"בנות גילמור": איבדו את הרגש

מכירים את המשפט "אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור"? אמנם מדובר בביטוי שקיים עוד הרבה לפני שהטלוויזיה הפכה לכלי משמעותי כל כך בחיינו, אבל אין לי ספק שמי שהגה אותו, כיוון בדיוק להרגשה שמקבלים כשצופים בעונה החדשה של "בנות גילמור", שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע.

הסדרה המקורית עלתה לאוויר בשנת 2000 והציעה לצופה (בקמץ) משהו שלכאורה נשמע פשוט, אבל היה חדשני לאותה תקופה. סדרה שמתרכזת באם ובת (כמה פמיניסטי ונועז מצדן של שנות האלפיים) ש - תעצרו את הכל - מדברות. ושותות קפה כמובן, אבל בעיקר מדברות.

במקום להיות עוד דמויות משנה בחייהם של הגברים שהובילו את הטלוויזיה עד אז, הן היו הדמויות הראשיות והקיפו את עצמן בדמויות נשיות חזקות לא פחות, שאיפשרו למנעד רחב של צופות להזדהות איתן. בין אם זו ליין הקוריאנית שלומדת קשה ביום ומנגנת רוק חזק בלילה, סוקי השפית, פריס הדורסנית וחסרת הביטחון או כל אישה אחרת שדרכה בסטארס הולו, כולן היו ראויות. בטח ובטח יותר מהגברים האנמיים שלצדן. אפשר להסתכל על זה היום בזלזול, אבל אז ולמשך שבע עונות (אולי קצת פחות, אין ספק שהעונה האחרונה הייתה די גרועה), זו הייתה הסדרה בהא הידיעה.

לורליי הייתה האמא שכל אחת רצתה, ולא רק כי היא נראתה כמו החברה שתמיד רצינו, אלא כי היא דיברה בגובה העיניים, ידעה לשלוף אנקדוטות מהשרוול, ואי אפשר כמובן להתעלם מהיחסים הבעייתים עם הוריה. כמו כל נערה מתבגרת אחרת, רק בת 30.

ורורי, טוב, עזבו, רורי תמיד היתה מעצבנת. איזו בת 16 מסתובבת עם ספר בכל מקום? אפילו בשנת 2000 זה לא היה אמין. אבל זה לא משנה, משהו שם עבד. בלרלרת האינסופית, בעיירה הכי קטנה בעולם ואפילו בקשרים הזוגיים של הדמויות הראשיות - שבמבט מושכל ובוגר יותר היום, נראות משוללות סקס אפיל מוחלט - הכל שם הסתדר. ואולי זה פשוט אנחנו שהיינו תמימים מדי.

הדיבור האינסופי והקפה עדיין שם

קרוב לוודאי שזה בדיוק הגורם הנעלם במשוואה שהיוצרים של העונה החדשה של "בנות גילמור" לא לקחו בחשבון. כי על הנייר – הכל שם. הדיבור האינסופי, הגרגרנות שהיום נראית לא ריאלית בעליל, הדמויות, דמויות המשנה, כולן שם, הן פשוט פלסטיקיות וחסרות עומק. זה לא שהן לא עגולות, אפילו שטוחות תהיה מחמאה. ואולי זה הספיק לנו, הצופים הלא מודעים של שנות האלפיים, אבל זה לא מספיק לשנת 2016. וניסיתי. באמת. אני אחת מחובבות הנוסטלגיה הגדולות ביותר (היי, אני עדיין רואה את "בזמן שישנת" ו"הנסיכה הקסומה" כשמתאפשר לי ומתענגת על כל רגע) ולא יכולתי לקבל אחר צהריים מושלם יותר לצפייה בשש השעות המדוברות. הזמן: שבת אחר צהריים. מזג האוויר: חורפי ומצדיק התכרבלות שמיכה. הבית: ריק. מושלם. אז מה בכל זאת חסר? הכל.

כן, הדיאלוגים עדיין מהירים ולרוב שנונים, הפנים של לורליי כמעט שלא השתנו (מישהו צריך להגיד לה להפסיק עם הבוטוקס, היא משחקת אישה בת 40 פלוס, מותר שיהיה איזה קמטוט אחד או שניים) והריפרורים לתרבות המודרנית עדיין שם. אבל אף איזכור של חאליסי לא יציל את המצב. תשע שנים אחרי שירדה מהאוויר, "בנות גילמור" איבדה את הדבר היחיד שאפיין אותה יותר מכל, רגש.

ואם דיברנו על צופים מודעים, אין ספק שהיום אנחנו יודעים להבחין בין זיוף ואמת. ברגע אחד בסדרה החדשה אמילי אומרת לבתה שהיא וריצ'ארד היו נשואים 50 שנה והייתה ביניהם אהבה אמיתית, ואילו לורליי ולוק הם רק שותפים לדירה. ובכן, כך בדיוק זה מרגיש כשצופים בגילמור החדשות. פעם היו שם תשוקה, חיבור, אהבה והזדהות עם כל רגע. היום אנחנו רק חולקים זמן ביחד.

בקיצור, אם יש לכם (על מי אני עובדת, לכן) פינה חמה בלב ל"בנות גילמור", אתן מצטטות משפטים מהסדרה ותמיד חילקתן את הנשים בעולם ל"רורי" או "לורליי", עצה ממני: הניחו לריוניון הזה לגווע לאטו בלי שתיקחו בו חלק. שום דבר טוב לא יצא מזה. זו הכרה כואבת לדעת שהתבגרת, אבל עם הגיל בא גם הניסיון, וממרום שנותיי גיליתי - לא כל סיפור צריך לקום לתחייה.