שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    סורנטינו: "רציתי לחשוף את הוותיקן"

    הבמאי הגאון פאולו סורנטינו ("יפה לנצח") חתך לטלוויזיה ומסביר למה "האפיפיור הצעיר" מציגה את הקתולי מס' 1 כדושבג חרמן ומדוע הוותיקן הוא סוג של משרד אדריכלים מלא תככים

    פאולו סורנטינו נראה כמו פושטק איטלקי. יש לו פאות לחיים של איש מאפיה מהסבנטיז, הוא מעשן בשרשרת ומדבר בלקוניות הפוכה מהסרטים הארוכים והפיוטיים שהוא מייצר. אחרי שהוכתר לנער הזהב של הקולנוע האיטלקי ולקח אוסקר על 'יפה לנצח' הוא הלך, כמו רבים וטובים, לעוף על החופש היצירתי, התקציבים והבאזז של דרמות הפרימיום בטלוויזיה. התוצאה: 'האפיפיור הצעיר' (משודרת ב־HOT), שעליה הוא חתום כיוצר, ובה מגלם ג'וד לאו את לני בלרדו, האפיפיור האמריקאי הראשון, דוש מעשן ושותה קולה זירו דובדבן שכמותו. "למדתי לבלבל אנשים בנוגע למה שקורה בראש שלי. אני לא רק חכם, אלא גם בלתי מתפשר, עצבני, נקמן - ויש לי זיכרון מדהים", אומר בלרדו בסצנת הסיום של הפרק הראשון.

     

    “הוותיקן הוא כמו משרד אדריכלים - מלא אינטריגות ותככים", אומר סורנטינו בראיון שמתקיים בשולי פסטיבל הסרטים של ונציה, שם הוצגו שני הפרקים הראשונים של הסדרה מול אולמות שעלו על גדותיהם מרוב התלהבות. "אין לי עניין לתקוף באופן אישי את אנשי הוותיקן, אבל אין סיבה שלא אוכל לעסוק בהם. הוותיקן הוא מוסד אפוף מסתורין, שנשמר בסודיות קנאית. אני רוצה לחשוף אותה".

     

    סורנטינו על הסט של "האפיפור הצעיר"  ()
    סורנטינו על הסט של "האפיפור הצעיר"

    תחילה הציעו לו לביים סרט על אפיפיור קונפורמיסטי, "אבל הבנתי שזו דרך שבמאים רבים הלכו בה לפניי", הוא אומר. "אחרי כמה חודשים הגעתי לרעיון של אפיפיור שונה מכל האחרים".

     

    באחד מפרקי העונה, בלרדו מצהיר בקול: "אני אוהב את עצמי יותר מכפי שאני אוהב את שכני. יותר מאשר את אלוהים!" וקורץ למצלמה בממזריות. זה הספיק לכמה כלי תקשורת בארה"ב לכתוב כי הסדרה החדשה - שעולה שם רק בחודש ינואר - היא הכלאה משובחת של 'הסופרנוס' ו'בית הקלפים'.

     

    האפיפיור החדש חרמן ואגואיסט, נקמן ושקרן. כמו כולם. "כשבניתי את דמותו של לני, רציתי שכמו האפיפיור הנוכחי, האב פרנסיס, גם לני יהיה מחובר עמוק מאוד למסורת ולריטואלים של הכנסייה הקתולית. אבל האלטר־אגו שלו שונה לגמרי - הוא טורק דלתות, זורק מהכנסייה שלו חוטאים כי הוא מבין שלא יוכל להשתמש בהם לצרכיו. הוא דורש מאנשיו שיבצעו הקרבות אבסולוטיות למענו וילכו אחריו באופן עיוור".

     

    עד כאן סורנטינו מספק תיאור של פוליטיקאי ישראלי טיפוסי. אבל אז נכנס לתמונה ג'וד לאו. סורנטינו שלף אותו מדפי הצהובונים וחלב ממנו כישרון מזוקק. "בחרתי בו לגלם תפקיד של אפיפיור כי אתה ואחרים מעולם לא הייתם חושבים עליו כעל מי שמסוגל לגלם דמות של אפיפיור", מסביר סורנטינו. "חובתי היא להפתיע את הצופה. צפיתי בלאו לפני כמה שנים בסרט של סם מנדס, 'הדרך לפרדישן', ומה שלכד את עיני היה האופן שבו הוא התהלך. דרך ההליכה שלו חשפה את עולמו הפנימי של הרוצח השכיר שהוא גילם בסרט. לאו לא נופל לקלישאות של הדמות הקדושה".

     

    ובדרך רצית להציג את הוותיקן במערומיו.

    "רציתי להראות את מאחורי הקלעים של הוותיקן, מדינה שאין דומה לה בעולם, מקום שבו שולטות דוגמות דתיות וחוקים עתיקים. מקום שבו הבדידות היא עובדה קיימת, שאתה ממש יכול לגעת בה בידיך. בדידות היא עניין שנמצא בטבורה של החוויה האנושית, היא דמות. וגם האפיפיור לני חווה אותה, כמו כולנו. לטעמי, אנשים שמטפסים מעלה ומאבדים את עצמם בסחרור של שיכרון כוח, עושים זאת בגלל החשש מבדידות. זו לא הפעם הראשונה שאני עוסק בבדידות - היא נוכחת גם בסרטיי הקודמים".

     

     (באדיבות HOT) (באדיבות HOT)
    (באדיבות HOT)
     

    סורנטינו עשה לקולנוע האיטלקי מה שאלמודובר עשה לקולנוע הספרדי: ניער את האבק מעליו, גירש את השיעמום, הזריק לו חיים חדשים עם שלל רעיונות נפלאים של צורה ותוכן, והפך למייצג שלו בעולם. וכמו אלמודובר, המרבה להתכתב בסרטיו עם קלאסיקות עבר, גם סורנטינו מנהל בסרטיו דיאלוג עם פדריקו פליני. "הדרך הכי טובה לנהל חיים אחרי האוסקר היא להעמיד פנים שמעולם לא זכית בו - וזה מה שעשיתי", הוא אומר ביובש. "יש לי מזל ששחקנים טובים רבים רוצים לשחק אצלי, אבל זה היה המצב גם לפני שזכיתי באוסקר. יש בהוליווד היום יותר פתיחות לסרטים וליוצרים זרים, אז אני מניח שאנחנו עושים עבודה טובה".

     

    נולד בנפולי ב־1970. הסרט הראשון שלו, One Man Up, הזניק אותו ב־2001 למעמד של כוכב באיטליה: היה מועמד לשלושה פרסי האוסקר האיטלקי, הוצג בפסטיבל ונציה וקיבל תועפות של תשומת לב. בשנת 2004 ביים את סרטו השני, The Consequences of Love שעסק בסיפורו של גבר המנסה לקטום את קשריו עם המאפיה ולצאת לחיים חדשים. הסרט התחרה בפסטיבל קאן וזכה בפרסים רבים. הוא המשיך ליצור גיבורים מיואשים, מדוכאים ונלעגים גם בסרט 'האלוהי', שעסק בדמותו של ראש הממשלה האיטלקי ג'וליו אנדראוטי. טוני סרווילו, שהפך למוזה המזוהה ביותר עם סורנטינו, גילם את התפקיד תוך תצוגת משחק מרהיבה והסרט שלח את סורנטינו לכסף הגדול של הוליווד.

     

     

    ב-2011 הוא החל לפרוט את השטרות. הוא ביים לראשונה סרט באנגלית, 'זה בוודאי המקום' שבו גילם שון פן רוקר מזדקן שיוצא למסע כדי לאתר את הקצין הנאצי שהתעלל באביו המנוח. העלילה התבססה באופן רופף על רוברט סמית' מהקיור והסרט הדגים היטב את המיומנות של סורנטינו בהעמדת סצנות מרהיבות, רחבות, עמוסות פרטים. ואז הגיע 'יפה לנצח' הסוחף ועמוס הדימויים, שעוסק בגבר איטלקי שהגיע לרומא ומנסה להתברג בחברה הגבוהה. הסרט זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר והפך את סורנטינו לסופרסטאר סינמטי. בשנה שעברה יצא גם 'נעורים', סרטו השני באנגלית, העוסק במלחין שמאבד את הרצון ליצור והולך לחפש מרגוע באתר נופש בהרי האלפים.

     

    הפרויקט הבא שלו היה אמור להיות סרט ביוגרפי שיעסוק בדמותו השנויה במחלוקת של איל התקשורת הבוטה וראש ממשלת איטליה בדימוס, סילביו ברלוסקוני. אבל הצלחת 'האפיפיור הצעיר' שינתה את התוכניות ובימים אלה הוא עובד על העונה השנייה של הסדרה, שתצטלם בשנה הבאה.

     

    תחום שבו סורנטינו מצטיין פחות הוא פרזנט פרוגרסיב. למרות שהוא חתום על פרויקטים באנגלית, הבמאי המהולל עדיין נעזר בשירותיה של מתורגמנית על מנת להתראיין. "על הסט של 'האפיפיור הצעיר' דיברתי באנגלית רצוצה", הוא חצי מתנצל.

     

     (באדיבות HOT) (באדיבות HOT)
    (באדיבות HOT)
     

    למה החלטת לביים סדרת טלויזיה בשיא הצלחתך כבמאי קולנוע?

