לא לעולם חוסן

אני מעריך את פרופ' יובל, אבל היה די מדהים לקרוא פסיכיאטר עתיר זכויות כמותו מביא סיבות נפשיות רבות לכך שאנשים תומכים בנתניהו, מבלי לשקול אפשרות נוספת: שמצביעי נתניהו פשוט מזדהים עימו אידיאולוגית. עם כל הכבוד לנפש ולנפתוליה — אנשי ימין נוטים להצביע למועמד הימין. אבל אין לי עניין להתווכח כרגע עם שמאלנים, אלא כאמור, לנסות להבין אותם. באמת. לא את ההתנגדות לביבי, את זה אני מבין: הם חושבים הפוך ממנו. מה שאני רוצה להבין זה את גובה הלהבות. את הסיבה לכך שביבי כה מטריף אותם.

מדוע, אם כך, היריבות הופכת לשטנה? מדוע ביקורת לגיטימית הופכת תדיר למלחמת קודש? מאיפה האמוציונליות? ובכן, חברים, העניין די פשוט: עזבו את זה שהם לא מסכימים איתו ונאלצים לחיות תחתיו כראש ממשלה כבר בערך שבע שנים וחצי ברציפות ויותר מעשר שנים במצטבר. זה כשלעצמו הרי סיוט עבורם. אבל העניין לדעתי הוא לא רק מה שהיה, אלא גם ובעיקר מה שיהיה. ופה טמונה הסיבה לפסיכוזה: אין להם שום ודאות שזה ישתנה אי פעם.

מדוע? כי הבעיה בעצם היא שיטת הבחירות. כאשר באמריקה נבחר דונלד טראמפ, מתנגדיו ההמומים יודעים שיש לכהונתו מועד פקיעה: הוא יכהן ארבע שנים או שמונה במקרה הרע. יש בכך יסוד מנחם. וביבי? בשל שיטת הממשל ובשל המיומנות הפוליטית שלו והאופן שבו הוא משתמש במעמדו לביצור כוחו, האיש עשוי להישאר בשלטון גם 30 שנה. הוא הרי לא באמת מתעייף, כן? איפה. הוא רק מתחיל ליהנות עכשיו.

במדינה משוסעת כמו שלנו, יש אינטרס גם לשמאל וגם לימין, בהגבלת כהונתו של ראש ממשלה. מגבלה כזו תהפוך את הוויכוח בין השבטים בישראל לקצת פחות אישי ואמוציונלי, ומעבר לכך: להיות בראשות מדינה יותר מעשר שנים עלול לסאב כל אדם.

הטור המלא יחכה לכם ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות