ברווזים במטווח
בסרטי פעולה הוליוודיים רבים, לרוב ברגע השיא, רגע הפיצוץ הדרמטי, הגיבור זועק: "שכל אחד יציל את עצמו", וכולם נמלטים, תופסים מחסה. לרוב, לא כולם שורדים. ככה זה. מישהו חייב לשלם את המחיר.
זאת הייתה התחושה ששררה ביישובי עוטף עזה בתחילת מבצע צוק איתן, ובמבצעים שקדמו לו. כל אחד הציל את עצמו, את משפחתו, את ילדיו, את חבריו, את הקהילה ביישובים שלו. לא ממשלת ישראל, לא משרד הביטחון ולא שאר הגופים עתירי התקציבים לקחו אחריות על פינוי האוכלוסייה. לאנשי עוטף עזה, רובם תושבי קיבוצים, יש מזל גדול שבחברה הישראלית עדיין פועם המושג ערבות הדדית. וכך, בני קיבוצים אחרים בארץ פתחו את השערים ואירחו אותם באהבה גדולה לאורך כל ימי המבצע. אלא שאת המושג הזה - ערבות הדדית - צריכה להחיל גם הממשלה לגבי האזרחים, למשל עם תוכנית פינוי מסודרת כשהם הופכים בתוך רגע למטרות בעורף.
כשצה"ל תוקף מטרות ברצועה, הוא נוהג לפזר מנשרים מהאוויר עם קריאות לאזרחים להתפנות. אפילו נוהגים לצלצל אל הפלסטינים הביתה ולדרוש שיעזבו טרם ההפצצה, שכן מתחת לביתם חמאס מחזיק טונות של חומר נפץ, רקטות ואולי גם מנהרות. ודווקא בבית שלנו זה לא קורה. קודם נפתחת מלחמה - אחר כך מבקשים מהאזרחים להתפנות תחת מטחי טילים, ואז פתאום מגלים שלאף אחד אין ממש תוכנית פינוי ואין מי שיקלוט את האזרחים מהחזית שהופכים לברווזים במטווח.
המסקנה של הדו"ח עגומה: צה"ל תמיד ערוך ומוכן. מבחינתו אפשר לצאת למלחמה בכל מצב נתון. המערכת האזרחית, לעומתו, כלל לא ערוכה. אם זה יימשך, בפעם הבאה המחיר עלול להיות כבד מנשוא.
