סיפור להבה
האש משתוללת מסביבו, אבל טפסר בכיר שמעון בן נר, ממלא מקום נציב הכבאות הארצי, מודאג ממה שעוד עלול לקרות: גם אחרי לקחי אסון הכרמל, עדיין חסרים כבאים, חסרות תחנות וחסר תקציב. "אני מוטרד ממה שיקרה בזמן מלחמה או ברעידת אדמה", הוא מתריע ולמרות הקושי, הוא לא מוכן לוותר על המקצוע: "התמורה היא המבט של הניצול ברגע שאתה מגיע אליו, מבט שאומר 'תודה שבאת, תוציא אותי מכאן'"
לא רק מזג האוויר היבש והרוחות המזרחיות החזקות מזכירים את החורף הארור של 2010. בריצה מטורפת מעץ לעץ קיפדה אז האש את חייהם של 44 בני אדם, כילתה אלפי דונמים של יער וחורש ובתים רבים במספר יישובים. ריחה הכבד והמביס נותר ימים ארוכים לאחר שאחרון הכבאים קיפל את ציודו. זה הריח שהכה בנחירינו ברחוב החצב בזכרון־יעקב אחר הצהריים ברביעי השבוע. האש שטיפסה מהמדרון הצפון־מזרחי של היישוב כובתה כבר בערב שלפני אך ריחה מיאן לחלוף. הרוח נשבה בעוצמה של 25 קשרים, באה ממזרח וייבשה את שפתי הכבאים שישבו ברחוב מותשים מהמאבק הממושך בלהבות ששעטו אל הבתים יום קודם. מצאנו אותם אוכלים מאפים מתוקים בשתיקה, ממתינים לאש מחשש שתידלק שוב.
מול שורת הבתים הראשונה חנו כבאיות ומברזי הכיבוי נמתחו זרנוקים אל תוך החצרות ושכבו בהיכון. יממה קודם לכן ניצל בית המגורים מול החצב 18 משריפה ברגע האחרון בזכות תושיית הכבאים. האש כבר דילגה מהמדרון אל הצמחייה המטפסת לאורך חומת הבית וממנה עברה אל שני דקלים בחצר ואחזה בגזעיהם. מול הלהבות נעמד קו הגנה של כבאים שאחזו בזרנוקים והתיזו מים עד שהאש כבתה. הבית הזה ניצל אך גם ברחוב הזה וברחובות הסמוכים האש חדרה את קווי ההגנה של כוחות הכיבוי. 30 בתים נפגעו, 20 מתוכם נשרפו כמעט כליל.
עמדנו מול הכבאיות וטפסר בכיר שמעון בן נר הרעיף עליהן שבחים. לפני שש שנים בשריפה הגדולה בכרמל היה בן נר מפקד איגוד ערים לכבאות בבני־ברק שהוזעק בבהילות לתת יד בכיבוי. הוא ואנשיו הגיעו לזירה ומצאו ברדק אחד גדול. כלים שאולי טובים לעיר אבל בקושי סוחבים בעליות, ציוד בלוי ומכשירי קשר שמתאימים למשחקי ילדים במחנות קיץ. זה היה שבר גדול לא רק ציבורית אלא גם לכבאים עצמם.
עכשיו בן נר הוא ממלא מקום נציב הכבאות הארצי, לפיד 2 ברשת הקשר של הכבאים. לאחר הדליקה בכרמל מונה לסגן הנציב האחראי על בניית הכוח. חידוש צי הכבאיות היה רק אחד מהפרויקטים שלו והוא עומד עכשיו מול אחת מהן, מלטף את הפח בחיבה. "נסענו על כבאיות שקראנו להן 11/13. 11 טון משקל כולל על 130 כוח סוס. זה כוח סוס של פרייבט. להסיע משקל כזה על מנוע בגודל הזה זו בדיחה. זו, חביבי", אמר והפנה מבטו לכבאית, "יש לה 340 כוח סוס. זו ליגה אחרת. אנחנו במקום שונה לגמרי היום אבל עדיין המצב רחוק מאוד מלהיות מושלם".
20 אלף שקל לחתיכה
כמה שעות קודם לכן, במרכז השליטה הארצי של נציבות הכבאות בראשון־לציון, שידרו המסכים שעל הקירות נתונים ותמונות מזירות האש. מזג האוויר הנאחס הביא את הארגון לפעול במוד חירום של משמרות 24/24. 24 שעות רצופות בשטח מול הלהבות ו־24 שעות מנוחה וחוזר חלילה. עד שעה שתיים בצהריים נרשמו 244 אירועים, כולל תאונות דרכים ושריפות בערים ברחבי הארץ. יום קודם לכן, בשלישי, נרשמו 426 אירועים ומאז שישי שעבר נרשמו 800 אירועי דליקה בשטחים פתוחים בכל רחבי הארץ. מבול של אש נפל על הכבאים השבוע.
מערכת ניהול האירועים של הכבאות נקראת "שלהבת". היא נותנת תמונת שטח המבוססת על תצלומי אוויר ואיכון לווייני של כל כבאית וכל כבאי. המסך ליד משדר תמונות של זירת השריפה מנטף בהרי ירושלים ויחד עם המערכת המקרינה את מיקום הכוחות בשטח יכולים המפקדים במרכז השליטה להסיט כוחות אל מוקדי האש ולהעריך בזמן אמת האם נדרשים כוחות נוספים להתמודד עם האירוע. אם ההתפעלות מהטכנולוגיה הבנאלית הזו נשמעת לכם מופרזת אז אין לכם מושג מה היה כאן עד לפני כמה שנים.
"ב־2010 הגעתי לכרמל עם האנשים שלי מבני־ברק", אומר בן נר, "ולא ידענו היכן פזורים הכבאים, היכן הכבאיות ומי הכוח שפועל לידנו. בוקה ומבולקה. לא היה אז מרכז שליטה כזה ולא הייתה הטכנולוגיה. היו אז 24 איגודי ערים לכבאות, לכל אחד מהם מפקד עצמאי והבוסים שלנו היו יושבי ראש איגוד שמונו במסגרת הפוליטיקה המקומית. העסק לא עבד בהרמוניה".
ארבעה חודשים לאחר השריפה בכרמל הוצנח שחר איילון מהמשטרה לתפקיד נציב כבאות והצלה. איילון משך את בן נר מבני־ברק ומינה אותו לסגנו. מאז בן נר התעסק רק בשדרוג הכוח, בעצם בבנייתו כמעט מחדש. "קיבלנו תקציב רב־שנתי לחמש שנים בסך מיליארד ורבע מיליון שקל. אמרו שנהיה מוגנים מקיצוצים אבל בפועל קיצצו כל הזמן. בסוף יצא מיליארד ומאה מיליון. ושלא תבין לא נכון, זה לא מעט כסף.
"היו לנו 280 כלי רכב מבצעיים, רובם בני 35 שנה ומעלה, כיום יש לנו 400, חלקם הגדול חדש. גדלנו מ־1,300 לוחמי אש ל־1,900 ולמרות הגידול בכוח אדם אם יהיו לנו שני אירועים כמו זכרון במקביל אז נתקשה לרכז מאמץ בשניהם. זכרון אירע אחרי שבנווה שלום התחילה לדעוך האש. נטף היום התפתח אחרי שזכרון נרגע. זו פעילות אינטנסיבית אבל לא במקביל. לכן אני מוטרד ממה שיקרה בזמן חירום של מלחמה או רעידת אדמה.
"הפערים בכמות בין מה שמקובל בעולם לבין מה שקורה אצלנו עדיין גדולים מאוד. במדינות ה־OECD מקובל שיש לוחם אש על כל אלף תושבים. לפי המשוואה הזו היינו צריכים להיות עם 8,000 לוחמי אש ובמקום זה בסוף 2018 נגיע ל־2,300. בעולם צוות כיבוי מונה חמישה לוחמים, אנחנו עובדים בזוג שזה במקרים מסוימים חסר אחריות. הרי כבאי אחד נשאר ליד המשאבה ברכב והכבאי השני צריך לפרוץ לבדו לבית, לכבות את השריפה, לסרוק אחר לכודים ואם ישנם כאלו לחלץ אותם".
אירועים כאלו קורים?
"ברור, וזה חסר אחריות אבל אין לנו ברירה".
כמעט את הכל היה צריך להחליף. בן נר מחזיק בידו מכשיר קשר מפלסטיק צהוב קשיח. הוא נראה סטנדרטי לגמרי אבל רק לפני כמה שנים בשירותי הכבאות המכשיר הזה היה כמו פריט מסרט מדע בדיוני. "השקענו 100 מיליון שקל במערך קשר חדש. עבדנו עם מכשירים שפעלו לטווח של כמה מאות מטרים, גג קילומטר וקצת. היום כל המכשירים שלנו מסוגלים לדבר עם כל כבאית וכל כבאי ברחבי הארץ. כל מכשיר כזה מאוכן במפה. לכל מכשיר יש לחצן מצוקה ולכל כבאי יש לנו מכשיר צמוד. בשריפה בכרמל היה לנו כבאי שנעדר ורק בסוף השריפה מצאנו אותו מת כי לא ידענו איפה הוא. תראה איזה מכשיר", הוא מסובב אותו כדי להרשים, "20 אלף שקל לחתיכה. המכשירים הקודמים עלו אלפיים שקל וזו גם הייתה הרמה שלהם".
במקביל למסע הרכש האינטנסיבי נעשתה פנייה של נציבות הכבאות לטכניון על מנת לנתח את איומי הייחוס על ישראל. מדובר בעבודה מקיפה שניתחה פרמטרים כמו מזג אוויר מול דונמים של חורש ויערות, קרבה לבתים, איומי טילים מכל החזיתות ותרחישי רעידת אדמה. "כל זה נעשה כדי לבנות תוכנית פריסה ארצית של תחנות. זמן התגובה הבינלאומי הוא שבע דקות שמורכבות מדקה של התארגנות ועלייה לרכב, ארבע דקות נסיעה ועוד שתי דקות התארגנות בשטח. עד השריפה בכרמל היינו עם 103 תחנות ברחבי הארץ, חלקן היו במחסני עירייה. זמן התגובה הגיע אפילו ל־40 דקות. הממוצע עמד על 14־15 דקות. ושתבין, אחרי שבע דקות הבית נשרף טוטאל־לוס".
מה זמן ההגעה הממוצע שלכם כיום?
"שריפה אפשר לכבות עם כוס מים, השאלה מתי אתה מגיע. כיום לוקח לנו בממוצע להגיע מקריאה תוך עשר דקות. זה שיפור אבל לצערי עדיין לא מספיק מהר. הטכניון המליץ על פריסה של 225 תחנות, יותר מפי שניים תחנות ממה שהיו לנו. כיום יש לנו 130 תחנות, 12 מהן חדשות לגמרי, רבות אחרות שיפצנו או בנינו מחדש".
קרמשניט על תקן נהג
לקראת צהריים זומן בן נר להערכת מצב עם ראש הממשלה והשר לביטחון פנים בחפ"ק המשותף לכבאות, המשטרה ופיקוד העורף בצומת שפיה, סמוך לזכרון־יעקב. את רכב השטח שלו נהג נצ"מ אפרים "קרמשניט" ארליך שכבר שלוש וחצי שנים מושאל מהמשטרה למכבי האש ובכל הזמן הזה לא נמצא לו תפקיד אמיתי. בקרוב אמור ארליך לחזור למשטרה ובן נר נותן לשנינו הרצאה על מקצוע לוחם האש:
"זה מקצוע מדהים עם הקרבה בלתי רגילה, גם אישית־משפחתית, גם בריאותית וגם מנטאלית. מקפיצים אותך בסופי שבוע גם אם אתה לא במשמרת, אתה עובד בחגים ושבתות ולפעמים אתה נאלץ לבטל חופשה בהתראה קצרה ולשלם על כך מכיסך.
"ביום־יום אנחנו חשופים למראות קשים של פצועים והרוגים בתאונות דרכים ועבודה. רק השבוע היה לנו חילוץ של טכנאי מעליות שראשו נכרת. בכל תאונת דרכים אתה עובד ליד הלכוד והמראות לא פשוטים. אתה ממש צריך לבטל את הרגשות, לחסום אותם ולעבוד בקור רוח. וישנה גם הסכנה הפיזית. אצלנו אומרים שמהיכן שכולם בורחים – לשם אנחנו נכנסים. להיכנס לתוך בניין בוער, אפוף עשן, בתנאי חום קיצוניים של 200 פלוס מעלות, זו חוויה שרק אנשים חזקים במיוחד עם תעצומות נפש אדירות מסוגלים לעמוד בה.
"ומעבר לכך ישנה גם הפגיעה הבריאותית. אנחנו שואפים עשן וחומרים לא בריאים למרות כל ציוד המיגון שיש עלינו. הוכח שתוחלת החיים של לוחם אש קצרה בעשר שנים מזו של אזרח רגיל. אולי לא טוב שאני אומר את זה כי חבר'ה צעירים שרוצים להיות לוחמי אש עלולים להיבהל, אבל זה המספר.
"זו ממש עבודת קודש והמון שנים לא זכינו להערכה. צחקו שהכבאים עושים כל היום שקשוקות ומשחקים שש־בש. ומה הבעיה, בזמן הפנוי בתחנה יש כאלה שעושים שקשוקה. רק בשנים האחרונות אנחנו זוכים ליותר כבוד כי התחילו להבין במה העבודה שלנו כרוכה. אנחנו מתמודדים עם 85 אלף אירועים בשנה ואם תחלק את זה במספר הכבאים תבין איזה עומס מוטל עליהם".
בן נר בכלל לא התחיל את דרכו ככבאי. "בסדיר הייתי לוחם באגוז של גולני ומשם עברתי לקורס טיס וסיימתי במגמת תובלה. מהטיס עברתי ל־669 והייתי מפקד היחידה. קצת לפני מלחמת המפרץ הראשונה התמניתי למפקד בית הספר לחילוץ והצלה. התחום הזה מרתק אותי. אחרי שהשתחררתי התמניתי לסגן נציב הכבאות אבל לא החזקתי יותר משנתיים ועזבתי לטובת תפקיד מנכ"ל המועצה גני תקווה. אבל אחרי שנתיים דיגדג לי לחזור לתחום הזה של חילוץ והצלה, אז שבתי לכיבוי והתמנתי למפקד תחנת בני־ברק. במקצוע הזה ישנה תמורה שאין באף מקצוע אחר וזה המבט של הניצול, של המחולץ, מבט שאומר תודה שבאת להציל אותי, תוציא אותי מכאן.
"כמה שבועות אחרי שנכנסתי לתפקיד יצאתי עם צוות לחילוץ של אישה בת 80 מגבעת שמואל שנפלה לבור שנפער בחצר הבית שלה. עלינו על רכב חילוץ בתחנה, הפעלנו סירנה ונסענו לכתובת דרך כביש גהה. והייתי עדיין חדש ואני זוכר שהתרגשתי - מהמדים, מהעובדה שאני מפקד תחנת כיבוי, מזה שאני דוהר עם צוות לחלץ אישה מבוגרת שנפלה לבור. ישבתי בכבאית כולי מרוכז ופתאום אני קולט שקטנועים עוקפים אותנו. אחד עובר ועוד אחד וצעקתי לנהג 'תן גז, סע מהר' והוא ענה, 'המפקד, זה המקסימום שהרכב הזה יכול לנסוע, הרגל שלי קורעת את הדוושה עד הסוף'. הייתי די בשוק. אמרתי לו 'לפחות מהבושה תכבה את הסירנה'".
והאישה?
"חילצנו אותה בריאה ושלמה. עד היום יש לי במשרד תמונה שלה כשהיא מושיטה לי יד ועל פניה הבעת תודה".
