה הייתה שיצרניות משקאות הספורט המציאו סכנה בריאותית מפוברקת, ובכך יצרו סכנה בריאותית אמיתית.
ההונאה הייתה כה שערורייתית, עד שנוקס היה בטוח שהיא תתפוצץ ברגע שתיחשף. במקום זאת, הוא מצא עצמו נאבק ב"מאפיה של עולם המדע": רופאים וחוקרים שזכו למימון התאגידים. נוקס לא ויתר, אסף ראיות מרחבי העולם ופירסם מאוחר יותר את הספר "הצפה" — כתב אישום חריף נגד תעשיית משקאות הספורט, שמשתרע על פני כ־400 עמודים. בלילה שבו כתב את המשפט האחרון בספר, בדצמבר 2010, הוא הלך לישון וחשב: "מחר אתה צריך לחזור לרוץ". הוא היה שקוע מדי בעבודה במשך זמן רב מדי. הוא לא רץ מרתון זה ארבע שנים. הוא השמין ב־15 קילו. והוא עמד להתעורר ולגלות דבר שיזעזע אותו:
עצותיו בנושא הפחמימות עמדו להרוג אותו.
עיניו נפקחו בעקבות אותה ריצה שעשה למחרת היום. נוקס קם כמתוכנן, התנשף לאורך כמה קילומטרים ושנא כל צעד שעשה. הוא הרגיש שמן ואיטי, כאילו מעולם לא רץ. אביו ואחִיו מתו מסוכרת, ונוקס ידע — בשל מראה מותניו המִתעבּים ובשל עייפותו המתגברת, גורלו צפוי להיות דומה. הוא תמיד שיכנע את עצמו שהריצה תאפשר לו לשמור על משקל תקין, אבל כעת, לנוכח האומללות שחש בשל הצורך להתחיל הכל מההתחלה, הוא נאלץ להכיר באמת: זה לא יצליח. זה אף פעם לא הצליח.
הוא החל לקרוא מחקרים בתחום התזונה באותה אינטנסיביות שבה חקר את תעשיית משקאות הספורט, ומה שגילה עורר בו זעם, ואחר כך דיכאון. רימו אותו. אבל היה משהו גרוע מזה: לאורך כל הזמן שניהל מלחמת קודש מתחסדת נגד יצרניות משקאות הספורט, הוא שירת גורם רצחני עוד יותר. תעשיית המזון נקטה את אותם התכסיסים כמו חברות המשקאות, ולא זו בלבד שנוקס לא עלה על זה – הוא עודד את זה. במשך עשרות שנים הוא דגל בתזונה עתירת פחמימות. השפעתו הייתה כה גדולה, עד שהוא הוכתר ל"כוהן הגדול של העמסת הפחמימות". כעת הוא הבין שפחמימות מעובדות הן רעל.
"שיווק מיומן הפך את צריכת הפחמימות לצו אלוהי בקרב ספורטאים", קלט נוקס הזועם. "עכשיו הם מאמינים שפחמימות הן מקור האנרגיה היחיד". התברר לו שאותם מאכלים שהוא עצמו הבטיח בעבר כי יעזרו לאנשים להתחזק ולהיות מהירים יותר היו למעשה רעל בעל השפעה איטית שמשמין ומחליש אנשים, ושבגללו הם מוּעדים יותר להתקפי לב, לשבץ, לסוכרת ולדמנציה.
