שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חוה אלברשטיין באלבום שמרגיש כמו בית
    באלבומה החדש "בוא המורה" שבה חוה אלברשטיין לעמדת המבצעת, אותה היא ממלאת טוב יותר מכל זמרת ישראלית אחרת. אוסף השירים, המורכב מטקסטים של כותבים קלאסיים בשילוב לחנים של ערן וייץ, הוא לא רק מרגש עד דמעות - אלא גם הטוב ביותר שלה בשנים האחרונות

    איפשהו במהלך ההאזנה לאלבום החדש של חוה אלברשטיין הרגשתי שהלחיים שלי לחות. ההימור הראשוני היה רטיבות בתקרה. גשם שוטף בחוץ, בניה חפיפניקית בפנים - זה בטח זה. אבל לרטיבות היה טעם של מלח. ולעיניים צבע של דם. אני פשוט בכיתי כמו ילד. כמו הילד הזה, שחוה אלברשטיין הייתה הפסקול של הבית שלו לאורך כל שנות השבעים. וככה בדיוק נשמע "בוא המורה" החדש - כמו שיבה הביתה. שלי, ושל חוה.

     

    סוחפת ומרגשת. חוה אלברשטיין (צילום: ניב עשת כהן) (צילום: ניב עשת כהן)
    סוחפת ומרגשת. חוה אלברשטיין(צילום: ניב עשת כהן)

    יש כל מיני הסברים לתחושה הזו, ומרביתם קשורים בבחירת החומרים. כמעט כל השירים הם טקסטים ישנים, מתוכם לא מעט של משוררים ממוצא מזרח אירופי כמו אנדה עמיר, פניה ברגשטיין ואיציק מאנגר המופלא, שעל שירי הילדים שלו בביצוע אלברשטיין גדלתי. "שיר עצוב" שלו, בתרגום יורם טהרלב, הוא בעיניי הפנינה של האלבום, עתיר הפנינים כשלעצמו. טקסט המשלב רגש, פנטזיה ואירוניה עצמית ביד אמן ממש. "בוא המורה", שיר הנושא שכתבה אנדה עמיר, חותך כתער, ו"גם הלילה", השיר היחיד באלבום שכתבה אלברשטיין, סוחף ומרגש.

     

    חוה אלברשטיין - "הירושה"

    חוה אלברשטיין - "הירושה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    המילים המוקפדות האלה זכו למנגינות שכולן הגיעו מאותו מקור - ערן וייץ, הגיטריסט של אלברשטיין, שגם אחראי עם עובד אפרת להפקה המוזיקלית. וייץ הלחין את כל עשרת שירי האלבום, ולמיטב זכרוני מדובר בתקדים בדיסקוגרפיה המפוארת של אלברשטיין, שלא כללה אף אלבום שהולחן כולו בידי אותו יוצר (פרט לאלברשטיין עצמה ולנחום היימן ב"אני הולכת אליי", 1980 - רק ששם דובר בקובץ שירים, חלקם כבר קיימים ומוכרים, שלא הולחנו במיוחד לאלבום). בקיצור - וייץ זכה לכבוד נדיר שבנדירים, וכבוד מוצדק לגמרי, יש לומר. יש משהו בלחנים שלו שתפור היטב על מידותיה של אלברשטיין.

     

    עוד תווי שי במדור המוזיקה של ynet:

     

    בשמיעה ראשונה הם נשמעים כמו שירי עם. אבל תמיד יש מתח תת קרקעי ואיזשהו טוויסט בעלילה, שמחלצים אותם מפשטנות ומצליחים לייצר ריגוש וטלטלה. "הירושה", הסינגל הראשון מתוך האלבום, הוא דוגמא מצוינת לעניין הזה, עם עליית הטון החדה בפזמון שהופכת את השיר מקטע גוספלי מדליק אבל מונוטוני מעט, לתפילה ממוטטת מחיצות. גם "הקיץ הבוער", למילותיו של אביגדור המאירי, וייץ נוטל טקסט קצר ופשוט, והופך אותו לתכשיט יפה ועדין. "שיר עצוב" של מאנגר, שכבר ציינתי, זוכה לניגון קסום במיוחד שמחדד את מוטיב האגדה בשיר. שיר שיכול היה להשתלב בקלות באלבומים הגדולים של חוה משנות השבעים. "בוא המורה", שיר הנושא, מוסיף טאץ' בלוזי-רוקיסטי מבורך, שיושב על חוה כמו כפפה.

     

    רצוף פנינים. עטיפת האלבום ()
    רצוף פנינים. עטיפת האלבום

    אלברשטיין חוזרת באלבום הזה לפוזיציה שבה היא מצטיינת יותר מכל זמרת ישראלית אחרת - זאת של המבצעת. וגם במישור הזה, בצורת ההגשה, היא מזכירה את חוה של פעם. יש בשירה שלה משהו יותר מאופק, יותר אסוף, שדווקא מבליט את הרגש ואת הסערה המתחוללת מתחת, דרך ההגשה יותר "יפה" ופחות מדוקלמת, וזה עושה לשירים רק טוב.

     

    מה שמוסיף להם לא פחות, היא התחושה הברורה שההרכב שמבצע אותם הוא להקה כמעט אורגנית, ולא חבר נגנים מתחלף. ערן וייץ, עובד אפרת ואבי אגבבה מלווים את אלברשטיין בהופעותיה הרבות כבר שמונה שנים רצופות, שותפים מלאים לעיבודים וגם מרבים פה באופן יחסי בקולות רקע. וייץ גם שר דואט עם אלברשטיין ב"שיר, ריקוד" המענג. זה מרגיש כל כך טבעי ואמיתי, ומוסיף המון חום אנושי לאלבום.

     

    אלברשטיין. מבצעת מופלאה (צילום: ניב עשת כהן) (צילום: ניב עשת כהן)
    אלברשטיין. מבצעת מופלאה(צילום: ניב עשת כהן)
     

    אלברשטיין הצליחה לשמר לאורך כל השנים רוח צעירה ורעב בלתי נדלה לחיפושים מוזיקליים, אבל נדמה לי שדווקא עכשיו, כשהיא חוגגת 70 להיווסדה, היא הצליחה למצוא את האיזון הנכון בין ההתרפקות על העבר והניסיון לחדש. וזה מה שהופך את "בוא המורה" בעיניי לאלבומה הטוב ביותר מזה שנים ארוכות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ניב עשת כהן
    חוה אלברשטיין. חוגגת 70 עם אלבומה הטוב ביותר בשנים האחרונות
    צילום: ניב עשת כהן
    7 לילות
    מומלצים