שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
הכי מטוקבקות

    יהלום לא מלוטש

    כולנו אוהבים להכתיר שחקנים לפני שיצאו והוכיחו את עצמם, לגרום להם לסחוב את משקל הציפייה על הגב ואחר כך לקטול אותם כאשר לא עמדו בלחץ. הבעיה לא בהכרח מתחילה אצל השחקן, שכבר בגיל 18 סוחב על הגב ציפיות וסיסמאות, אלא אצלנו – הצופים, האוהדים, הפרשנים והכתבים

    "היהלום נוצר בעומק האדמה. לאחר יצירתם עשויים היהלומים לשהות זמן רב במעטפת עד אשר הם מועלים אל פני הקרקע" (ויקיפדיה).

     

    ממש כמו יהלום אמיתי, כך גם הכדורגלן הישראלי נוצר במעמקי קבוצות הילדים/נערים של קבוצות ליגת העל. וממש כמו יהלום אמיתי, כך גם השחקן עשוי לשהות זמן רב במעטפת המועדון בו גדל עד אשר, אם בכלל, הוא עולה לקבוצה הבוגרת (או לפחות מושאל לקבוצת תחתית).

     

    לא חסרים מועדונים בארץ שמתפארים ביכולתם לגדל שחקנים שבשלב מאוחר יותר הופכים ליהלומים בפוטנציה. "היהלום של...", "הכישרון החדש שצומח בכדורגל הישראלי", "הילד הצנוע מ... שהפך ל...", נדמה שכל כמה חודשים אנחנו מגלים יהלום חדש, תגלית חדשה, פריצה חדשה והתקשורת מפיחה בנו תקווה חדשה, שאולי הפעם באמת ייצא מכאן כוכב אמיתי.

     

    כולם רוצים להיות מסי (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    כולם רוצים להיות מסי(צילום: רויטרס)

     

    הכוונות הן טובות. השחקן רוצה להתקדם, אנחנו רוצים לראות ישראלי מצליח ולנפץ פעם אחת את תקרת הזכוכית ולהתברג בצמרת הכדורגל העולמי. כל חלון ההעברות מביא איתו אלפי כתבות על ה"יהלום הבא" ועל "הילד הצנוע ש...". כבר אפשר לחשוב שכל השחקנים בארץ צנועים, ילדים טובים, שקטים שרק צריכים את השקט סביבם על מנת להצליח והכרטיס לאירופה מחכה להם ממש מעבר לפינה.

     

    על־פי התקשורת כנראה שכל השחקנים טקטיים, פיזיים ובעלי ראיית משחק שתמיד "מזכירה את..." ו"דומה ל..." ועם קצת ריכוז וליטוש, גבירותיי ורבותיי, קבלו את ה"מסי של הכדורגל הישראלי". גיא אסולין, בן שהר (טרם תקופתו הנפלאה בחודשים האחרונים בבאר־שבע), ראובן עובד (זוכרים?) ועוד רבים ששמם נעלם עם הזמן (מי אמר יניב עזרן?).

     

    כולם יהלומים לא מלוטשים, כולם הבטחות והשמות של כולם התנוססו לא פעם ולא פעמיים בכותרות של כתבות מהללות שהכתירו אותם ל"דבר הבא בכדורגל הישראלי". נתון משותף לכל השחקנים האלה הוא המאמן שלהם בנוער או בקבוצה מליגה א'. הרי בתור אחד שאימן אותו – הוא בטח יודע. הוא היה הראשון לקלוט את ה"כישרון שצמח ב..."והוא גם זה שמוציא את יריית הפתיחה למירוץ המטורף סביב תואר תגלית העונה", "התרומה ההתקפית, המשחק הפיזי, מהירות וטקטיקה הם אלה שהופכים את ... לשחקן מפתח ולדבר הבא בכדורגל הישראלי", ועוד שלל תארים ירעיף המאמן לשעבר על שחקנו לשעבר.

     

    כמה שמות של שחקנים אפשר להלביש על המשפט הזה? כמה שחקנים עמדו בציפיות והיו כמו המשפט הזה? הבעיה לא בהכרח מתחילה אצל השחקן, שכבר בגיל 18 סוחב על הגב ציפיות וסיסמאות, אלא אצלנו – הצופים, האוהדים, הפרשנים והכתבים. חלקנו רוצים שהמשחק יהיה ברמה וחלקנו רוצים שהקבוצה שלנו תנצח, חלקנו רוצים לפרשן משחק טקטי, פיזי, מהיר וחלקנו רוצים חומר טוב לכתבה על "הכוכב חדש". אבל כולנו אוהבים להכתיר שחקנים לפני שיצאו והוכיחו את עצמם, לגרום להם לסחוב את משקל הציפייה על הגב ואחר כך לקטול אותם כאשר לא עמדו בלחץ.

     

    בחזרה ליהלומים. "לאחר יצירתם עשויים היהלומים לשהות זמן רב במעטפת עד אשר הם מועלים אל פני הקרקע", אז אולי זה עניין של זמן? לתת להם זמן לרוץ, להגן, לבשל, להבקיע. אבל כמה זמן אנחנו יכולים לחכות? גם אנחנו וגם השחקנים רוצים עכשיו, מיד וברגע זה – לראות שערים ולהבקיע שערים (בהתאמה).

    אנחנו והם רוצים לראות ולהיות כוכבים, לראות את "הדבר הבא בכדורגל הישראלי" ולהיות "הדבר הבא בכדורגל הישראלי".

     

    אבל כנראה שזה חלק מהמשחק, תרתי משמע, חלק מלהיות צופה או אוהד, פרשן או כתב. תמיד אהבנו להכתיר מלכים, לתייג כוכבים והכל מסתכם בקלישאה הידועה "יהלומים הם לנצח".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    זה יהלום אמיתי
    צילום: רויטרס
    מומלצים