מאיר בחשכה: השַׁמָּשׁ כסמל לשֶׁמֶשׁ
החנוכייה איננה רק סמל לחג החנוכה, אלא קיימת משמעות עמוקה יותר בהדלקתה, שכן השמש, המאור המוביל, הוא זה שנדלק מהחושך שסביבנו ובתוכנו ותפקידו להאיר את הנפש ולהוביל להארה גדולה יותר
חג החנוכה איננו חג מהתורה והוא נקבע על ידי חכמי ישראל. המקורות הראשוניים לחג החנוכה מצויים בספר החשמונאים, בספר דניאל ומקורות נוספים נמצאים אף בתלמוד.
הסיבות בגינן חוגגים את חג החנוכה הן שתיים: הראשונה שבהם היא ניצחון החשמונאים על היוונים והמתייוונים שניסו לדכא את הרוח היהודית ולכפות בכוח אתוס תרבותי זר על היהודים שחיו באותה תקופה בארץ ישראל. הסיבה השנייה היא נס פך השמן. שמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת הם ימי הודאה, שאותם תיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני.
חנוכה נחשב כמצווה דרבנן והמסר העיקרי של חנוכה הוא ניצחון האמונה וחופש הפולחן הדתי, סימן לגבורה על אומה פגאנית שניסתה להמיר את דתם של היהודים באותה עת. אם כך, ניתן לומר שעיקרו של מרד החשמונאים מבטא הנפת ראש למעלה מתוך גבורת הלב והתנגדות חריפה כנגד הניסיון לשתול בלב העם תרבות זרה המקדשת ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם תורת ישראל. חג החנוכה מצוותו פשוטה היא-להדליק נרות
מצוות הדלקת הנרות נעשית אמנם באמונה פשוטה ועם כל זה, ברור לנו שיש יסוד להניח שבמצווה זו טמונים סודות עמוקים. ואם זוכים לגלות אפילו מעט מטעם קיום המצווה נזכה להארה השופכת אור חדש על צדדיה השונים של המצווה. כך בכל מצווה – קל וחומר בהדלקת הנר באש, שכל מהותה היא מין סוד כמוס שפנים רבות לו ושנעלה מבינת אנוש רגילה.
כדי להדליק חנוכייה בנפש צריך שיהיה צד של חושך ומקום לאמונה בבחינת ("להגיד בבוקר חסדך) ואמונתך בלילות". צריך לב פתוח לנפלאות ואז נוכל לגשת למלאכת הדלקת השַׁמָּשׁ, הנר הראשון שמדליקים.
לאמיתו של דבר השַׁמָּשׁ לא זוכה ליחסי ציבור נאותים. הרי הוא הגדול מכולם ואם לא הוא, לא תיתכן הדלקת החנוכייה. מכאן ניתן ללמוד כי השַׁמָּשׁ כוחו להידלק מהחושך הגמור בנפש ואז להדליק את כול הנרות. השַׁמָּשׁ הוא זה שעושה את האור הראשון וכל הנרות האחרים הם לפרסום הנס בלבד ואלמלא השמש אין להם קיום.
הדלקת השמש היא יריית הפתיחה שבה אתה יודע שמכאן הלפיד הבוער שאתה אוחז בידך הולך להדליק ולהאיר כל שדה וכל נר המופקד על תחום אחר בשדרת הקיום שלך.
השלב הבא הוא הדלקת הנרות והוא המבדיל בין המותר לאסור. שהרי ההבדל בין השַׁמָּשׁ לשאר נרות החנוכייה הוא איסור השימוש. השַׁמָּשׁ נועד לתת אור, אך הנרות עצמם נועדו לראותם בלבד והם הם המצווה.
כאן מובדל קודש וחול - נרות המצווה, מלשון צוות (לא רק ציווי) בכוחם לאחד את המציאות לכדי אחדות אמיתית. אסביר, החושך מטשטש גבולות ואין בכוחות להגדיר גבולות ברורים הנראים באור. הוא מערבב את המציאות ולכן נקרא "ערב". לעומתו האור נקרא "בוקר" ומאפשר לנו לראות את הדברים בחדות ובבהירות מתוך עין מבקרת ובביקורת מלאה על הנצפה ולכן שמו "בוקר".
ידוע כי אין מציאות לחושך והוא מציין העדר של אור והשמש מבדיל בין חושך לאור. מתוך התהום החשוכה נדלק אור שימושי המבחין בין חלקי המציאות השונים.
אך בל נשגה כי מתוך הבהירות המופצת מאור השמש מגיע אור המסלק את כוחות החושך מתוכנו. יתכן כי ניפול לעולם פירוד שבו משמשים יחדיו טובים ורעים, חוטאים ועושי מצווה, ישרים ורשעים ולכן אור השמש מסמל את האגו שלנו, ולכן אין בו משום קיום דבר המצווה - הוא הניצוץ להדליק את נפש האדם באהבת האחר וברצון להשפיע מאורו. זוהי משמעותה הפנימית של המצווה שמטרתה לאחד כל כלל חלקי המציאות לאחד שלם על בסיס הכרת הגבולות המבחינים בין אחד למשנהו.
בשונה מאור השמש שהוא פרקטי וניתן להשתמש בו לצורך, אור הנרות הוא אור אלוקי שאל לו לאדם לגעת ולהיעזר בו למטרות ולרצונות אישיים. אורו של הבורא מצוי בכל ונרמז בגילוי דק לעין בשר באורות החנוכייה. אין מדובר בהארה אישית לאדם הפרטי, הואיל ובזמן הדלקת הנרות מתגלים אורות של מצווה המגלים עד כמה כולנו יחד ערבים זה לזה וקשורים איש לרעהו בחבלי קסם בלתי נראים שהם הרחק ומעבר לגבולות "האני" המצומצם.
כך למדונו חכמי הסוד – אורם של ימי בראשית, זורח באור שאנו מדליקים בנרות חנוכה. כולם יודעים ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". בעומקה של הנחייה זו מצוי הרעיון שהאור של תחילת בריאת העולם אינו ראוי לשימוש שלנו.
לכן, גם בהדלקת נרות חנוכה, צריך לשמר את האור באיסור שימוש, מחמת מעלתו המיוחדת הנועד להזכיר לנו כי כולנו ניצוצות של אור השואפים להתאחד לכדי אור אחד גדול. זהו קצה הקרחון בהבנת אורות חנוכה. אור שְמימי זה היה האור שזרח במנורה שבבית המקדש, שלזכרה מדליקים את נרות החנוכה. האור המיוחד של המקדש ממשיך לדורות הבאים באש הנדלקת בנרות חנוכה.
חג שמח לכל בית ישראל.
יצחק אהרון,"חכמה ", מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
