הכל אודות אמא: צפו בקליפ חייו של קובי אוז

"לא היה לנו כלום", שירה החד של טיפקס שזוכה היום (ב') לקליפ, הוא מבחינת סולן הלהקה קובי אוז תיקון היסטורי. לקראת יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן שיצוין ב-30 בנובמבר, מביא לנו אוז את סיפורה האישי של אמו, רחל (רמונד) אוזן, שמתגלגל עד ילדותו שלו, בצל מלחמת יום הכיפורים: 

"השנה החלטתי לשיר את סיפור חייה של אמא שלי - עם עוצמת האופטימיות של המשפחה המפוארת שלנו", מספר אוז. "זה התחיל כשאמא שלי כתבה את תקציר סיפור חייה, בתחילה בכתב בוטח, על כמה דפי שורות, ומאוחר יותר בהקלדה עיקשת במחשב. כשקראתי את מילותיה - כוח גדול נבע מהן, כוח של משפחה אחת מול מלחמות ומול גזרות הטבע, משפחה שעשתה דרך ארוכה מהרגע שהנאצים נכנסו לטוניס ועד עצם היום הזה.

מספר את הסיפור שלה.קובי אוז ואמא (צילום: אוסף פרטי)

"זה סיפור שיש בתחילתו שנים של פליטות חסרת כל, באמצעו עלייה קשה ומלחמות מפחידות ומפעימות, וסיומו בבניית בית חם בישראל. סיפור העולים שבאו מארצות האיסלאם לא סופר דיו - ונכדיהם שלומדים את תולדות הציונות שואלים את עצמם תדיר 'איך אני קשור לסיפור?', 'איך זה קשור אליי?'. ובכן, הסיפור שלא סופר מתחיל להיות מסופר ונלמד, העדויות נאספות לאט לאט, סבים מספרים לנכדיהם, הורים לילדיהם".

וקצת יותר מוקדם(צילום: אוסף פרטי)

השיר מחולק לכמה "מערכות", עליהן מספר אוז בהרחבה: "לשיר שלושה וחצי בתים. הבית הראשון מספר על כניסת הנאצים לעיר ביזרטה. זכיתי לבקר בה עם הוריי בשנת 1997. כשקראתי את הסיפור של אמא שלי דמיינתי כך את כניסת הספינות הגרמניות לתוך העיר הקטנה, עם הים הכחול, כמו צל גדול שמכסה חיים שלמים, רגע שבו כל היהודים לקחו מה שהצליחו לסחוב, עלו על חמור שכור עם כל המשפחה - ולא יכלו יותר להביט לאחור. החיים שלהם כבר לא יהיו כבעבר.

"הבית השני מספר על הקושי במעברת גן יבנה. עם תינוקת בגשם שיטפון, על החוסר, הצנע ולמולם העזרה ההדדית שמילאה את כל החוסרים. בגן יבנה נפגשו הוריי לראשונה, אבא ז'וז'ו ואמא רמונד, למרות שבאו מאותה עיר בטוניס. הוא היה מנהל העבודה שלה בקטיף המלונים, היא היתה חרוצה אבל עבדה לאט. במקום לגעור, הוא הסביר לה פנים כשהשתרכה אחרי כל הקוטפות. מצאה חן בעיניו, המלומדת הקטנטונת שלא מוותרת. אחר כך הוא יעבור, בעקבות העבודה שקיבלה בסוכנות, לעיירת פיתוח קטנה ושמה שדרות.

משפחת מסיקה בטוניס, רגע לפני העלייה לארץ. בתמונה: לידיה ז"ל (אסתר), מרסל (מרדכי), שמלות משובצות: איילה (ג'יזל) ושמחה (ארלט), וילי (אליהו), אמא הלן ז"ל (לילה),משה (מוריס) ז"ל, אבא רבי ניסים ז"ל (שנשן), חנה (ג'ינט) ורמונד (רחל) - לימים, רחל אוזן(צילום: אוסף פרטי)

"הבית השלישי נכתב על תקופה שזכיתי לחוות כילד, תקופת מלחמת יום הכיפורים", ממשיך אוז בסיפורו האישי. "הייתי בן ארבע בגובה ברך באיזו תפילת עמידה בבית הכנסת של סבא בגן יבנה, ופתאום - רעש מנועים. כשיצאנו לדשא ראינו נגמ"שים בכביש, וכל האבות יצאו ללחום, וכך גם אבא שלי. מלחמת יום הכיפורים התפרצה לחיינו כמו טלית לבנה שהפכה לערפד מפלצתי. כשאבא חזר, הוא היה אחר.

"עברו שנים וניסיתי להוציא ממנו סיפורים על מה הוא ראה. הוא, כהרגלו, שתק. רק פעם אחת, באיזה יום שישי בצהריים על כוס ורמוט לבן, סיפר לי אבי בקיצור נמרץ סיפור אחד בלבד. בסיפור ראה את חברו - תותחן כמותו - מכניס פצצה למרגמה. המרגמה לא ירתה. החבר שלו הציץ לתוך הקנה כדי לראות מה תקוע, ואז השתחרר המעצור. המרגמה ירתה לתוך גולגולתו. דמיינתי את אבא שלי, טוראי ראשון מקריח, משופם, מסתכל על החבר שלו, שפעם היו לו פנים. החייל מת במקום, ואבא שלי באותה שנייה הצטלק בלב.

זיכרונות ילדות ומלחמה. אוז(צילום: יפעת יוגב דדון, באדיבות עננה בע"מ)

"מאז הסתתרה בליבו הוויה אפלה שעישנה את החיוך שלו מבפנים כמו סיגריה, ושאבה יום יום את שמחת החיים שלו אל תוך צנצנת של פרפרי נשמה. אם זה הסיפור היחיד שהצלחתי להוציא ממנו על זוועות המלחמה ההיא - אני מפחד לחשוב אלו סיפורים הוא שמר בלב. אבא חזר זומבי משתקם ורק לאט ולאט חזרה אליו שמחת החיים. אני יודע עליה משהו, אני הייתי שמחת החיים שלו. יותר נכון, אני, אמא שלי ויופיים של רגעים פשוטים.

"חצי הבית האחרון שמאגד את כל השיר, מתאר שישי בערב, ובעקבותיו שבת נכנסת ואיתה שמחה וחסד יורדים על השכונה. השבת היא הבית, השכונה היא המשפחה המורחבת. הקידוש האמיתי הוא הקיום שלנו כאן ביחד, הסיפור המשותף שלנו, הערבות ההדדית, המשפחתית, היהודית והישראלית, הוא שמחזיק את כל התלאות ונותן להם משמעות של עוצמה".

טיפקס יופיעו ב-10 בדצמבר בהאנגר 11 בתל אביב.