נוקס התייסר בינו לבין עצמו מסיבה נוספת. רבים לא ידעו שאביו היה סוחר טבק שהרוויח ממון רב. כעת גילה נוקס שהוא עצמו קידם משהו ממכר עוד יותר מטבק, ששוּוק באופן מחפיר עוד יותר, במיוחד לילדים. לו היה זהיר וספקן יותר בנוגע לייצור ההמוני ולשיווק הפחמימות המעובדות, הוא היה יכול להציל כל כך הרבה אנשים – החל באחִיו ובאביו. הוא הצטער על כך שלא היה מודע לארבע העובדות החשובות הבאות:
ההיסטוריה האנושית
זאת אמת לא נוחה, אבל בכל זאת אמת: שומן מהחי הפך אותנו למה שאנחנו. כשאבותינו הקדמונים עזבו בפעם הראשונה את הסוואנה באפריקה, הם לא הלכו בעקבות היבולים. הם הלכו בעקבות העדרים. הם חיפשו בשר, ובכל מקום שמצאו אותו, לא משנה עד כמה הסביבה הייתה עוינת, הם נשארו. במשך יותר ממיליון שנה חיינו על בשר ושורשים אכילים שהצלחנו לצוד וללקט. בני אדם הוקירו ביצים, בשר שומני וגבינות מפני שהם היו מזונות עתירי אנרגיה וקלים לשימור שנשרפו לאורך זמן, כך שכמה עשרות גרמים מהם יכלו לקיים אדם במשך יום שלם. כשהיוונים הקדמונים העלו לאלים כמנחה את נתח הבשר השמנוני ביותר, הם קראו לו "קורבן" – הם ויתרו על מה שהם רצו יותר מכל. רק באחרונה התחלנו לצרוך דגנים מבויתים, ומאז נרשמו ירידה בקומתם הממוצעת של בני האדם ועלייה חדה בתופעות של השמנת יתר ובמחלות שנגרמות מתזונה לקויה. נקודת המפנה התרחשה בשנות ה־80, אחרי שארצות־הברית פתחה בניסוי הרה אסון. מ־1960 עד 1980 לא נרשם שינוי בממדיה של השמנת היתר. אבל ב־1977 עשתה ארצות־הברית דבר ששום מדינה אחרת בהיסטוריה האנושית לא עשתה: היא החלה להשמיץ אכילת בשר ולעודד צריכת דגנים ששימשו לפני כן לפיטום הבקר. בתוך זמן קצר זינק שיעור השמנת היתר בארצות־הברית, ומאז לא חדל לטפס.
תיאוריית הצנרת
למעבר של אמריקה מחלבונים לדגנים אחראי אַנסֶל קיז, ביוכימאי מאוניברסיטת מינסוטה שהתפרסם במלחמת העולם השנייה כשהמציא את מנות הקרב – ארוחות מוכנות ללוחמים. שנים לאחר מכן עבר קיז על מדור ההספדים בעיתון המקומי שלו והבחין במספר חריג של תושבים עשירים שמתו ממחלות לב. דבר אחד היה בשפע באמריקה שלאחר המלחמה ולא במדינות אחרות – הרבה בשר אדום. אז קיז פיתח תיאוריה שנשמעה סבירה: אם תשפכו שומן חזיר לכיור שלכם, הוא יצטבר בתוך הצינורות שלכם ובסוף יסתום אותם. קיז הניח שהעורקים שלנו ודאי פועלים באותה הצורה. "קיז העלה השערה שמחלות לב נגרמות בעיקר מתזונה לקויה הקשורה ישירות לכמות השומן במזון", הסביר אחד העיתונאים. "מזונות עתירי שומן העלו את רמות הכולסטרול בדם, ואלה בתורן העלו את הסיכון ללקות בסתימת עורקים ובמחלות לב".
ב־1977 זכתה תיאוריית ה"שומן רווי זה רצח" לתמיכת סוכנויות הבריאות האמריקאיות ולקידום מצד "משוגעים לדבר ששולטים בדעת הקהל", כפי שניסח זאת כתב העת "סאיינס". אך מספר מקרי המוות יצר בעיה: אם קיז צדק בהבחנותיו, היו המלצות התזונה החדשות של ארצות־הברית אמורות להפחית את שיעור מחלות הלב. במקום זה, מספר החולים במחלות לב הרקיע שחקים. 20 שנה לאחר ששוחררו אותן אזהרות מפני שומן, עלה מספר ניתוחי הלב פי חמישה – מ־1.2 מיליון בשנה ל־5.4 מיליון בשנה.
אינסולין קטלני
בין אם אתם משמינים או מרזים, מתחזקים או נחלשים, חשים ערניים יותר או נטולי מרץ – הגורם המשפיע ביותר על כך הוא האינסולין, אותו הורמון שפועל כמנהל המחסן של גופכם. כשסוכרים ופחמימות הופכים לגלוקוז שנכנס למחזור הדם שלכם, הלבלב משחרר אינסולין כדי להבין איפה לאחסן אותו. גלוקוז הוא דבר נפלא כשגופכם זקוק לו; הוא מתדלק תאי מוח ושריר והופך לשומן לשימוש עתידי. הוא גם משמש כחומר בעירה כדי שגופכם יוכל לשרוף שומן כדלק.
