מרוב התעסקות עם המדים, הטפסים, הזריקות ובעיקר עם צלמי הפפראצי, אדל בספלוב, אז פליטת הריאליטי "המירוץ למיליון", בקושי שמה לב שביום הגיוס שלה לצה"ל היא קיבלה גם מקלון דגימת רוק למאגר מוח העצם של עמותת עזר מציון. "לא ממש הבנתי במה מדובר", היא מחייכת היום. "אמרו שזה לא כואב וגם יכול להציל חיים, אז אמרתי, 'בטח, למה לא', ומיד שכחתי מזה".
צילום: ניצן דרוד
חמש שנים סוערות עברו מאז. בספלוב הספיקה להשתחרר ולמנף את 15 דקות התהילה שלה וכבשה את המסך בצורה מרשימה: היא הספיקה לריב עם טהוניה רובל בדוקו־ריאליטי "היחידה", לככב בדוקו־ריאליטי "איט גירלז" של HOT בידור ישראלי ולהופיע כעת כפאנליסטית בתוכנית "ח"י ברשת" המשודרת מדי ערב בערוץ 20. ותוך כדי צילומי סדרות, קמפיינים ופרסומות, פתאום קיבלה טלפון מעזר מציון. "הם בכלל לא ידעו מי אני", היא מבהירה, "אבל אמרו שיש סיכוי להתאמה בין הדם שלי לדם של חולה לוקימיה וביקשו לבדוק מה היא. אם תהיה התאמה של 85 אחוז, הם אמרו, אוכל לתרום לו מוח עצם ולהציל את חייו".
החיים לימדו את בספלוב שאסור לפתח ציפיות. "גם אם אומרים לי שאני מתאימה לקמפיין, עד שאני לא חותמת אני לא מתחילה לשמוח", היא מסבירה. "לכן לא העזתי לחשוב על זה לעומק. עברתי כמה בדיקות דם, ואחרי שבוע הודיעו שיש התאמה של מאה אחוז. לא 80, לא 90, שזה הממוצע, מאה אחוז התאמה!"
התרגשת?
"כל כך! בדרך כלל התאמה מלאה קיימת רק אצל תורמים מקרבה ראשונה. אמרתי, אולי יש לי אח מאומץ. ניסיתי לגשש מי הנתרם, ואמרו לי שהוא גבר די מבוגר, ושמצבו קשה. יותר מזה אסור לדעת עד שהתרומה נקלטת והחולה מבריא, שזה לוקח בערך שנה. חשבתי על ההורים שלו, על אשתו, על הילדים שלו, שהחיים שלהם נעצרו עכשיו. אולי יש לו בת בגילי שמפחדת עליו? הכל התגמד. התעסקתי רק בזה".
אבל אז מבית החולים נמסר שמצב החולה הידרדר וגופו אינו מסוגל לעמוד בהליך ההשתלה. "כל כך הצטערתי", מספרת בספלוב. "הייתה לי ממש נפילה. חשבתי שהפסדתי הזדמנות נדירה לעשות משהו משמעותי בעולם הזה. אבל כעבור שלושה שבועות מתאמת ההשתלות התקשרה: אדל, בואי מהר, יש שיפור קל במצב של החולה, ואנחנו יוצאים לדרך".
שוב ערכו לה בדיקות, והפעם גם ציידו אותה בזריקות להגברת ייצור תאי האב (ראו מסגרת), "ולמחרת המתאמת התקשרה ושאלה, תגידי, את אדל מהטלוויזיה? אמרתי לה, בכוונה לא הצגתי את עצמי. אני לא רוצה לפרסם את התרומה, אני תורמת רק בגלל המצווה והנפש. היא הבינה, אבל אחרי כמה ימים התקשרו מעזר מציון והסבירו שחשוב שדווקא אני אספר על התרומה, כי זה יעלה את המודעות לכך בקרב נערים וחיילים. התייעצתי עם אנשים קרובים והסכמתי".
ומה?
