מנאפסטר ועד אפל מיוזיק: צלילי המוזיקה - הדיגיטלית
המעבר לפורמטים דיגיטליים איים לפני כמעט שני עשורים להחריב את תעשיית המוזיקה. אבל אז הגיע מודל חדש, שהתאים במיוחד למכשירים ניידים ולשימוש באפליקציות, ועל הדרך שינה לחלוטין את האופן שבו אנחנו מחפשים, מגלים ומאזינים למוזיקה
ברשימת הדברים ש"איימו להחריב את תעשיית המוזיקה" במאה השנים האחרונות, אפשר למצוא כמעט כל טכנולוגיה חדשה: החל מקלטות, מכשירי ווקמן ודיסקמן, דרך MTV וגלגלצ, וכלה כמובן בפורמטים הדיגיטליים, בפלטפורמות שיתופיות ובאפליקציות מוזיקה. הפאניקה הזו אופיינית גם לתחומים אחרים ולתעשיות אחרות - אבל האמת היא שאימוץ של טכנולוגיות חדשות הוא אף פעם לא תהליך חד כיווני וסופני, אלא מורכב והדדי, ושכנראה שתעשיית המוזיקה היא קצת יותר עמידה ממה שנהוג לחשוב.
אבל זה לא אומר שדברים לא משתנים. זה קורה כל הזמן, וזה קורה בקצב מהיר (יש שיאמרו מהיר מדי). על ציר הזמן ההיסטורי הלא מאד ארוך, אפשר בהחלט לסמן את ווינאמפ כנקודת התחלה משמעותית בעידן של צריכת מוזיקה בפורמט דיגיטלי. כך, לפני שני עשורים הושקה התוכנה שאיפשרה האזנה לקובצי שמע דיגיטליים וצברה פופולריות די מהר - בין היתר גם בזכות אפשרויות עיצוביות ("סקינים" ו"פלאגאינים") שתרמו לפרסונליזציה שלה.
נאפסטר, קאזה וכל השאר
שנתיים מאוחר יותר הגיעה מכת המחץ האמיתית: נאפסטר באה לעולם, ואיתה התגשמות החלום של צרכני מוזיקה, שהוא גם סיוט תעשייתי. מעתה מוזיקה שותפה באופן חופשי על גבי רשת האינטרנט. אמנם קובצי מוזיקה התקיימו במרחב הווירטואלי עוד קודם, אבל נאפסטר הייתה אחת הפלטפורמות הראשונות ששימשו כאינדקס ואיפשרו שיתוף בין משתמשים. למרות תוחלת החיים הקצרה שלה, נאפסטר מהווה נקודת ציון משמעותית בהיבט המשפטי, והיא עוררה סערה בתעשייה, שנמשכת עד היום במובנים רבים. שאלות של זכויות יוצרים, של שיתוף ושל צריכה עלו לדיון, בהן גם מלחמת התשה אחת, ודווקא מול להקת "מטאליקה".
ממשיכות דרכה של נאפסטר - קאזה, אימיול או ביטורנט למשל, זכו גם הן להצלחה ואהדה בקרב משתמשים ולביקורת מהצד המשפטי והתעשייתי. פלטפורמות השיתוף היום אינן מוגבלות לקבצי מוזיקה בלבד, והן העירו בהמשך גם את תעשיית הקולנוע והטלוויזיה למאבקים משפטיים על זכויות יוצרים ועל רווח כלכלי. כל אותה העת, פורמט ה-MP3 צובר תאוצה והופך לפופולרי לצריכת מוזיקה, כשמאזינים שקועים בהורדה, קטלוג וצבירת מאגרים מוזיקליים דיגיטליים - באותה אדיקות שבה היו מושקעים באוספי דיסקים, קלטות ותקליטים קודם לכן.