כשהמטוס קופץ באוויר
אחרי הערכת המצב עם ראש הממשלה עבר בן נר לחפ"ק הכבאות. מישהו הגיש לו מסמך עם תחזית מזג האוויר לימים הקרובים. לא היו בו בשורות טובות. משבים מעל 40 קשרים, יובש חזק, אובך בינוני. "זו תחזית קשה", אמר לסגל הפיקוד שהצטופף סביבו, "מחר צפוי לנו יום קרב חדש". חמישי בבוקר לא הפתיע לטובה. חיפה עלתה בלהבות שאיימו על 12 שכונות לפחות. תושבים נקראו להתפנות במהרה מבתיהם, ילדים שוחררו מגני הילדים ובתי הספר. בטלפון נשמע בן נר יורה פקודות למכשיר הקשר, מנהל כמה זירות במקביל.
בתוך המציאות החמ"לית הזו התפנה לומר לנו רק כמה משפטים: "המצב כרגע קשה, ייקח לנו הרבה זמן להשתלט על האש. עשינו מהלכים דרסטיים ביותר כדי לקדם לחיפה כוחות. דבר ראשון הכרזתי על גיוס כללי של עובדי הכבאות בכל הארץ. כולם נקראו לשטח. הוריתי להשאיר בתחנות 2־3 רכבים, לפי גודל שטח האחריות, ואת היתר לשלוח לחיפה. סגרתי את תחנת גבעתיים שעלתה כולה צפונה. רמת גן אחראים כרגע על גבעתיים. ביקשתי מפיקוד העורף 500 אנשי מילואים שהוכשרו לכיבוי. כל המטוסים שלנו מבצעים יעפי הטלה סביב השעון מעל מוקדי הבעירה. יש לנו גם שלושה מטוסי סיוע מיוון, ומטוסים נוספים מחו"ל נמצאים בדרכם לארץ. נעשה הכל עד שנכריע את האש".
בזמן שבן נר מיהר למשימה הבאה והמטוסים הזרים התקרבו לישראל, המשיך ש', טייס חיל האוויר במיל' וסמנכ"ל המבצעים בחברת "כימניר" המתפעלת את טייסת הכיבוי שהוקמה כלקח מהשריפה בכרמל לפני 6 שנים, ביעפי ההטלה שלו. "הטיסה מתבצעת בתנאים קיצוניים", הוא הסביר בתפר הקצר שבין יעף ליעף, "ביום רביעי לדוגמה היתה רוח צולבת במסלול ההמראה בקדמה ליד קריית־מלאכי, עניין שהקשה על ההמראה והנחיתה. וזו הבעיה הקטנה. אתה טס בגובה נמוך, כמה עשרות מטרים בודדים מעל היעד, בתוך עשן סמיך, בסביבה רוויית מכשולים. יש חוטי חשמל ואנטנות סלולריות, ואתה צריך לרדת כמה שיותר נמוך ולהטיל את החומר כדי שיפגע.
"הדיוק בתמרון מאוד חשוב לדיוק של הפגיעה, ולכן אנחנו מתאמנים כדי לעמוד באתגר ולהגיע לרמה הכי גבוהה. לא תמיד פוגעים בול, אבל ההטלה של חומרים מעכבי בעירה היא לאורך חזית רחבה כדי ליצור קו בלימה לאש. ככה שאם אתה לא פגעת בדיוק, זה שיבוא אחריך יתקן וימשיך להטיל לאורך החזית.
"מה השעה עכשיו, שש וחצי בערב? אתה תופס אותי אחרי יום שלם באוויר. זה מאוד מעייף. כל סבב לוקח 25 דקות בממוצע, שזה מילוי בחומר, המראה, טיסה ליד, הטלה וחזרה לשדה למילוי מחדש. אתה לא יורד מהמטוס בכלל, למעט בתדלוק וזה קורה כל כמה שעות. זה כמו בפורמולה 1. ובתוך תא הטייס צפוף וסביבך יש כמות גדולה של כלי טייס, וצריך לדבר אחד עם השני, עם הבקרה ועם כל הכוחות על הקרקע שמכווינים אותנו. בנוסף יש קפיצות חזקות בגלל אוויר מערבלותי, כך שאת כל מה שדיברנו עליו אתה עושה בזמן שהמטוס לא יציב. אני באמת עייף. מחר מחכה לי עוד יום ארוך". ¿