"זה היה נורא, נורא. לצד הלייקים והמילים הטובות היו מאות תגובות מרושעות. אנשים כתבו שאני ממציאה את הבדיקה כדי לעשות לעצמי יחסי ציבור, שאני תורמת רק בגלל שאני רודפת פרסום, ואיך פישרית בת 23 בכלל מאמינה שהיא יכולה להציל חיי אדם. הרגשתי שבא לי להקיא. אנשים באמת מאמינים שאני ממציאה דבר כזה כדי להשיג כותרות? אין להם בושה? כמה קרימינלי צריך להיות כדי לייחס לי מניעים כאלה? אם הייתי שומעת על מישהו שזוכה להציל חיים, הייתי קודם כל מקנאה בו, ואחר כך ניגשת אליו ולוחצת לו את היד. באותו יום הבנתי שמה שלא אעשה, לאנשים רעים תמיד יהיה מה להגיד".
היפראקטיבית
שבוע לפני ההשתלה התייצבה בספלוב לבדיקות אחרונות. היא התבקשה להישאר בבית כדי להגן על מערכת החיסון מזיהומים ולהזריק הורמונים כדי להגביר את ייצור תאי האב בגוף. "שאלו אם חבר שלי יוכל להזריק לי, ואני אמרתי, מאץ' (בן זוגה, המסעדן מצליח עבד – שמ"ב)? אפילו ג'וק מפחיד אותו. אז הביאו לי אחות הביתה".
פחדת?
"לא היה בי פחד אפילו לשנייה. גם אם היו אומרים לי שזה כרוך בהרדמה מלאה או בניתוח, לא הייתי מתנגדת. גם אצל רופא שיניים עושים הרדמה לפעמים, ומה זה כמה דקירות קטנות לעומת בן אדם שסובל ייסורים ומפחד למות? דאגתי רק כשהרופאים אמרו שבזמן השאיבה אצטרך לשכב שש שעות ברציפות. אני היפראקטיבית. קשה לי לשכב כל כך הרבה שעות בלי לקום, לרקוד, לעשות משהו. אבל גם זה לא היה משמעותי יותר מדי. כי את מבינה, קיבלתי הזדמנות. לא כל אחד מקבל הזדמנות להשיג כל כך הרבה במעשה כל כך קטן. אנשים אומרים לי, מסכן החולה, הולך לקבל את הדם שלך ולהיות היפראקטיבי כמוך. ואני אומרת, הלוואי שיהיה אנרגטי כמוני. חולה סרטן אנרגטי זה מתכון להחלמה".
מה אמרו הורייך?
"עם אמא אני לא בקשר מגיל צעיר, סבתא שלי גידלה אותי במקומה. אבא שלי גר ברוסיה וישר נלחץ, כי ברוסיה מדובר בפרוצדורה מאוד מסובכת. הוא מיד התקשר ואמר, זה מסוכן, אני לא מסכים בשום אופן. אז התקשרתי לרופא שסיפר לו איך מתנהלת הבדיקה, והוא נרגע".
וסבתא?
"מאוד דואגת. היא כל הזמן אמרה, ומה אם תרגישי ממש רע? היא בת 70, סבתא אולגה, והאדם הכי משמעותי בחיי. אבל גם היא אמרה, להציל חיים זה הדבר הכי נפלא שאדם יכול לעשות בחייו".
בשבוע שעבר התייצבה בספלוב, חמושה בשוקולד ובסבתא אולגה, למשימה. בבית החולים חיברו אותה למכונה המדמה פעולת דיאליזה: מיד שמאל נשאב הדם, ממנו נאסף מוח העצם בשקית מיוחדת, והיתרה חזרה אל הגוף ביד ימין. הוורידים היו גמישים, הדם זרם בקלות, והאיט גירל הכי תוססת בביצה הפכה לנערה שלווה ומפוקסת, שהדבר היחיד שמטריד אותה הוא איך לגרד את האף כשהידיים מנוטרלות.
איך ההרגשה?
"מטורפת. בזכות הדם הזה מישהו יקבל חיים".
נקווה שזה יצליח.
"אני טיפוס אופטימי. זה לא סתם שמכל המאגר דווקא אצלי מצאו התאמה של מאה אחוז, וזה לא סתם שפתאום החולה התחזק. כשהרופאים מנסים להגיד לי בעדינות שיש סיכוי שזה לא יצליח, אני אומרת להם, תקשיבו לי טוב, זה לגמרי יצליח, ובעוד שנה אני אפגוש את הנתרם ואחבק אותו".
מה תגידי לו?
"אני חושבת שקודם כל אני אבכה, ואז אני אגיד, תודה שנתת לי את הזכות להציל אותך".