    "הסתקרנתי. בשנים האחרונות במאים גדולים רבים הצליחו לשבור מוסכמות ולפרק פורמטים טלוויזיוניים מיושנים ששלטו בנוף הטלוויזיוני. ז'אנרים כמו אופרת סבון. האפשרות להתנסות בסדרה סיפקה לי חירות ודמיון שלפעמים לא מתאפשרים בסרט, בגלל מגבלות של זמן ומקום. סדרה טלוויזיונית היא כמו הבן בר המזל של הספרות והקולנוע: יש לה יריעה רחבה כמו של ספר ואפשרויות ויזואליות כמו של סרט".

     

    האפיפיור הצעיר' גבה ממנו שנתיים של עבודה מאומצת. סורנטינו ידוע כבמאי יסודי, אחד שסוגר את עצמו בחדר עם ספרים עבי כרס, קורא, מסמן, מלקט רעיונות. "לא, לא", הוא מניף את ידיו באויר. “לא ניסיתי אפילו להתיימר לרכוש הבנה מלאה על הדבר הזה שנקרא הוותיקן, אחרת הייתי צריך להמתין 25 שנה עד תחילת הצילומים", הוא צוחק. אבל הוא בכל זאת קרא ביוגרפיות של אפיפיורים לשעבר ושל קרדינלים, "גם את הספרים הקלילים יותר, שהיו גם המעניינים מכולם". בוותיקן ערכו למענו שני סיורים פרטיים, מבלי שידעו שסורנטינו מתכוון לעשות להם בית ספר.

     

    "מה למדתי? שבוותיקן יש פחד אדיר ואובססיבי מפני בריחת מאמינים. הכמות חשובה להם. הם כל הזמן בודקים כמה מאמינים הגיעו לתפילה בכיכר סנט פטרוס. גיליתי שלאפיפיורים האלה, שמקדישים את חייהם לאלוהים, יש קושי רב לחיות בשני רבדים. לוקחים בן אדם ואומרים לו, 'מעתה והלאה אתה הוא נציגו של אלוהים על פני האדמה'. יש במינוי כבוד אדיר אבל מידה לא פחותה של אחריות, דילמות וספקות".

     

    אתה חושב שהאפיפיור אכול ספקות?

    "ספק הוא המצב הקיומי של האנושות וגם של האנשים המתגוררים בוותיקן. רציתי להראות אותם כאנשים, לא כגיבורים או קדושים, עם הצרכים הבינוניים שלהם, הקנאה, הדחפים המאוד לא מזהירים של הנשמה. גם אנשי הוותיקן מלאי קונפליקטים פנימיים. הם אנשים שמבקשים להפשיט את עצמם מכל הצרכים הארציים והופכים לילדי האלוהים, למיסיונרים חסיני פיתויים לכאורה. כשסיירתי בוותיקן, ראיתי אייקונות וציורים משקיפים עליך ונוטעים בך את תחושת הפחד מאלוהים. מנגד, גיליתי מדינה זעירה שיש לה בעיות כמו שיש לכל מדינה - מכשיר כספומט שלא מוציא כסף, בית מרקחת שצריך לספק תרופות. זה מקום ככל המקומות".

     

    הוותיקן גם מצטיין בפעילות יחסי ציבור נמרצת. מעשיו של האב פרנסיס מסוקרים היטב בכל העולם והוא זוכה לאהדה רבה, בזכות צניעותו הרבה. אבל בכל הקשור לסדרה החדשה, בחר הוותיקן למלא את פיו מים קדושים. הפרק הראשון של 'האפיפיור הצעיר' השיג רייטינג עצום באיטליה והסדרה זכתה לבאזז אדיר. אבל אנשי הוותיקן הגיבו בסלידה פסיבית־אגרסיבית לסדרה החדשה. הם אמנם לא התבטאו באופן ישיר נגד הסדרה, אולי כדי לא להגביה את עוצמת הלהבה סביבה. אבל בשיחות לא כל כך סגורות הובעה תרעומת על דמותו של לני ועל גודש השחיתויות והאינטריגות ששוטף את הסדרה.

     

    "אין להם מה להיפגע", אומר סורנטינו. "הם יאהבו את הסדרה אם יבואו אליה עם אותה תחושת עונג שממלאת אותם כשהם מתבוננים בציור יפה. אם אנשים יסירו את הקונפורמיזם ויבינו שהסדרה עוסקת בעניין אנושי, הם לא יתנגדו לה. לא ניסיתי לייצר פרובוקציה מכוונת. במידה רבה, אני אפילו מזדהה עם אנשי הכמורה - הם בורחים מהמציאות ומגיעים לכנסייה. גם אני ברחתי מהמציאות לטובת עשייה קולנועית. כנראה שבסופו של דבר, לני בלרדו ואני לא מאוד שונים".

     

    הראיון התפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים