ראינו "מואנה"

ל"מואנה" ציפיתי באופן מעט מביך עבור גבר בן 37. משהו באחד הטריילרים פשוט נגע בי איכשהו, אני אפילו לא זוכר מה, אבל הוא גרם לי לסמן את סרט הנסיכות החדש של דיסני כאחד מסרטי עונת הסתיו-חורף להם אני הכי מחכה. "מואנה", כן? סרט שאמנם נתפר בערמומיות לכל המשפחה, כדרכם של סרטי הז'אנר ובית היוצר - אך עדיין, מגיע מפס ייצור תאגידי במהותו ומכוון בעיקרון לילדות בגילאי 5-14, ככה, כן?

אולי זו ההבטחה לספקטקל שהתגלמה בטריילרים הללו שעשתה לי את זה, ערך חיובי שיכול לשאת אותי דרך שלל ז'אנרים, מצבי צבירה וגילאי יעד של סרטים. אלוהים יודע שמצאתי את עצמי נהנה בכמה חתיכות קקה מחמת איך שנראו והתנועעו. ואולי זה דווקא משהו אחר שהבטיחו הטריילרים של "מואנה", משהו שהוא מעבר למתכון הרגיל והיעיל של הז'אנר; משהו רוחני, אפילו, גם ברמת החוויה של הגיבורה וגם ברמת החוויה של הצופים; תחושה עזה של שמש, ריח חריף של ים זר, עצי קוקוס נעים ברוח דרומית חמה, צלילי ג'ונגל טרופי בלילה; ואולי, נקודת החיבור הזו עם הטבע, הזרה, הכמעט-פגאנית, שאדם זוכה להרגיש בסרט של טרנס מאליק, למשל - אם יש לו מזל ולא מדובר בדרעק יומרני ומעודד נמנום. הייתכן שציפיתי ליותר מדי?

שאלה רטורית, כמובן. "מואנה" אמנם נהנה מויזואליה מטריפה וכמה סצנות אקשן נהדרות, אבל ברמת אותו ערך מוסף רוחני, ובכן, I presumed too much. השמש, הים, עצי הקוקוס והרוח החמה כולם שם – ואיתם גם סרט תמים, נקי, טוב לב, ועבור קהל היעד שלו, מספק בטירוף - אבל יוצרי "מואנה" נכשלים באיתור המשהו-אקסטרה הזה שיכול היה להפוך את הסרט הזה למיוחד באמת, אחר מכל השאר.

למעשה, במחלקה הזו, התחושה היא שזה כבר מכוון. "פלונטר", "ראלף ההורס", "6 גיבורים", "לשבור את הקרח", "זוטרופוליס" – כולם היו תאווה לעיניים ובידור די מושלם, בסך הכל, אבל אף אחד מהם לא נגע בגבהים אליה מגיעה מחלקת האנימציה האחרת של דיסני – פיקסאר. אולי יש פה ניסיון ברור לשמר את מעמדה הבוטיקי של פיקסאר בתוך המכלול, ומצד אולפני האנימציה המרכזיים של דיסני, ניסיון להמשיך ולייצר מחוללי-צעצועים מהם כולם די נהנים, אבל אף אחד לא מתעלף. כך או כך, זה עובד: "מואנה" הוא סרט מהנה וסוחף שימכור ימבה צעצועים ויישכח מכם די מהר, אלא אם תצטרכו לשלם על חלק מהצעצועים האלה בשנה-שנתיים הקרובות, עד לסרט הנסיכות הבא של דיסני. קצת חבל, בעצם.

בנוגע לעלילה, אפשר לקצר: מואנה, בתו של צ'יף פולינזי באי טרופי, נבחרת על ידי האוקיאנוס כדי לצאת למסע נועז ברחבי האוקיאנוס השקט על מנת להחזיר לאלה טה-פיטי את ליבה שנגנב ממנה אלף שנה קודם לכן, כדי להשיב לסדרו את הטבע ההולך וקמל מסביב. לעזרתה היא מגייסת את חצי-האל מאווי, מי שמלכתחילה גנב את הלב הזה, ובילה את אלף השנים האחרונות כשהוא תקוע על אי בודד. הבעיה? אביה הצ'יף של מואנה מתנגד בתוקף שתפליג אל מעבר לשונית המקיפה את האי ותצא אל האוקיאנוס הרחב ומלא-הסכנות, בעוד מאווי, כפי שהיא מגלה אחרי שהיא פוגשת בו, הוא טיפוס פוחז, מאצ'ואיסט ואינדיווידואליסט שלא ממש מעוניין בשותפה למסע.

יש משהו רך ב"מואנה", משהו כמעט אוורירי. אין פה רעים-באמת, אין פה תחושה ברורה וחדה של סכנה ממשית. אפילו סכנת הכליה המאיימת על עולמה של מואנה מתורגמת אל המסך באופן מעודן, כשברור כי מסעה האמיתי איננו לצורכי תיקון עולם, אלא לצורכי הגשמה עצמית. כך, זה נהיה ברור תוך זמן קצר בלבד: הבעיה המרכזית של "מואנה" היא עלילתית. התסריט של ג'ארד בוש (אחד מצמד היוצרים של "זוטרופוליס") מסרב לקחת את אותם הסיכונים ההופכים את הטובים שבסרטי פיקסאר למה שהם, ומעניק לגיבורה שלו את הרצון והמכשול הסטנדרטיים של סרטי הז'אנר: היא רוצה לגלות את עצמה, אבל קודם לכן תצטרך להתגבר על הדעות הקדומות של משפחתה/הקהילה בה היא חיה, ולנצח את החששות וחוסר-הביטחון שלה עצמה. מוכר לכם מאיפשהו?

כן, מואנה היא נסיכת דיסני קלאסית. למרות העושר התרבותי המרענן של הסרט (המתייחס ברצינות וכבוד ניכרים למיתוסים הפולינזיים מהם שאב השראה ודמויות) ולמרות הרוח הפמיניסטית החדשה שדיסני נפחה בשנים האחרונות בז'אנר שהמציאה (כמו גיבורות "לשבור את הקרח", גם מואנה לא זקוקה לאיזה פרינס צ'ארמינג שיגאל אותה מהקונפליקטים הניצבים מולה), הוא לא באמת מצליח לבדל את מואנה מהשבלונה הקפדנית של קודמותיה, ולא באמת מנסה. אם כבר ישנה פה חריגה תמצאו אותה בדמות חיית-המחמד המתוקה המלווה את הגיבורה, עוד סטנדרט וותיק של הז'אנר, שפה מתגלמת בדמותו של היי-היי: תרנגול קטן ומרוט שבניגוד לבני הלוויה הרגילים של נסיכות דיסני, איננו סיידקיק נבון אלא אחד מהיצורים המטומטמים ביותר שאי פעם נראו על המסך, רבע-עוף נעדר-בינה אותו מצילים גיבורי הסרט פעם אחר פעם ממוות עקב טיפשות. טאץ' חמוד להפליא, ובעיקר, קצת שונה מהרגיל. אין הרבה כאלה פה, כאמור.

מה שכן יש זה את אותו עושר ויזואלי עליו דיברנו – מעולם לא נראו מים כה חיים בסרט אנימציה, מעולם לא נראה ים כה משכנע ורב-אישיות - ואותן סצנות מרשימות. באחת מהן, אפית וסוחפת במיוחד, מואנה רואה בעיני רוחה את אבות-אבותיה מפליגים בגאון על גלי האוקיאנוס במפרשיות גדולות, כשברקע גואה הטוב שבשירים שרקחו עבור הפסקול לין-מנואל מירנדה (יוצרו של המיוזיקל המהולל ושובר השיאים "המילטון") ואופטאיאה פואיי (מנהיגה של להקת המוזיקה הפאסיפית Te Vaka). וישנם עוד רגעים בהם מצליחים צמד הבמאים של "מואנה", רון קלמנטס וג'ון מאסקר הוותיקים ("בת הים הקטנה", "אלאדין"), להגיע אל התחושה המלכותית שנוסכת הסצנה הזו, בעיקר בסוף המרגש של הסרט והמפגש של מואנה עם האלה טה-פיטי.

אבל בסופו של דבר, קיימת פה תחושה של בזבוז-מה, מאחר וכל ההוד הויזואלי, התיאור המהמם של הטבע הפאסיפי והעושר התרבותי שמגיע עם העיסוק בגיבורים פולינזיים ומיתולוגיה פולינזית, נמצאים כולם בשירותו של סיפור שכבר שמענו וראינו בעבר. מואנה אולי לא זקוקה לאף אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותה, אבל תסריט עם ערך מוסף כלשהו מלבד גרסא נוספת למסר הLet it go המעצים, ובכן, הוא היה מתקבל בברכה.