מתבגרת
היא מתגוררת במגדל יוקרה במרכז תל־אביב וזועמת כשמנסים להציג את אורח חייה ככזה שהולם בת עשירים. "לא גדלתי עם כפית של זהב בפה", היא מדגישה. "כל החיים הייתי עם הרגליים על הקרקע, רחוק מאוד מההתנהלות של נשות עשירים. אני לא אוהבת יהלומים ותיקים ונשים שמתחרות במה יש להן ואין לאחרות. אבא הזמין אותי כל שנה למונקו לקניות ולבילויים, וברוב הפעמים סירבתי, כי הכסף לא משחק אצלי תפקיד משמעותי".
הוריה התגרשו כשהיא ואחיה התאום אלכס היו בני חודשיים. "אבא שלי חזר לרוסיה והשאיר אותנו בבית גדול בכיכר המדינה. כשהיינו בני 14 גם אמא עזבה את הבית, אז אבא דאג להשאיר את סבתא קרוב אלינו בדירה נפרדת", היא מספרת. "היו לי שתי אפשרויות: להתפרק או לעמוד על הרגליים, ובחרתי באופציה השנייה. הייתי אחראית על אחי ועל הבית, בישלתי, עשיתי קניות. אבא היה מגיע לארץ אחת לכמה חודשים, וסבתא מאוד עזרה, אבל בסופו של יום די נשארנו לבד. התקופה הזו מאוד ביגרה אותי".
וחברים?
"לא היו לי חברות, כי לא היה לי זמן. הקדשתי המון לספורט והייתי אלופת ישראל בהתעמלות אמנותית חמש פעמים ברציפות, אבל הייתי די לבד. כשאת חוזרת לבית ריק, ואין קידוש ואין ארוחה בחגים, מה שווה הכסף?"
את כועסת על הורייך?
"לא. אין בי אפילו טיפה של כעס כלפיהם. אני אומרת תודה לאמא שלי שהחזיקה אותי תשעה חודשים בבטן ובעיקר תודה על שהיא לימדה אותי איזו אמא לא להיות. אני אומרת תודה לאבא על אמא שלו, סבתא שלי, שכל כך מתרגשת מההצלחה שלי. לאחרונה לימדתי אותה לשים את 'איט גירלז' ב־VOD. היא לא מבינה עברית ובכל זאת מתעקשת לראות את כל הפרקים בלופים. אחר כך היא שואלת, למה את בוכה בפרק הזה? מי העליב אותך בפרק ההוא? אני רוצה לשמח אותה, אז אני ממציאה לה סיבות חיוביות".
מפורסמת
בחודש הבא תתחיל את צילומי העונה השלישית של "איט גירלז", הדוקו־ריאליטי שצבר בעונה הקודמת מיליוני צפיות. "אף אחד לא ציפה שיהיה כזה טירוף סביב תוכנית בלי תקציב בערוץ הבידור", היא נאנחת בסיפוק. "זה הגיע לכך שהפסקתי לצאת לקניונים כי לא יכולתי להתמודד עם המעריצים".
כשהגיעה לטלוויזיה לראשונה הייתה בת 17 וחצי, ובן זוגה היה טום קשתי. "טום היה חבר שלי במשך ארבע שנים, וכשהציעו לנו להגיע לאודישנים ל'מירוץ', אמרנו: למה לא? חשבתי שאני הולכת להרפתקה עם פרטנר חזק ואמיץ שיהיה איתי באש ובמים, והתאכזבתי. בסוף הייתי צריכה לעשות את המשימות בשביל שנינו. אז רבנו המון, אבל בסוף הגענו קרוב לגמר ולקחנו מקום רביעי".
התאכזבת?
"כן. אני אוהבת לנצח. מצד שני, להגיע בגיל כזה לגמר זה גם משהו".
היית חוזרת על החוויה?
"לא. עשיתי דברים נוראים, התאבקתי עם חזירים, הלכתי על גחלים, שחיתי עם כרישים. גם הנוכחות של המצלמה חונקת. מנטלית ופיזית זה היה מתיש ומלא מתחים. לא הייתי חוזרת על זה".
למחרת התהילה גילתה בספלוב שהחיים כפליטת ריאליטי הם לא דבש. "הפסיקו להזמין אותי להשקות, לאנשים כבר לא היה אכפת ממני", היא נזכרת. "כשאת חדשה כולם מתחנפים אלייך, משלמים לך המון כסף כדי שתגיעי לאירועים, ופתאום אחרי חודשיים את כבר לא מעניינת כי יש פליטי ריאליטי חדשים. אבל אני לא הסתגרתי בבית. לא הלכתי לטיפול. לא בכיתי למה לא מזמינים אותי יותר. לקחתי את זה למקום של 'מהר מאוד הם יקראו לי להשקות חדשות'".
לא מעט פליטי ריאליטי מברכים על השיבה לאלמוניות.
"מי שמתלונן על הפרסום מבלבל את המוח. להיות מפורסם זה אחלה. מתנהגים אלייך כמו מלכה. מלקקים לך. מתחנפים אלייך. פותחים לך את כל הדלתות. מפורסמים מקבלים המון מתנות הביתה, מפנקים אותם בחופשות במלון. מה קשה בדיוק? קשה כששוכחים אותך. ואם אתה כל כך סובל להיות מפורסם, אל תיכנס לזה מלכתחילה, מאמי".
איך הצלחת להישאר בתודעה?
"כשהתחלתי עם 'המירוץ' קיבלתי כאפה. לא יכולתי ללכת ברחוב בלי שהתנפלו עליי, וכמו שהכל התחיל בבום, ככה הכל נגמר. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה את העולם הזה, אבל בדיוק כשהתחלתי לחשוב על תחום אחר, הגיעה הצעה ל'איט גירלז' והחלטתי לתת לזה צ'אנס".
את שלמה עם המקום הגדול שהמותגים תופסים בסדרה?
"אין ילדה מעל גיל 15 שלא חולמת לקבל תיק של שאנל. כולם מדברים על מותגים, גם אם אני אישית חושבת שאפשר לחכות עם זה עד גיל 25. מה לעשות שילדים מעדיפים אופנה על פני ספרים? זה העולם. היום כל ילדה רוצה להתלבש יפה ולעשות שופינג, ואנחנו רק משקפות את הצורך הזה. אנחנו לא ילדות עשירות ומפונקות שמחפשות מותגים בכל מחיר, ובתוכנית אנחנו מדברות על יצירתיות וחברות ועל שילוב בין אופנות וסגנונות. אבל גם אין לנו יומרות להעביר מסרים אחרים. מי שמחפש תכנים גבוהים יותר, שיפתח את הטלוויזיה החינוכית".
מה דעתך על הפרישה של קים אקפי מצילומי העונה הבאה?
"קים חברה טובה שלי. הבנתי ממנה שהיא פרשה בגלל שהיא מאוד נפגעה מהבנות. אני מאוד עצובה. ממש הייתי בדיכאון כמה ימים, כי אני מאוד אוהבת את קים, והיה נורא כיף לצלם איתה את התוכנית. אמרתי לה שהיא מאוד תחסר לי, אבל אני בטוחה שהיא תמשיך למשהו יותר טוב, ותצליח בכל דבר שהיא תבחר, כי היא בחורה מדהימה".
ב"היחידה" עשית מעבר חד מתיקי שאנל למדים ובוץ. היה קשה?
"בדיוק נפרדתי מהחבר שלי והייתי שבורת לב. המפיקים אמרו, אנחנו לא מבינים איך כשהמצלמות נדלקות את הכי שמחה ועם אנרגיות, וברגע שהן נכבות את מרוסקת, בוכה על הרצפה. הם לא הבינו שהחודש הזה הציל אותי מהדיכאון. והייתה שם גם עדי שילון שהניחה עליי את הלב הענקי שלה ועזרה לי להתמודד. אמנם להרגשתי טהוניה התנהגה אליי בברבריות, אבל אני מוחלת".
מלכה
עם בן זוגה, מאץ' עבד, 24, למדה יחד בבית הספר, אבל רק שלוש שנים וחצי אחרי סיום הלימודים הם הפכו לחברים. לפני שלוש שנים נסעה איתו לניו־יורק. "הוא פתח שם מסעדה והיה לנו רע וקשה. נפרדנו שלוש פעמים, ורק לאחרונה חזרנו להיות יחד. עכשיו הוא פתח את מסעדת מיתוס סטריט פוד ברמת־החייל, ואני עוזרת לו. לפעמים אני אפילו עומדת בקופה. אנשים אומרים, מה זה אדל, קופאית? ואני אומרת, כן, תתארו לעצמכם.