המהפכה המשמעותית הבאה הגיעה עם יוטיוב. ב-23 באפריל 2005, שותף סרטון היוטיוב הראשון שנקרא בפשטות "Me at the Zoo", ובו נראה אחד משלושת מייסדי הפלטפורמה כשהוא מבקר בגן החיות. בזכות מודל עסקי שמבטיח תגמול למשתפים, יוטיוב הפך במהרה לזירה שהתעשייה לוקחת בה חלק משמעותי, ובמקביל הצליח להפוך אנשים אנונימיים לחלוטין לכוכבים של ממש - כשהפלטפורמה מאתגרת, שוב, את עמודי התווך של תעשיית המוזיקה. השינויים המשמעותיים כללו מעבר להאזנה של שירים בודדים, בסטרימינג, ומאוחר יותר גם בתוך רשימות אוטומטיות ומותאמות אישית.
תרבות היוטיוב
אחד הוויכוחים הנצחיים בהקשר של עידן המוזיקה הנוכחי קשור בטיב השמע, ובטכנולוגיה שמעדיפה צמצום ודחיסות על פני איכות. "אני הולך להגיד משהו שנוי במחלוקת", מקדים תומר מולוידזון, עורך מוזיקה ומנהל דיגיטל ברדיו הבינתחומי, ועורך ומגיש תוכניות ברדיו 88 אף.אם. "מי שממשיך לקנות תקליטים ודיסקים זה ממש לא בגלל איכות השמיעה, אלא בגלל הרומנטיקה. כל הטקס של לפתוח את האריזה, להריח, להחזיק את הדבר הזה ביד, זה משהו אמיתי. זה לא משהו חסר ערך, שאפשר בקלות למחוק ולשכפל ולהעתיק, צריך לעבוד קשה בשביל להשיג אותו ויש סיפוק במרדף ובחיפוש, בלפשפש במדפים. מוזיקה על תקליט או על דיסק לא מתנגנת סתם ברקע, צריך להתייחס אליה, להפוך צד בתקליט, לדאוג לנקות אותו. תקליט, קלטת או דיסק - זה הכי קרוב שאפשר ללגעת במוזיקה".
אז אין ממש בטיעונים על איכות שמע ירודה בפורמטים הדיגיטליים?
"אפשר להשיג קבצים ברמה גבוהה שקרובה לאנאלוג, שעל פניו נשמע יותר – אבל רוב האוזניים הן בלתי מזויינות וזה לא משנה להן. הרי כששומעים משהו שיש בו את כל הסיפור הזה, הוא תמיד נשמע יותר טוב – גם מבחינה מוזיקלית. זה טוב יותר כי נסכנו בזה כל כך הרבה משמעות. גם ברדיו זה לא משנה, כי האף.אם לא מוציא איכויות סאונד גבוהות. וכן, צריך לזכור שגם בעבר היו קלטות מזוייפות ודיסקים צרובים ותקליטים מזוייפים - וכולם נשמעו פחות טוב. בסופו של דבר,
למאזין הממוצע זה לא באמת משנה והנתח באוכלוסיה שאיכות הסאונד חשובה לו - היה ונשאר נתח קטן".
כקונטרה להורדת הקבצים החינמית של פלטפורמות השיתוף, הקימה אפל את אייטונס - שהחלה במקור כנגן מדיה עבור מחשבי המאק. כבר ב-2003 נפתחה החנות הדיגיטלית והציעה קובצי מוזיקה, ובהמשך גם סרטים וסדרות טלוויזיה - לרכישה. עד שנת 2008, התבססה החנות של אייטונס כספקית המוזיקה המרכזית בארצות-הברית - נתון שנמצא בקורלציה עם סגירתן של רשתות חנויות הדיסקים. רק ב-2012 הגיעה הבשורה של אייטונס גם לישראל, וכעת נראה שכבר יש טכנולוגיה חדשה שנושפת בעורפה - הסטרימינג.
מותו של ה-MP3
המעבר להאזנה בסטרימינג, שהתחדד עם הפופולריות של יוטיוב, הוליד אפליקציות מוזיקה חדשות דוגמת אפל מיוזיק, ספוטיפיי, טיידאל וסאונדקלאוד - רובן מציעות קטלוג מוזיקלי רחב תמורת דמי שימוש חודשיים, ומתבססות על רשימות השמעה מובנות, על "תחנות רדיו" שמאפשרות האזנה רציפה למוזיקה בז'אנרים דומים, וכמובן אלגוריתם שהולך ומתפתח, לומד את טעמם של המשתמשים ויודע להציע להם מוזיקה שתקלע. טכנולוגיית הסטרימינג היא חסכונית יותר, נגישה יותר, ולדעת מומחים בתחום - מסמנת את הסוף המתקרב של עידן ההורדות וה-MP3, עד כדי כך כי מעריכים שאייטונס תסגור את חנות המוזיקה שלה עד שנת 2020.
"כל מי שעוסק בתעשיית המוזיקה תמיד פחד מהמוצר הטכנולוגי החדש שבא", אומר מולוידזון, "בזמנו גם אנשי תעשיית הקולנוע תבעו את יצרני ה-VCR, מכשירי הווידאו, בטענה שהם גורמים לכך שפחות אנשים מגיעים לקולנוע לראות סרטים. כבר אז בית המשפט פסק שזה לא נכון, ושיש לטכנולוגיה הזו זכות קיום. גם אז פחדו, ואנשים בכל זאת המשיכו להגיע לקולנוע - פשוט היה צריך להמציא אותו מחדש. אשים לא יפסיקו לצרוך מוזיקה ולא יפיסקו לייצר מוזיקה, התעשייה תצטרך להמציא את עצמה שוב מחדש".
הטכנולוגיה לא רק מספקת לנו דרכים חדשות לצרוך מוזיקה - אלא בסופו של דבר מייצרת מוזיקה אחרת.
"בעצם היוטיוב העיר מחדש את תרבות הסינגל, שהייתה נהוגה עד שנות השישים. עד אז היו מוציאים סינגל וזהו, ככה העולם התנהל, תחנות הרדיו לא יכלו להכיל שירים שהאורך שלהם מגיע ל-3 דקות. ואז הגיע התקליט, ופתאום אפשר ליצור יצירת אמנות שלמה. פתאום נולדה ההבנה שמוזיקה יכולה לספר סיפור. אז גם היום, כשמוזיקאי יודע שיש לו שיר אחד שצריך להצליח ביוטיוב וסביבו הוא יכול לבנות קריירה, הוא לא ינסה להביא יומרה אמנותית. הוא יעדיף ליצור שיר קליט וזהו. אין לו את הזמן להגיד גם את זה וגם את זה. אין לו את היריעה. כשהטכנולוגיה הגבילה מוזיקאים לאלבומים באורך של 38 דקות, אז הם נאלצו לבחור רק את הטוב שבטוב שלהם, והיום כשאפשר להוציא אלבום עם 30 שירים - אין תהליך אמיתי של ברירה. בעידן של יוטיוב לא יכול לצאת עוד אלבום כמו סרג'נט פפר, וזה כואב כי אנחנו רוצים עוד דארק סייד ועוד דה וול. רוצים סיפור ארוך, ולהרגיש שהשקיעו בנו".
מה בכל זאת רומנטיקן חסר תקנה כמוך יכול לומר לטובת תרבות היוטיוב והאייטונס?
"צד חיובי מטורף של הדברים האלה קשור בעובדה שהם מסוגלים להציע למאזינים מוזיקה חדשה. האלגוריתמים הולכים ונהיים יותר ויותר חדים, והיכולת שלנו להגיע לעוד ועוד דברים היא מטורפת. אין לזה שובע, זה לגמרי עולם חדש ומופלא. בסופו של דבר, גם הדור הבא כנראה יהנה ממשהו אחר שאנחנו נרטון לגביו. גם הדור שנהנה ממה שקיים עכשיו יטען עוד כמה שנים שה-MP3 הורס לו את החיים, כי כולנו רומנטיים ונוסטלגיים בבסיס, וכשמשהו חדש מאיים על מה שאנחנו מכירים - אנחנו נמצא את כל הסיבות ללמה זה לא בסדר".
