בשבוע שעבר הלך לעולמו עזרא זהבי, אחד מעמודי התווך של הקהילה המקומית. שמו של זהבי ז”ל הלך לפניו כמדריך הטיולים לישראלים. מי שפתח חברה משגשגת למען הקהל הישראלי כבר לפני עשרות שנים, פתח גם את ליבו וכיסו לכל כך הרבה אנשים ומטרות חשובות.

מכל קצוות ניו יורק הגיעו בשבוע שעבר ללוות את עזרא בדרכו האחרונה. "אבא שלי נולד בשנת 1935", סיפר בהתרגשות בנו ליאור. "הוא שירת בצה”ל, שם פגש את אמא שלי, יפה, יצא איתה שנתיים אחר כך הוא גם התחתן".

יפה מספרת שמיד עם שיחרורו, עזרא הלך בעקבות החלומות והחל להופיע. "עזרא היה מאוד יצירתי, הוא רקד בלהקת "ענבל", הוא הצטרף ללהקת "חבורת האש", שם היו עושים קומזיצים עם שירה בציבור. הוא כל כך אהב לשמח אנשים". למרות שעשה את מה שאהב, מספרת יפה, לא היה פשוט בישראל באותם ימים. "היה מאוד קשה לזוגות צעירים, היה קשה לחסוך ולהתקדם". כשחבר הגיע לבקר בישראל, הוא הציע לעזרא חוזה בן 8 חודשים להופיע בבית הקפה שלו סברה, בניו יורק. "הוא כל כך התרשם מעזרא, קרא לו 'מלך התימנים’".

ליאור: “בכל ערב אבי ואימי היו עובדים במטבח של בית הקפה ומאוחר יותר אבי היה עולה להופיע". עזרא והלהקה של בית הקפה זכו להצלחה גדולה והיו הראשונים להקליט כאן בארה"ב גרסה של 'ירושלים של זהב'. הקפה בסופו של דבר נסגר, אבל עזרא שעט קדימה. "חלמנו לחסוך כאן כסף לדירה בישראל", מתארת יפה את אותם ימים, "אבל כמו להרבה שהגיעו ונשארו, זה לא עזר. עזרא עבד באירועים, שר בכל שפה שרק ביקשו. הוא עבד כנהג מונית, שף,שליח, כל מה שצריך. הוא למד הרבה, כל הזמן למד ועבד בהמשך כמדריך טיולים. מאחר וגם בישראל היה מורה, הוא הצליח לשלב בין שתי האהבות שלו כאן בניו יורק".

לפני 35 שנים, עשו השניים צעד אמיץ. לא הייתה להם כוונה לכבוש את אמריקה או את האמריקאים. הם רצו להתפרנס בכבוד ולתת כמה שרק יכלו לקהילה הישראלית. לכן פתחו את 'עזרא טורס', חברת נסיעות בארה"ב שמארגנת טיולים בשפה העברית. "עוד לפני התשוקה שלו להופיע", סיפר ליאור, "אבא שלי מעולם לא ויתר על סדר העדיפויותודאג לפני הכל לספק למשפחה שלו את כל מה שצריך. כשההורים הקימו את החברה שלהם, זה היה השילוב המושלם של הכשרונות שלהם. אמא ניהלה את המכירות, השיווק וקשרי הלקוחות, שזה בערך הכל. ואיזו הזדמנות טובה יותר יכולה הייתה להיות לאבא שלי לנסוע יום שלם עם אנשים ש"לכודים"איתו באוטובוס והופכים לקהל המשולהב שלו. הוא אהב את זה כל כך".

