שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כמה רחוק אפשר לברוח מעצמנו?

    מדהים כמה כוח אנחנו נותנות למישהו שלא רוצה להיות בחיים שלנו במקום לשחרר אותו ולאחל לו בהצלחה בדרכו החדשה. במקום זה אנחנו צריכות להפסיק לרחם על עצמנו ולהמשיך הלאה

    מישהי סיפרה לי השבוע שהיא ברחה לניו יורק כדי להתגבר על בן זוג שאיכזב. "והתגברת?" שאלתי, "כן", היא ענתה, "עד שחזרתי"... אף פעם לא הבנתי את המשפט 'רחוק מהעין רחוק מהלב', אצלי זה דווקא הפוך – כשמישהו רחוק ממני אני מתגעגעת, שוכחת את מגרעותיו, פתאום הן נראות לי פחות מאיימות ממה שזכרתי.

     

    זה לא משנה אם הריחוק הוא גיאוגרפי או שהוא גר שני בניינים ממני – אם בלב נשארו שרידים של סימפטיה הם יזכירו לי את נוכחותם מפני שאי אפשר לברוח מהמציאות גם כשהיא רחוקה מאיתנו וגם כשהיא סמויה מהעין. "אז איך אני אתגבר עליו?", היא שאלה בזעף, "חסמתי אותו בכל מקום, כשאני יוצאת לבר אני בחרדות שאפגוש אותו, כשאני רואה אותו אני מתמוטטת".

     

    קראו עוד

    אל תזלזלו בתחושת הבטן

    גבר לבן פריווילגי

    תפסיקי לפחד מהפחד מהזוגיות

     

    מדהים כמה כוח אנחנו נותנות למישהו שלא רוצה להיות בחיים שלנו במקום לשחרר אותו ולאחל לו בהצלחה בדרכו החדשה. במשך המון זמן יצאתי למקומות ופחדתי ש"הוא" יהיה שם. הפרידה שלנו הייתה קשה, שנינו נשארנו עם משקעים ורגשות, והייתה בינינו משיכה כואבת ממש. כשהייתי נתקלת בו הייתי מתבאסת וכשהוא לא היה שם הייתי מתבאסת, ובאופן כללי התבאסתי.

     

    תתחילו לעכב את המחשבות המעכבות

    אחרי תקופה של רחמים עצמיים (שנגמרה די מהר כי אני בנאדם חסר סבלנות גם כשזה קשור אליי), עשיתי חושבים – חשבתי שהוא זה שבחר בסופו של דבר ללכת, וחשבתי שזה פאתטי מצדי לרצות מישהו שמעדיף מישהי אחרת על פניי. את המחשבות המעכבות שלא נתנו לי להתקדם בחיים, עיכבתי לחקירה צולבת, והן הגיעו בזו אחר זו, בלי היסוס - "היא יותר שווה ממני", "עד שכבר מצאתי מישהו הוא עוזב", "הנה מישהו שהכיר אותי לעומק וגילה את האמת", "אני לא מצליחה להשאיר אותם בתוך הקשר", "כנראה מגיע לי להישאר לבד"...

     

    המחשבות חגגו לי במוח כמו מסיבת טבע בתוספת דרבוקות, תופי מרים והחדש של סטטיק ובן-אל. ואז בבת אחת זה הפסיק. השתרר שקט. עשיתי פעולה אחת פשוטה, מילה בודדה, שעצרה את הכל.

     

    אמרתי לעצמי:

    תפסיקי.

    והפסקתי.

     

    הפסקתי להלקות את עצמי, לשפוט ולהעניש ולבקר ולמרר את חיי. הפסקתי לחשוב שאני פחות טובה מאחרות והפסקתי להאשים את "ההוא" בהתנהגות פחדנית. הפסקתי את מרחץ הדמים של הרגשות השליליים שהתרוצצו לי בגוף, ובעיקר הפסקתי להתנהג כאילו שאישה קטנה וממורמרת התיישבה לי על הכתף ודקרה אותה בציפורן לק ג'ל חודרנית. ליטפתי את ראשה הבלונדיני (מטאפורית, כן? לא היתה שם באמת אשה, או שכן, אני ממש הרגשתי את ציפורניה) ובעדינות הורדתי אותה מעליי. יכולתי להזדקף שוב. לנשום.

     

    "אז איך אני אתגבר עליו?", היא שאלה שוב. "את לא צריכה להתגבר עליו", אמרתי, "את צריכה להתגבר על עצמך. את צריכה להבין למה נשארת בעמדה נחותה, מה רגשי האשם נותנים לך, מה טוב בייסורי הנפש שאת חווה, כי יש בהם טוב (לכאורה, כמו שעיתונאים נוהגים לומר). לפעמים הם נותנים לנו עניין וריגוש, לפעמים הם שומרים עלינו מהתמודדות אמיתית, לפעמים מונעים התבוננות כנה פנימה.

     

    המחיר של ה'מתנות' האלה כבד, אלה מתנות שכדאי להחזיר לדואר כדי שלא יהיה לנו יותר בלאק פריידיי".

     

    ממרחק הזמן אני יכולה להגיד שטוב שהקשר נגמר כי "הוא" לא מתאים לי, לקחתי מהקשר איתו כל מה שהייתי צריכה ואני מודה לו על כך. גיליתי בעצמי דברים קטנים שבעיניי הם עצומים, למדתי ממנו והוא למד ממני, וכנראה זה כל מה שהיה צריך לקרות בינינו. כשקיבלתי את המצב כפי שהוא, הפסקתי לברוח ממנו ובעצם הפסקתי לברוח מעצמי. השתחררתי.

     

    שלך,

    גאיה קורן

     

    מנטורית אני מלכה לחיים טובים יותר, מנחת סדנאות , עתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    תתגברי עליו ותמשיכי עליו
    צילום: shutterstock
    גאיה קורן
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים