אמהות גדולות מהחיים

"אני רואה את החיים בצורה אחרת. יש לי אפס סובלנות לשטויות והומור שחור שלא הרבה מבינים אותו. מה לעשות, זה גם חלק מהעניין", מספרת לי ניצה אוהב מרמת גן, אמא של ספיר, רון חיים ואריאל. "אני צריכה את הימים האלה, את הביחד עם האמהות, את האחווה, סוג של שותפות גורל. עם חברות אין לי את זה. כל אחת עם המשכנתא שלה, הצרות הרגילות. פה זה אחרת. אם פתאום אפרוץ בבכי זה לא ייראה מוזר לאף אחת".

אנחנו נפגשות בנופש של אמהות שיזמה עמותת "גדולים מהחיים". 100 אמהות לילדים חולי סרטן. חלקם עדיין בטיפולים, חלקם אחרי אבל ברור שלכולן פה יש שפה משותפת. הן חזקות, רגישות ואמיצות בצורה מעוררת השראה. יש פה נשים שהגיעו מרמת הגולן ועד אילת. אם מישהו מבחוץ יסתכל עליהן, אין סיכוי שהוא יבין מה מחבר ביניהן. "פה כולן אותו דבר", אומרת לי עירית נוסבאום גינת, אימא לילד שחלה בסרטן ואחת ממתנדבות העמותה: "כמו שהמחלה לא מבחינה בין דת, גזע ומין, ככה גם אנחנו".

קשה לשחרר

כל האמהות שדיברתי איתן אמרו שלא רצו לצאת לנופש, למרות שמדובר בשלושה ימים מלאים של פינוקים במלון קראון פלזה באילת, ובכל רגע נתון העמותה דאגה לכך שכולן יהיו מרוצות. המשפט "בעלי הכריח אותי, אמר שיהיה לי כיף", חזר על עצמו בניסוחים שונים. קשה להן לשחרר, לפרגן לעצמן. לפעמים הן רוצות להמשיך הלאה ולא לחשוב כל הזמן על הסרטן למרות שככל שאני מדברת איתן יותר אני מבינה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. 

"היו כמה פעמים במהלך השנים שקראו לי להיפרד מהילד", מספרת אוהב. בגיל חצי שנה גילו לבנה, רון חיים, גידול אלים במוח. הוא נותח כמה פעמים, עבר הקרנות וטיפולים כימותרפיים ונמצא במעקבים אינטנסיביים עד היום, כשהוא בן 18. "בגיל שלוש הגידול חזר וכבר תיארו לי את הסוף. הייתי בחודש שישי עם הבן הצעיר שלי, חזרתי הביתה והדבר היחידי שרציתי זה למות. לא רציתי כלום. לקח יום והבנתי שאני חייבת לקום ולהתמודד. היום כשאני חושבת על התקופה, לא מבינה איך החזקתי מעמד. אנשים לא ידעו איך לגשת אליי, הייתה פחות מודעות לנושא ומצאתי את עצמי בודדה. לא יודעת איך מצאתי את הכוחות, אולי יצר ההישרדות. לאמהות אחרות אני יוכלה לומר לא לאבד את התקווה. תמיד יש את האור. אני יודעת שזה נדוש אבל אני הייתי שם"   

המסר - לא לאבד תקווה(צילום: יפעת קלמר)

אסור לבכות

יש להם את השפה שלהן. במקום לשאול מישהי שהן מכירות בחדר אוכל או בשייט מאיפה היא או מה המקצוע שלה, הן שואלות "מאיזה בית חולים את". הכל מתחיל ונגמר שם. אחת הנשים סיפרה לי שבנה בן החמש חלה לפני שנה ויש יום אחר שהיא לעולם לא תשכח. "אני אף פעם לא בוכה ליד הבן שלי אבל פעם אחת נכשלתי", היא אומרת. "הוא היה בטיפול קשה בבית חולים וסבל מאוד. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אחר כך בעלי בא להחליף אותי כי יש לנו עוד ילד בבית אז הבן שלנו אמר לו שלא ייתן לי להיות בבית חולים כי ממש כואב לי. יותר לא בכיתי".

