נשים, אנחנו חייבות להפסיק לשחק משחקים
הייתכן שבכל אחת מאיתנו שוכנת פולניה קטנה, עוקצת ומשחקת, שיוצאת החוצה גם כשאנחנו ממש לא מתכוונות לכך ובטוחות שאנחנו הכי מכילות ומבינות?
הוא: "אז איך עבר עלייך היום, מאמי? הגעת כבר להורים?"
אני: "כן והיה סיוט. כל הבלגן עם מס הכנסה לא נפתר. רציתי למות. במיוחד עם מה שקרה לי בדרך חזור".
הוא: "אוי... טוב מאמי, אני בדיוק משחק במחשב עכשיו, תספרי לי על זה אחר כך. אוקיי?"
אני: "לך לשחק. ביי".
הוא: "מה? די, נו, נעלבת?"
אני: "לא, הכל בסדר. תשחק. נדבר אחר כך".
הוא: "נו את סתם עושה לי משחקים עכשיו. אני באמת רוצה לשחק קצת, זה הכל".
אני: "זה בסדר, באמת! אני מתכוונת לזה! לך לשחק. נדבר אחר כך".
הוא: "באמת?"
אני: "באמת".
הוא: "בלי מניפולציות? בלי כעס סמוי?"
אני: "בלי".
הוא: "אוקיי. תודה ממי. אני אתקשר עוד חצי שעה ככה".
אני: "סבבה ממי, אני פשוט אשב בינתיים בחושך פה ואקשיב לסיפורים של אימא שלי על החתונות של חברות שלי".
הוא: ".....".
אפילו שהחלק האחרון נאמר בהומור, התקשיתי לשכנע אותו שזה אכן ככה. כי כמו שהוא רואה את זה, כשאנו הנשים אומרות "טוב לא חשוב" או "סבבה, מה שתגיד", אנחנו בעצם משחקות משחקים, מתנהגות בפאסיביות-אגרסיביות. אבל האם זה בעצם מה שאני עושה? ובכלל, אם אני מדברת במניפולטיביות שלא-במודע, מאיפה למדתי את זה, לעזאזל? הייתכן שבכל אחת מאיתנו שוכנת פולניה קטנה, עוקצת ומשחקת, שיוצאת החוצה גם כשאנחנו ממש לא מתכוונות לכך ובטוחות שאנחנו הכי מכילות ומבינות?
הגעתי אל ההורים לביקור של יומיים. אגב, הם בכלל לא פולנים, הם הונגרים. אני נכנסת בדלת. "היי אבא!", אני אומרת ומורידה את התיק. הוא קם לקראתי, שואל לשלומי, מחבק ואז זז אחורה ומחכה קצת, מחייך. אני תולה את המעיל, והוא עדיין מחכה, סופר חמש שניות על השעון, ואז: "נו, אז מתי כבר חתונה?". אני מצחקקת בנימוס, משוכנעת שהוא לא מצפה באמת לתשובה, אבל אז נוכחת לגלות שהוא כן. "הממ...", אני אומרת אחרי שהוא ממשיך לתקוע בי עיניים מצפות. "לא יודעת. אולי בקרוב ואולי לא. היי, מה זה מריח טוב מהמטבח? אימא הכינה פסטה?". "טוב, בסדר, אני לא לוחץ", אומר אבא, משתדל להישמע משועשע. "זה החיים שלך... אנחנו סתם מתים לנכדים כבר, חחח''.
דיבור פולני, לא? אבל אבא אומר את זה בטון הומוריסטי, כאילו שהוא רק מתבדח איתי, ומצד שני ברור לי שבאותה המידה זה רציני לחלוטין, כי ככה גם הוא וגם הבן זוג שלי משמיעים מסר בעייתי באוזני אישה: בחיוך, כאילו שאני צוחק כשאני אומר את זה כי אני לא רוצה שתהרגי אותי, אבל מצד שני את יודעת שאני באמת מתכוון לזה. בן הזוג שלי עושה את זה המון. הוא אומר לי דברים שמצד אחד סופר מעליבים, נכונים וישירים - אבל הוא אומר אותם בקריצה ובצחוק, כאילו שאנחנו רק מתבדחים. אבל לשנינו ברור שהוא לא באמת מתבדח. הוא באמת מתכוון שאני בלגניסטית, או שאני חסרת אחריות כשאני חוצה כביש באדום, או שאני ממש לא נחמדה לאנשים מסוימים, אבל הוא לא יעיר זאת בחצי משפט ממורמר, הוא יגיד את זה בעליצות, חס וחלילה לא ברצינות, כדי שאני אצחק איתו ואכחיש, אך כדי שבתוך הצחוק הגדול הזה על חשבוני, שנינו נדע שהמסר שלו הועבר במלואו.
ואז מגיעה אימא, עם הגישה ה''נשית'' יותר. "מה שלומך?", היא אומרת בליווי חיבוק ונשיקה. "הכנתי לך פסטה". אנחנו נכנסות למטבח, ואני מתפלאת מהכמות הגדולה שהיא ארזה לי בקופסאות, אך מציינת באכזבה שיש בפסטה רכיב שבן זוגי לא אוהב. "מה זה משנה? לא בישלתי בשבילו", היא עונה בחצי אדישות. "אני מבשלת לבנותיי ולמשפחותיהן". בתחילת היכרותנו היא התייחסה אליו כמו אל חתן, אך משעבר זמן מה והחתונה בוששה להגיע, היא עברה לטון הפולני. עכשיו לא אכפת לה ממנו, לכאורה. היא בישלה "רק בשבילי", "רק למשפחה", לא לבחורים אקראיים שלא מבטיחים להישאר. אבל היי, היא לא אמרה את זה במפורש, היא רק מזכירה את זה בחצי משפט ממורמר. ''אימא, אנחנו כן חושבים על העתיד", אני מנסה להגיד. ''לא, לא", היא קוטעת אותי, "מה את מסבירה לי? אני לא מצפה לדבר. לי אין שום לחץ".
אחר כך אבא יושב בסלון, קבור בדפים של עבודה. אימא מנסה לדבר אליו ומיד מבטלת את בקשתה במעין "טוב, לא משנה, עזוב", וקמה ללכת. אלא שאצלם, אחרי ארבעים שנה כמעט, זה כבר עובר מעל הראש שלו. הוא ממשיך לשבת עם הדפים, לא מנסה להתגונן או להאשים אותה בעלבון חסר טעם. הוא כבר התרגל. ואז אני מבינה שאני צופה באימא שלי כל חיי, וגם בסדרות ובסרטים עם כל ההתנהגויות ה"נשיות" וה"פולניות" האלו. ולא רק אני, גם בן הזוג שלי. אז מה הפלא שהוא חושב שאני משחקת משחקים כל הזמן?
אני רואה את צורת השיח הזו בקרב כל כך הרבה זוגות. היא זוכה לתיעודים שונים גם בסרטים ובסדרות, לרוב באופן קומי: הגבר עושה משהו, האישה נעלבת כי בעיניה זה אגואיסטי או ילדותי, ובמקום להגיד את אשר על ליבה היא מסתפקת ב"לא משנה, תעשה מה שבא לך". תמיד כשצפיתי בזה כילדה חשבתי לעצמי שהוא מסכן, ולא הבנתי למה היא גורמת לו לרדוף אחריה עם הסברים והתנצלויות כל הזמן. ואז את מתבגרת, ונכנסת בעצמך למערכות יחסים, ומגלה שזה לא תמיד בא מהמקום הזה של כוונת זדון. האם למדנו להתנהג כך מהאימא ומהסביבה? האם זהו חלק מהאבולוציה הנשית שלנו?
תמיד פולני
העולם סביבנו מלא בנשים שטורחות להבהיר שלאישה יש אכן מערך שלם ונסתר מאחורי כל הערה. בעונה הראשונה של "מחוברות" המיתולוגית למשל, דנה ספקטור מעבירה ערב שלם מול המצלמה כשהיא מסבירה כיצד הבישול המפנק שלה לבעלה אינו תמים כלל, ונועד למעשה לחפות על חוסר היכולת להעניק לו אהבה רגשית. היא מפרטת ברהיטות כיצד נשים שכועסות על בעליהן, או לא חשות מסופקות ואינן נמצאות במצב שהן יכולות להעניק אהבה ורוך וסקס, מוצאות את עצמן מבשלות לו כשהוא חוזר מהעבודה – פשוט כי זו הדרך שלהן "להעסיק" אותו ולהינצל מהצורך לתת לו מעצמן באמת.
הבעיה היא שאחר כך צופים בקלחת הזו כל כך הרבה גברים שיושבים בבית וחושבים "וואלה? אז בכל הפעמים שזוגתי החמודה מבשלת לי זה בעצם תחליף לסקס? תחליף לרוך רגשי?", ומה לגבי כל הנשים הצעירות שגם כן צופות בזה, וחושבות: "וואלה, במקום לדבר עם הגבר שלי על מה שמפריע לי או להתגבר על זה ולקבל ממנו חיבוק, אני יכולה פשוט לבשל לו מלא דברים טעימים, ואז הוא לא יוכל לבוא אלי בטענות שאני מרוחקת וקרירה".
המודלים האלה מקיפים אותנו כל הזמן - אם לא דרך דנה ספקטור, אז דרך החברה הטובה שלנו שמייעצת לנו כיצד לתת לו תשובות מתחכמות בוואטסאפ, או השחקנית בטלוויזיה שמדגימה איך לפזר לו רמזים בצורת הערות תמימות לכאורה, עד שלפני שאנחנו מספיקות להבין מה קורה, אנו הופכות מאותה ילדה שרק רוצה להגיד משהו פשוט, לאישה עם התנהגות מובנית ומורכבת, שכוללת אינספור סימנים. אגב, גם הגברים כבר מרגישים את זה ומתרגלים לקפוץ לעמדת מגננה בכל פעם שאנו משחררות הערה, גם אם היא תמימה באמת, רק כי הם כבר לא מסוגלים להאמין לנו שאנחנו מעירות משהו בתמימות. קצת כמו הכפר שהפסיק לבוא כשרועה הצאן צעק "זאב, זאב". כי כשאישה אומרת "זאב, זאב" היא ככל הנראה מתכוונת בכלל למשולש שווה שוקיים, שהגבר הבטיח להפוך אותו לעיגול.
לפנייה לכתב/ת 