יפה מספרת שמהר מאוד הביקוש עלה, היעדים התרחבו וממפלי הניאגרה ועד לבית הלבן, את עזרא כולם הכירו, וכמו שקרה אינספור פעמים בחייו, גם נעזרו בו. "הוא הגיע לכל מיני יעדים עם קהל מרותק וסיפר להם בדרך הייחודית שלו את כל מה שחשוב ומעניין לדעת. בבית הלבן, למשל, ביקשו מעזרא לתרגם את ההסברים השונים כדי לספק לתיירים דוברי עברית תרגום. במפלי הניאגרה הכינו עבורו ערב מיוחד כי היה הראשון שביקר שם לא פחות מ-1000 פעמים". עזרא כבר לא היה עזרא, יפה וליאור מספרים שכל מי שראה אותו קרא לו "עזרא טורס".

בניו יורק, כולנו יודעים, השמיים הם הגבול ורבים מגיעים להגשים את החלום האמריקאי ולהתעשר. עזרא ידע שלפנות לקהל האמריקאי עם שירותי "עזרא טורס", יכול להיות רווחי יותר, אבל היה לו וליפה חשוב לשרת לפני הכל את הקהילה הישראלית, ובכל הזדמנות לתת כל מה שאפשר וגם את מה שלא פשוט לתת, לכל מי שרק נזקק. "בבית משפחת זהבי”, תיאר, "אירוח, נדיבות ומעשים טובים היו ועדיין, דרך החיים. אני לא חושב שאני זוכר ארוחת שבת או חג בהם לא היו איתנו אורחים".

יפה נזכרת איך שמחו לעזור לקהילה כאן ובישראל בכל כך הרבה הזדמנויות, למעשה, כל דוגמא קטנה מזכירה לה אחת נוספת ונראה שאין סוף לסיפורים שבהם כיכבו כגיבורים. “אני זוכרת שפעם פנתה אלינו אישה שסיפרה על משפחות של ילדים חולים שהגיעו מישראל לטיפולים. עזרא מיד ארגן להם טיולים והרפתקאות והשמחה שזה העניק לילדים ריגשה אותו. מיד פנו אלינו ואנחנו העדפנו לא לפרסם. כשעושים מצווה אין כוונה לנצל את זה".

"ההורים שלי תמיד חיפשו דרכים לסייע למדינת ישראל", סיפר ליאור, “בשנת 2002 הם ארגנו ערב התרמה מיוחד כדי לממן אמבולנסים בישראל. אבא אסף את חבריו הבדרנים כדי לארגן ערב של מוזיקה ואוכל ישראלי ואמא, כרגיל, דאגה לכל השאר. האירוע הפך להיות המוצלח ביותר מבין כל אלו שארגנו". עזרא הצליח לגייס מימון לאמבולנסים וביחד עם יפה, הם לא עצרו לרגע. הם גייסו כספים לקהילה האתיופית בישראל, ארגנו קייטנות לילדים מעוטי יכולת, מימנו ורכשו ציוד לספורטאים צעירים, עזרו למשפחות בהשלמת הכנסה, בתשלומי משכנתא ומה לא.

לפני 16 שנה עזרא עבר שבץ גדול, בגיל 65. "הוא נלחם והצליח לחזור ולהדריך. היה קשה", נזכרת יפה, "אבל הוא עשה את זה". בשנים האחרונות חלה בסרטן ואחרי שהחלים סבל גם מבעיות נוספות. "הייתי רוצה שיזכרו את עזרא כאדם טוב ושמח, כאדם מלא נתינה. הרבה לא ידעו שהוא היה כזה. הוא היה שר יפה ומרקיד אנשים. אהב תמיד להרגיע".

"אבא", סיכם ליאור וריגש את כל המנחמים, "אתה יכול להתנחם בזה שכל העבודה הרבה שאתה ואמא עשיתם, בחינוך הילדים, בללמד אותנו להעניק עזרה ולעשות מעשים טובים, השתלמה. הרוח שלך נשארת וחיה איתנו בבתים שאנחנו הקמנו. כל ארוחת שבת הפכה להיות מקום נעים ובטוח גם לחברים שלנו, לשכנים ולזרים. יש תמיד אוכל, צחוקים ותמיד ילווה אותנו הקול שלך שקורא "בואו נשיר".