"התבגרתי גם בזוגיות. למדתי שכדי להיות מלכה, את צריכה להפוך את הגבר שלך למלך. במיוחד אם הוא עיראקי. למדתי לפרגן, לאהוב, ואני מקבלת חזרה פי 7. אני אתחתן איתו בקרוב. הוא רק צריך להחליט מתי להביא טבעת".
את רוצה משפחה?
"מאוד. אני חולמת מגיל 18 להיות אמא ולהתחתן לכל החיים, כדי שהילדים שלי לעולם לא ירגישו מה זה אבא ואמא בשלט רחוק. יכול להיות שאם לא הייתי פוגשת את המשפחה של מאץ', לא הייתי יודעת מה זאת משפחה חמה. אולי בגלל זה אני כל כך רוצה משפחה וילדים".
בינתיים היא מתמסרת לילדים של אחרים. "ילדים מבקשים ממני סלפי, חתימות, ולפעמים ברכה לסרטון בת־מצווה. אנשים ניגשים אליי, אדל, את המודל לחיקוי שלנו. אדל, קראתי לבת שלי על שמך. אני משתדלת לענות לכולם. אנשים מתעלפים מזה, הם בשמיים, אז למה לא לשמח אותם?"
והפפראצי מטרידים אותך?
"חוץ מבר רפאלי ויהודה לוי לא רודפים אחרי אף אחד. פפראצי לא מגיעים סתם. אין להם ווייז עלייך. הם באים רק כשהמפורסמים קבעו איתם. מה שכן, הייתה אפליקציה שגילתה את מספר הטלפון שלי והייתי קמה עם מאות שיחות שלא נענו, אלף הודעות ווטסאפ. אז התחלתי לחסום. יש לי 1,600 חסומים. זה הקל על הנפש שלי. בסך הכל אין לי טענות. הצלחתי. התמורה שווה את המחיר".
ומה הלאה?
"נשאר לי רק חלום אחד: להגיע לפסטיגל".
עצם העניין | חייהם של אלפי חולים ניצלו בזכות המאגר
מדי שנה נזקקים מאות חולים בישראל לתרומת מוח עצם. 70 אחוז מהם לא מצליחים למצוא תורם מבני משפחתם ונאלצים לחפש תורם זר. הסיכוי למצוא התאמה מלאה בין זרים נמוך מאוד.
המאגר הלאומי לתורמי מוח עצם הוקם בשנת 1998 על ידי עמותת עזר מציון. שבע שנים אחר כך נולד שיתוף הפעולה עם צה"ל, ומאז יכול כל מתגייס להצטרף למאגר על ידי מתן דגימת רוק. מדי שנה נוספים אליו כ־50 אלף איש, רובם ככולם במהלך שרשרת החיול. כיום מונה המאגר 821,807 תורמים פוטנציאליים, ובזכותו בוצעו 2,235 השתלות מצילות חיים. התהליך מתבצע באופן אנונימי.
תורמי מוח העצם צריכים להיות אנשים בריאים בטווח הגילים 45־18. במוח העצם נוצרים תאי מערכת הדם המכונים תאי אב, ומצויים גם בדם ההיקפי. בעבר נעשתה התרומה בתהליך פולשני ומסובך באמצעות שאיבת מוח עצם מגוף התורם. כיום מדובר בהליך פשוט, דומה לתרומת דם.
מדי יום, במשך ארבעה ימים לפני ההשתלה, מוזרק לגוף התורם ההורמון GCSF, המגביר את ייצור תאי האב בגוף. ביום החמישי מגיע התורם לבית החולים, ושם שואבים ממנו דם, מסננים את תאי האב ומחזירים את שאר הדם לגופו של התורם. ההליך נמשך כארבע שעות. בתוך שבועיים־שלושה מוח העצם מתחיל לייצר תאי דם בריאים בגופו של החולה, ובכך מסייע להחלמתו.
להשתלה 75 אחוז הצלחה. שיעור ההיענות של הישראלים שנמצאו מתאימים לתרומה עומד על 94 אחוז, מה שהופך את ישראל למובילה עולמית בתחום. "מאגר התורמים של עזר מציון מבטא את רוח הנתינה והערבות ההדדית של העם היהודי", אומרת מנהלת ומייסדת המאגר, ד"ר ברכה זיסר.