במהלך הנופש הגיעו כמה מתנדבות להעביר סדנאות. היה במהלכן הרבה צחוק, שמחה ולפעמים גם דמעות. בסדנת משחק הן התבקשו לעמוד במעגל ולעשות כל מיני משימות כמו מסג' למישהי שהן לא מכירות, לשחק "אבן נייר ומספרים" ומשחקים נוספים. תפסתי את הפינה הקרובה ביותר ועשיתי קולות של שטיח כדי שבמקרה לא יבקשו ממני להשתתף אבל כמה אמהות שהכרתי חצי שעה קודם, לא ויתרו לי. "זה קצת מביך", אמרתי בשקט לאחת מהן. "אותנו כבר שוב דבר לא מביך", היא אמרה. הן השתחררו וזרמו עם כל מה שהמדריכה ביקשה, ולמרות שהבטחתי לעצמי שלא אכתוב קלישאות בכתבה הזאת, אי אפשר להסביר את העוצמה שהייתה שם בחדר.   

שום דבר כבר לא מביך(צילום: יפעת קלמר)

האסימון נופל אחרי שמסתיימים הטיפולים 

"האמהות קולטות מה עבר עליהן הרבה זמן אחרי שמסתיימים הטיפולים כי באותה תקופה הן פעלו על אוטומט. הן לפעמים לא מצליחות לחזור לחיים הקודמים שלהן וגם יש ילדים שמתקשים לחזור ללימודים", מסבירה אלינוער לויטן, סמנכ"לית העמותה שמכירה כמעט כל אחת מהאמהות ולרגע לא ישבה בשלושה ימים האלו. "אחת לשנה אנחנו מוציאים אותן לנופש ויש גם נופש לאבות בנפרד ולמשפחות בנפרד". כשאני שואלת אותה אם האבות משתפים פעולה ומדברים, היא מספרת שהנופש הזה לא פחות חשוב ו"במקום לשבת על קפה ולספר מה עובר עליהם הם יושבים יחד על בירה".

שלומית יעקובי, חברת הוועד המנהל של העמותה, מבינה היטב את ה"פוסט טראומה", מושג שעולה לא מעט לאוויר. "לפני שבע שנים לבני גון היו כאבי בטן חריגים. נסענו לבית חולים, הכניסו אותו לניתוח אפנדציט ואחרי חמש שעות יצאו ואמרו שיש לו גידול במעי הדק. הוא עבר חצי שנה של כימותרפיה ובאמצע החיים נכנסנו לסרט אחר. בשלב מסוים התחלתי להתנדב בעמותה. לאחר תקופה נכנסתי לפוסט טראומה. ככל שגון התרחק מהמחלה, אני צללתי. זה הגיע למצב שחליתי בסרטן השד ועברתי כריתה מלאה. החלמתי והמשכתי להתנדב במקביל לעבודתי כי זה עושה לי טוב. אני מסתכלת על האמהות פה והן נהנות. בבית הן כל הזמן חושבות וחוששות מה יהיה. הנופש הזה נותן להן כוח להמשיך הלאה".

מקבלות כוח להמשיך(צילום: יפעת קלמר)

טוויסט בעלילה

אחרי שיחת הסיכום בה כולן אמרו שהיו שמחות להישאר עוד, הן נסעו לשדה התעופה עם הטרולי והמתנות לילדים. עלינו למטוס ואחרי סיבוב קצר, החזירו אותנו לשדה. מי אם לא הן יודע שאפשר לתכנן עד מחר תוכניות, אבל זה לא אומר כלום. בגלל הרוחות החזקות הטיסה לא יצאה וכולן חיפשו מטען לטלפון כדי להיות בקשר עם הבית, לעדכן ולשאול מה קורה.

מישהי השמיעה לי את בתה בת החמש בוכה בהודעת ווטסאפ כששמעה שכנראה נאלץ להישאר לילה נוסף באילת. על פניו נשמע להיט עוד לילה במלון, אבל לא לאמהות האלו שכבר רצו לחזור לילדים. אחרי חמש שעות הודיעו לנו שאפשר לטוס, ואני שערב קודם הבטחתי לעצמי לא להתעצבן יותר משום דבר כי יש דברים יותר מתסכלים מטיסה שמתעכבת, עליתי למטוס רגועה יחד עם 100 אמהות שאין הגדרה טובה יותר לתת להן מאשר גדולות מהחיים.  

לתרומות ומידע נוסף על העמותה - לחצו כאן