אבל זה המוקש: האינסולין התפתח כדי לטפל בפחמימות מורכבות שיצר הטבע, כמו עלים ירוקים, ולא כדי לטפל בפחמימות פשוטות שאנחנו יצרנו, כמו קורנפלקס ולחם. פחמימות פשוטות נספגות מהר מדי. כשתאי הגוף שלכם מתמלאים, השארית הופכת לשומן לפני שהאינסולין שלכם מספיק לטפל בה. וכך האינסולין הפּעיל עדיין במחזור הדם הולך לחפש עוד סוכר, ואתם מרגישים רעב. אז אתם אוכלים עוד דונאט, ומתחילים את כל התהליך מחדש. בסופו של דבר, אחרי מספיק שנים של התעללות כזאת, התאים שלכם הופכים עמידים בפני אינסולין, נמאס להם שמבקשים מהם לספוג את כל הגלוקוז הזה, אז הם פשוט מפסיקים להגיב. ואז מה קורה עם כל הגלוקוז? הוא הופך ישר לשומן.
זה מה שהרג את אביו ואת אחיו של נוקס: הגוף שלהם נזקק לדלק שהוא לא קיבל, בזמן שהוא איחסן שומן שהוא לא היה צריך.
שומן כדלק
אבל יש דרך לצאת מזה, גילה נוקס. ברגע שנגמלים מפחמימות, אפשר להחזיר את הגוף למצב של שריפת שומן. "אם אתם שורפים שומן", למד נוקס, "אז באופן תיאורטי אתם אמורים להפיק את כל האנרגיה שלכם מחילוף חומרי שומן, במיוחד במהלך אימונים ממושכים מאוד, כשעצימות הפעולה נמוכה יותר ואינה כרוכה בשריפה של פחמימות".
ברוס פורדַייס, אלוף האולטרה מרתון האגדי מדרום־אפריקה, בחן את התיאוריה הזאת. כמו נוקס, גם פורדייס העלה במשקל מאז ימי הזוהר שלו. הוא עדיין הקפיד לצאת לריצות כמעט מדי יום, אבל המשיך להשמין עד שהוסיף כ־14 קילוגרם למשקל שהיה לו בתקופת התחרויות. "הוא שנא לרוץ, וממש נלחם במהלך ריצות", מספר נוקס. אלא שאז החליט פורדייס להפסיק לאכול דגנים וסוכרים ולאמץ תזונה עתירת שומן ודלת פחמימות — ועבר מהפך. לא זו בלבד שבגיל 56 הוא השיב לעצמו את מבנה הגוף שהיה לו בגיל 25, הוא גם שיפר את מהירותו וקיצץ חמש דקות משיאו בריצה למרחק חמישה קילומטרים.
במשך שלוש שנים עבר ד"ר נוקס מסע מטלטל של התעוררות מקצועית ומהפך אישי. הוא חזר למשקל של 80 קילוגרם — כפי שהיה בשנות ה־20 לחייו – וכיום הוא שוב מרגיש כמו ספורטאי.
נוקס טוען שעברנו שטיפת מוח כדי שנחוש סלידה מהמילה "שומן", אבל הסכנה האמיתית ללב טמונה בסוכר. סוכר הוא חומר מאַכֵּל שפוגע בדופנות העורקים ויוצר בהן חריצים שבתוכם מצטברים חיידקים. משמעות הדבר, על פי נוקס, היא שהפתרון הממשי היחיד למחלות לב וכלי דם ולהשמנת היתר הגלובלית הוא מלחמה כוללת. "עשרה תאגידי ענק מייצרים כ־80 אחוז מהמזון המעובד בעולם, והם גורפים רווחים של מיליארדי דולרים באמצעות הרעלת אנשים", הוא אומר. "הייתי מטיל עליהם מסים כאלה שיחדלו לפעול. אם לא נסלק את המאכלים הממכרים, לא נצליח לרפא את ההתמכרות".
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
