שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סיפור החיים של איתמר בן אב"י נשאר טרי ב"החצוף הארצישראלי"
    האוטוביוגרפיה של בנו של מחדש השפה העברית, שזוכה לחידוש מהודק, מגלה אישיות סוערת וסיפור חיים ייחודי שצמח לצד ארץ ישראל המתהווה. כל אלה מרכיבים ספר שנותר חי ומרתק גם 75 שנה אחרי מותו
    כמה פרטים על שנות חייו הראשונות של איתמר בן־אב"י: נולד ביולי 1882 בירושלים לאליעזר ודבורה בן-יהודה, מקבל את השם בן־ציון וגדל בסביבה מטוהרת מילדים אחרים כדי שלא יספוג ולו בדל של שפה שאינה עברית; בגיל שלוש אומר את המילה הראשונה - אבא; בגיל ארבע מאפשרים לו להתיידד לראשונה
    עם אחר: הכלב מהיר; בגיל ארבע וארבעה חודשים מאבד את חברו היחיד - הכלב מהיר נסקל למוות על ידי המון דתי זועם בשעה שהגן על בן־ציון הקטן; בן תשע - מתה אמו האהובה משחפת; בן תשע וקצת - שורד מחלה קשה, ששלושת אחיו הקטנים מתים ממנה; בן 11 - מקים עם חבריו צבא עברי ושולח מכתב בנושא לברון רוטשילד; בן 15 - מוציא לאור עיתון בשם 'הילד', אבל הגיליון הראשון מכעיס את הורי הקוראים הקטנים ולכן הוא גם האחרון.

     

    ההתבגרות לא הביאה מנוחה לבן אב"י. להפך. ככל שהופכים עוד ועוד דפים ב'החצוף הארצישראלי' הולכת ומתחדדת דמותו כסקנדליסט חסר תקנה וכאישיות סוערת. אמנם סיפור חייו אינו יכול להיות רק אישי, שהרי מרגע שנולד נשא בתפקיד לאומי־רשמי - "הילד העברי הראשון" - אבל בנו של מחיה השפה העברית היה טיפוס בפני עצמו. אדם שהקפיד על עצמאותו בתוך הקולקטיב, שתיעל את מעמדו הסמלי לאפיקים מקוריים ואף שנויים במחלוקת. לכן ספר הזיכרונות שלו הוא כמו קופסה של הפתעות. אף פעם אי-אפשר לדעת במי הוא יתאהב, את מי יכעיס, למי יכניס אגרוף, איזה רעיון חדש יהגה, לאיזו ארץ ייסע הפעם ועם מי יסעד ארוחת ערב. הרצון "לתת בידי הקורא עיתון חי ומפרכס אל כוס הקהווה" הוא הסיבה שבן-אב"י הקים את עיתון הבוקר הראשון בארץ. זיכרונותיו הם ספר חי ומפרכס גם 73 שנה אחרי שמת ו־55 שנה אחרי שהתפרסמו לראשונה.

     

    ביתו של בן אב"י ברחוב לבונטין בת"א ()
    ביתו של בן אב"י ברחוב לבונטין בת"א

    'החצוף הישראלי' הוא מהדורה חדשה של ספר שראה אור בתחילת שנות ה־60 תחת השם הפוצי/פומפוזי 'עם שחר עצמאותנו'. השם הנוכחי - והכה הולם - הוא כינוי שהדביק לבן-אב"י הסופר והפובליציסט ראובן בריינין בביקורת חריפה על מאמר שכתב. זה לא השינוי היחיד. המקור נערך וקוצר על ידי מיכל זמיר, שגם הוסיפה הערות שוליים מאירות עיניים. ירון לונדון תרם הקדמה. גם מאיר שלו. צורף פתח הדבר של אלמנת בן־אב"י למהדורה הקודמת ואפילו הספד של חיים ויצמן. אחרי כל הנאומים אפשר לצאת לדרך.

     

    שישה עשורים סוקר בן-אב"י, מרגע לידתו וכמעט עד מותו. שמות של רחובות הופכים לבני אדם, דמויות היסטוריות מקבלות זריקה של אותנטיות, ארץ ישראל של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 קמה לתחייה. אנחנו נודדים איתו לפריז ולברלין. מלווים אותו כמורה, כעיתונאי וכעסקן ציוני. שותפים לפכים רומנטיים ("בין אהובותיי המרובות היו גם צרפתייה טהורה, גם גרמניות שתיים, גם רוסייה אחת ואפילו ערבייה") ולמאבקו חסר הפשרות על ליבה של אשתו לעתיד לאה אבושדיד (או יותר נכון, המאבק להסכמת אמה - "אני האשכנזי הייתי עצם בגרונה"). מתענגים על העברית שלו ומוחלים על מעידות טרחניות פה ושם.

     

    אנחנו גם עדים לייאושו. כשאינו מצליח למצוא פרנסה בארץ בסוף שנת ה־30, בן־אב"י נוסע עם משפחתו לאמריקה. "גלות ניו־יורק", הוא חותם בסוף זיכרונותיו. מינון הפאתוס עולה בעמודים האחרונים של הספר, וכך גם העגמומיות, עד לטקסט הסוגר - הווידוי האחרון. בן־אב"י חוזר בו אל מותו של אביו, מדבר על מותו שלו ומצהיר על זיקה דתית, גם שלו וגם של מולידו, האיש שנתפס ככופר. כמה חודשים אחר כך הלך לעולמו. הילד העברי הראשון מת בחוץ לארץ.

     

    גם היום לא היו יודעים איך לאכול כאן מישהו כמו בן־אב"י. מכמה בחינות היה זוכה אוטומטית להיכנס לחיק הקונצנזוס הישראלי - ציוני נלהב, מאמין באלוהי ישראל ותורתו (על פי וידויו האחרון) ומבקר של עיתון 'הארץ' ("עורכיו היו סופרים טובים ובעלי מוניטין, אך עיתונאים גרועים"). מצד שני, הוא דגל בגישה חתרנית של דו־קיום עם הערבים. שתי מדינות לשני עמים? בן אב"י הציע לחלק את הארץ לשלושה קנטונים - יהודי, ערבי ואנגלי, מה שהביא לעיטורם של קירות ביתו בכתובות "בן מביש לאביו" ו"בוגד בעמו". לכן אין חשש שזיכרונותיו ישתחלו לתוכנית הלימודים. ככה גם יחסכו מהתלמידים את ההתמודדות עם שפת אמם. עדיף שיתרכזו בתוכנית הלאומית ללימודי אנגלית.

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים