שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "בארץ אין כמעט תפקידים לאשכנזים"

    שמרית לוסטיג משחקת ב"מפלצות קטנות" אם כבויה שההורות הרגה אותה, אבל בחיים האימהות באה לה טוב: היא עברה לניו יורק, התחילה לכתוב, והיום - בשיער קצר - מרגישה הכי קרובה לעצמה. בישראל, לעומת זאת, היא מתקשה למצוא תפקידים

    לא מזמן נבחנה שמרית לוסטיג לסרט של הבמאי האמריקאי ספייק לי. טוב בערך. באביב האחרון עברו השחקנית ובעלה לפורד גרין, שכונה בברוקלין שבניו יורק, וכששמעה שמי שחתום על יצירות קולנועיות כמו "קדחת הג'ונגל" ו־"השעה ה־25" מחפש ליהוק לסרטו החדש דווקא בשכונה המנומנמת והמשפחתית שהיא קוראת לה בית בשמונת החודשים האחרונים, היא לא יכלה להתעלם.

     

    "זה נקרא 'Open Call', כמו אודישן שכל אחד יכול לבוא אליו. אחרת בחיים לא הייתי מנסה, כי זה טירוף", היא מסבירה. "זאת הזיה שהוא הגיע דווקא לשם, אבל מתברר שזאת השכונה שהוא גר בה. אז אמרתי לעצמי ב־18:30 'טוב, נלך לרגע. תכף אחזור'. הגעתי וראיתי תור של קילומטרים שנפרש על פני כמה בלוקים. אני אפילו לא מצליחה להסביר את כמות האנשים שהיתה שם. שמתי לב ש־99 אחוז מהאנשים בתור שחורים. אמרתי לזאת שלידי: 'נראה לי שאני לא הליהוק הנכון', והיא אמרה לי: 'לא, בדיוק בגלל זה תישארי. אחרי עשרה בלוקים, כמו ישראלית מן המניין, הצלחתי להשתחל לאמצע התור", היא ממשיכה. "ואז פתאום נהייתה לי חבורה בתור. ראיתי שהם נורא אופטימים שם, בקטע מטומטם. זה קשור גם לרקע ההיסטורי שלהם, לתרבות. המחשבה היא שכשאתה בא לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אתה חייב להיות אופטימי. מכאן נולד כל ה־'I'm so excited!" שלהם. וכולם אומרים 'יו קאן נבר נואו'. ואני, כישראלית, יותר מפוכחת, אומרת 'מה אתה לא יכול לדעת? קחי את הדברים שלך ותעשי עם עצמך משהו, כי זה לא יקרה".

     

    "לא אוהבים שחקניות בשיער קצר". שמרית לוסטיג (צילום: גבריאל בהרליה) (צילום: גבריאל בהרליה)
    "לא אוהבים שחקניות בשיער קצר". שמרית לוסטיג(צילום: גבריאל בהרליה)
     

    מאוחר יותר ועמוק אל תוך הערב נכנסה לוסטיג לאודישן, ולכדה את תשומת לבו של לי (ככה זה כשאת אי לבן בים שחור), אבל רק לכמה רגעים. ואז היא באמת התעצבנה. "אחרי פאקינג ארבע שעות, ב־22:30, אני נכנסת למן חלל גדול כזה של כנסייה והם מצלמים אותי תמונת סטילס, כמו שעושים בתחילת אודישן. ואז שולחים אותי הביתה וזה נגמר!", היא מספרת, מגבירה את הקול ומשתמשת בידיים כדי להבהיר את התסכול. "אמרתי בקול רם 'יכולתי פשוט לשלוח לך את זה באימייל!' ויצרתי קצת מהומה. כי זה נכון, כמה מגלומן אתה יכול להיות? זה פשוט כל כך משפיל".

     

    את התפקיד קיבלה בסוף כמובן, שחקנית כהת עור, אבל כל אירועי היום ההוא עשו לה, שחקנית שבמשך יותר מעשור הקריאה שורות שנהגו בדמיונם של אנשים אחרים, להתחיל לכתוב וליצור. עוד באותו הלילה היא כתבה פוסט ראשון בבלוג אישי, והעלתה אותו ב־23:00, 6:00 בבוקר בשעון ישראל. "זה היה בשבילי ביתוק בתולין", היא אומרת. "מעלה, מחכה עשר דקות ואין לייק. מוחקת. ואז מעלה שוב. אחר כך זה קיבל מלא תגובות וממש היה הצלחה מבחינתי". הטקסט הראשון, אם תהיתם, עסק בשאלה שכל שחקן רגיל לשמוע ("חתיכת שאלה בברנז'ה שלי") - מה אתה עושה עכשיו?. "כי כולם יוצאים מנקודת הנחה שאתה שחקן ולא עושה כלום".

     

    אז מה היא עושה? קצת משחק וקצת כלום. כי לוסטיג, בפעם הראשונה מאז נכנסה לעולם המשחק - לקחה שנה לעצמה. בארץ היא מככבת היום ב"מפלצות קטנות" של רשת, סדרה קומית שכתבו שני מלמד ורועי ניצן על חיי הורים טריים, ולצידה בין היתר שמות כמו אורי פפר, אדווה בולה, משה אשכנזי ואוהד קנולר. אה, כן. ומבחר בובות מפלצתיות ברמות משתנות על תקן ילדים. קשה מאוד להחזיק על סט - שלא לדבר על ללמד משחק, ילדים בני שנתיים עד ארבע. בכל זאת, מפלצות. למזלה של לוסטיג, שהצטלמה לסדרה בטרם עברה לניו יורק, "מפלצות קטנות" הגיעה אליה בדיוק כשילדה את בנה, לב.

     

    "עשיתי אותה בחורף שעבר תוך כדי הנקה, עם ילד קטן", היא מספרת. "שרון, הדמות שאני משחקת, היא האמא שחשבתי שאהיה, אבל אני לא. שרון זו הדמות הראשונה בחיי שממש רציתי להיות חברה שלה. אני מתה עליה".

     

    היא נראית אומללה קצת. מחוץ לאזור הנוחות שלה.

    "נכון. תראה, עד חודש תשיעי הייתי מסתובבת בגינה בדובנוב ומרחמת על אמהות. אבל כשלב נולד משהו בי הפך פתאום לקלישאה של אימהות. אני מרגישה שאני אמא טובה, אני בקשב, אני איתו".

     

    נהיית מהאימהות שאוהבות ילדים, או רק את אלה שלך?

    "אני יותר פתוחה היום לילדים מאשר פעם, אין ספק, והעולם הזה הרבה יותר מדבר אליי. זה העולם שלי. כשלב נולד הרגשתי שהחיים דווקא לא נגמרו, אלא להפך - הם התחילו וההוכחה לכך היא ניו יורק. בעצם לב הביא אותי לניו יורק, לנסות מקום אחר, כי התחושה היתה שהחיים התחילו. זה היה מאוד מפתיע. ב־3.11, לפני שנתיים, חשבתי שזה הסוף, יום לפני הלידה. וזה היה בדיוק הפוך. הפתיע אותי מאוד. וזה גם מאוד לא אופייני לרוב האימהות שחוויתי. לרובן שלושת החודשים הראשונים פשוט נוראיים, ולי זה לא היה ככה. קודם כל כי לב ילד נורא טוב, והוא גם בן. הפחד הכי גדול שלי זה שתהיה לי בת, ועוד אחת כמו רינה, הבת שלי בסדרה".

     

    איך היה לחוות אימהות כפולה - בעבודה ובחיים?

    "אני ודני (סירקין) הבמאי החלטנו שלא יהיה הרבה איפור. הייתי באה לסט עייפה, אז אני באמת נראית שם האז־בין. אני לא הכי כוסית שם - קצת שמנמנה שם מהלידה, ורואים את זה. יש לי שחורים מתחת לעיניים ואני חושבת שזה היה מאוד אותנטי. תקופה מאוד קיצונית. הייתי קמה ב־5:00 ונוסעת לתיאטרון. ואז לב היה בא איתי לסט, ואחרי זה הייתי מניקה אותו כל הלילה. תקופה משוגעת".

     

    אמא עייפה שמשחקת אמא עייפה.

    "אני ואדווה בולה שכנות ויש לנו ילדים בני אותו גיל. אז היינו מצלמות את הסצנה שבה אנחנו יושבות עם הילדים בגינה ומדברות ענייני אימהות, ואז חוזרות הביתה ועושות את אותה הסצנה בגינה! זה היה פריקי".

     

    יש מי שיגיד שזו סדרה שמדברת בעיקר - אם לא רק, להורים צעירים.

     "דווקא אתמול עצר אותי זוג שנורא החמיא לי על הסדרה. אמרתי להם 'אבל אין לכם ילדים', כי הם היו צעירים והם אמרו 'עדיין, נורא התחברנו'. וזו גם ישראל, מדינת הילדים. ילדים זה הדבר פה. כל הזמן שואלים פה 'מה עם ילדים?'. אגב, הסדרה הזו היא באמת ביקורת על כל התרבות הדורית שלנו, שאנחנו הורים אפסים לילדים שלנו. הם מנהלים אותך וצורחים עליך, בניגוד לדור שלנו, שההורים היו הרבה יותר קשוחים איתנו מבחינת חינוך. אצלנו הילד הופך למרכז וההורים הם הסמרטוט שלו".

     

    לוסטיג ב"מפלצות קטנות". לא להורים בלבד (צילום: טל גבעוני ואוהד רומנו) (צילום: טל גבעוני ואוהד רומנו)
    לוסטיג ב"מפלצות קטנות". לא להורים בלבד(צילום: טל גבעוני ואוהד רומנו)
     

    והנה את איתי פה. איפה בכל זאת את מרגישה את זה?

    "בכל פעם שאתה מנסה לעשות מה שבא לך - ללכת לאכול במסעדה, להביא אותו לחברים, לדבר עם חברים. בכל פעם שאתה מנסה לעשות משהו שבא לך זה נדפק. הרצון שלו לא תואם את הרצון שלך לשבת במסעדה ולאכול. 'עכשיו זמן לשחק'".

     

    כבר קמת ועזבת מסעדה פעם כי הוא עשה סצנה?

    "האמת היא שבניו יורק אנחנו כל הזמן אוכלים בחוץ, אז הוא יותר רגיל. אבל תמיד אתה קם בסוף נורא מובך ושם טיפ ממש מוגזם".

     

    את שמרית לוסטיג אתם מכירים כבר תקופה. היא נולדה בחיפה, בילתה את רוב נעוריה בכפר שמריהו ואחרי הצבא ניגשה לכבוש את עולם המשחק. יורם לוינשטיין, ניסן נתיב, ואז ישר לתאטרון החאן. על הבמה היא שיחקה בין היתר ב"אותלו" ו"הלילה ה־12", "אהובת הדרקון" ו"חברות הכי טובות". בטלוויזיה היו לה "אהבה מעבר לפינה", "המגפה", גבוה וגרינבאום", "מקימי", "ג'וני ואבירי הגליל" ותפקיד בולט בעונה השנייה של "בטיפול".

     

     (צילום: גבריאל בהרליה) (צילום: גבריאל בהרליה)
    (צילום: גבריאל בהרליה)
     

    היא משחקת כבר שנים, ועכשיו זה הזמן שלה לעצור. ולכתוב. לניו יורק היא הגיעה כמעט במקרה, בגלל העבודה של הבעל, איש העסקים פיני יקואל. היא לומדת אנגלית, בעיקר מלקטת רשמים על התרבות החדשה שנפתחה בפניה. מודה בעצמה שאין בה כבר אמביציה של בת 22. עכשיו זה זמן להתמקד בכתיבה, בעת שהיא כותבת את הממואר הראשון שלה. את הצד שלפני המצלמה היא כבר די מיצתה, היא אומרת, הגיע הזמן לעבור אחורה. זה מסתדר מצוין עם העובדה שלוסטיג, טייפ־קאסט קלאסי ובלונדיני של בת עשירים, היא לא המראה המבוקש עבור שחקן בישראל 2016. בטח עכשיו, כשיש לה שיער קצר ממש.

     

    למה השיער הקצר?

    "זה חלק מהעניין של להיות שם. כי זה נורא לא שחקני להיות בשיער נורא קצר. שיער קצר הוא ממש הביטוי לכל העניין הזה. ביטוי להרבה דברים שגם לא הבנתי, מעבר להצהרה אופנתית, שאין אותה אגב. זה תמיד היה חלום ישן ותמיד מיד הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה. לא אוהבים שחקניות בשיער קצר. תמיד רציתי שיער קצר. אז תמיד קיצרתי קצת אבל לא ממש. אני חושבת שמשהו בזה הוא גם קצת מרד בתעשייה. וגם האמת שבסופו של דבר זה מבטא מאוד את המקום שאני נמצאת בו. אני חושבת שהבלונד, עם הרקע כפר שמריהו שלי, הביא לזה שבכל מפגש שלי הייתי צריכה לעבור את השעה הראשונה כדי לשבור את הסטריאוטיפ. אני חושבת שזה פותר לי את זה באופן מאוד מיידי, וזה גם נכון".

     

    יכול להיות שבניו יורק מחכים לך תפקידים יותר מגוונים? כי בארץ מלהקים אותך לתפקיד המפונקת.

    "תפקיד הצפונית. ב''מקימי' הייתי גלצניקית אליטיסטית. כן, לא אשחק מחר את מזל חדידה, זה לא יקרה. בדיוק היתה לי שיחה עם הסוכן שלי שאמר לי, 'בוא נקווה שהשנה יהיו יותר תפקידים לאשכנזים'. כי זה המצב. אין תפקידים כמעט. הצטמצמו התפקידים לאשכנזים".

     

    איכשהו התיקון שאנחנו חווים יוצר אשליה אחרת.

    "הסיפור עם מירי רגב (בטקס פרסי אופיר - ע"פ) היה כל כך מפגר, כי תראי מי השחקנים שנמצאים שם. אני לא הייתי שם. לא כי אני שחקנית פחות טובה, אלא כי היה סרט אחד השנה שיכולתי אולי להיות בו בפוטנציאל. לעומת הרבה יותר סרטים שיש לשחקנים ממוצע מזרחי".

     

    טוב, אל תנסי לבלבל את מירי רגב עם עובדות.

    "מירי צועקת על משהו לא הגיוני. על מה את צועקת? היא מתפרצת לדלת פתוחה. אני לא אומרת שאין פה בעיה של אליטיזם. בדיוק שלחו לי כתבה על מירי רגב, מישהי מניו יורק, שכתבה לי, 'נראה לי שאנחנו לא חולקות את אותן דעות, אבל היא מרשימה אותי נורא. מה את חושבת?'. וזה כי היא רק רואה אשה. אני באמת מרגישה שאני ואתה, הדור שלנו, זה נורא לא חשוב לו. החבר ראשון שלי היה תימני ובכלל לא חשבתי על זה שהוא תימני, אלא על זה שהוא הכיר לי את פינק פלויד. מי בכלל דיבר על זה? לאחותי יש בן זוג אתיופי ואף אחד לא מדבר על שהוא אתיופי, זה לא מעניין".

     

    הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס" 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבריאל בהרליה
    שמרית לוסטיג
    צילום: גבריאל בהרליה
    לאתר ההטבות
    מומלצים