מסתורין על גדות הכינרת: פרק מ"גשר הדודות"

שלומקי דגן הוא איש ישר שאינו יודע לכופף חוקים, תכונה שמונעת ממנו קידום לתפקידים בכירים למרות כישוריו הנדירים. הוא חי במושב ליד הכנרת ונשוי לאהובתו יערה, בת המקום, המסתירה סוד אפל מילדותה. גם את חייו של שלומקי טורדת פרשה לא פתורה מן העבר, צלקת שאינה נותנת לו מנוח.

לקראת פרישתו רוקם שלומקי חברוּת לא צפויה עם חוקר חקלאי ומשכנע אותו לסייע לו בפענוח התעלומה הרודפת אותו. החוקר, בתורו נשאב לתוך עולם של מזימות ורֶשע ומגלה הרבה יותר ממה שיצא לחשוף. "גשר הדודות", הוא ספרו השני של יוסי עוזרד (קדם לו "קיבוץ ברלין") בן קיבוץ להבות הבשן. יזם ואיש עסקים בתחום התקשורת. קראו את הפרק הראשון מהספר החדש. 

• רוצים לקרוא את "גשר הדודות" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1

פזורת הירדן

בתוך גומחה על פסגת גבעה, סמוך לאנדרטת זיכרון, רבץ טנדר ירוק כתנין הממתין לטרפו. במושב הנהג ישב פקח רשות שמורות הטבע שלומקי דגן.

למרגלות הגבעה התפתל כביש הבשורה הנושק לחוף הכנרת. לקראת הערב התנועה נחלשה, מכוניות ספורות חלפו, והמיית גלגליהן על האספלט נספגה בצמחייה העבותה. שלומקי ארב בשקט, בעזרת משקפת הוא סקר את השמורה. המתין בסבלנות להתרחשותן של פעולות לא חוקיות בתחום שיפוטו כדי לסכלן.

לאורך נהר הירדן, בחסות הצמחייה הסבוכה, מסתתרות חיות טרף ומסתתרים גם טיפוסים אכזריים, הנהנים מהרג לשם הרג.

קרני שמש אחרונות השכיבו חבל ארץ זה לישון. אור היום גווע לאטו. ברקיע נחו עננים כבדים כעדר פרות הרובץ בשדה.

שלומקי נדרך, רעש המולה כרעם רחוק התגלגל ממערב. להקה גדולה של עטלפים חלפה מעליו. העטלפים שייטו בנתיב שלאורך השבר הסורי־אפריקני. בצואתם נחבאים גלעיני עץ הדומים. בזכות העטלפים התרבו הדומים לאורך נהר הירדן. זו היתה שעת חילופי המשמרות. להקות ציפורים חגו באוויר לקראת מנוחת הלילה. דורסי הלילה נכנסו לכוננות, פקחו עין למזון מזדמן.

אוזניו של שלומקי היו כרויות לכל רעש. מתחת לגבעה התגלגלה יללה של תן, וחברי להקתו ענו לו במקהלה של קולות נוגים. אי־שם בחושך נשמעו קולות של אכילה מהירה, מלוּוים בנחרות ובחרחורים של חזירי בר, שנברו בשאריות מזון שהושלכו בשטח.

הלבנה עלתה ברקיע, ואורה ריצד במים כהד לאורות היישובים המקיפים את האגם. רחוק באופק הבליחו ברקים. הבהובים שסימנו את בואם של ענני גשם מהצפון.

שלומקי קינח את אפו ורכס היטב את מעילו. מנקודת התצפית הגבוהה סקר את פיתולי נהר הירדן, שיובליו נפרשו כנחשים ארוכים, הזורמים חרישית בין הענפים הסבוכים של שיחי ההרדוף, האשלים וערבות הנחלים. לילות כאלה משמשים תמריץ לעבריינים לנסות את מזלם. מלכודת וסכין אינן חלק מאורחות הטבע.

שלומקי חיפש תנוחה נכונה במושב הקר והנוקשה של הטנדר. את שעות ההמתנה המייגעת העביר בהאזנה לרדיו. עיניו ניסו לחדור את החשכה שנפלה, רק קולו המחוספס של הקריין ישגב גלילי הפר את השקט.

רוח מזרחית

חיימקה הגזלן

מאזינות ומאזינים, חברים וחברות, באולפן ישגב גלילי.

התוכנית שלי, רוח מזרחית, באה לשבור במודע את החוקים.

ראו הוזהרתם! צפוי לכם המון מלל. בחרתי לקחת סיכונים, לוותר על המתכון השבלוני והצפוי לטובת נגיעה ברגשות. המרחב מלא בתחנות רדיו המעדיפות לשדר פטפוטים ריקים ומוזיקה קליטה. אתם שהחלטתם להישאר להאזין, לכם אני אסיר תודה. יחד נצא למסע אל מחוזות הדורשים הקשבה. אם נשארתם, הנה התיאוריה שלי בקצרה: רדיו אינו פונה רק לאוזן כמקובל לחשוב. ניסחתי חוק חדש: "רדיו במיטבו פונה לעין". אני מקווה לרתק אתכם ברדיו חווייתי, בסיפורים שיעוררו סקרנות. לגרום לכם להישאר במכונית עוד קצת, גם אם כבר הגעתם לחניה.

ברוח מזרחית, התוכנית שלי, נתמקד באירועים ובסיפורים הקשורים לכאן, לאזור הכנרת. אנסה להפעיל את חוש הריח, להעביר את יפי הפריחה, לצייר תמונה רחבה שחיבור פרטיה אולי ייתן משמעות חדשה.

אם החזקתם מעמד עד כאן, עכשיו תקבלו את הפיצוי. אגדה אורבנית. אם נכונה היא או בדיה, איש לא ידע.

מאזינות ומאזינים, בכל תוכנית נשאל את השאלה: אז איך מחברים? והפעם איך מחברים — אוטובוס ורוד, שטח הפקר, איש מסתורין, עלילות גבורה וקשרים בצמרת. מי שיאזין יבין.

סיפורנו הוא על איש צללים, שנודע בכינוי חיימקה הגזלן. את התחקיר עליו התחלתי לפני שנים. רק לאחר מותו הסכימו כמה מחבריו לדבר איתי. גם מהם הצלחתי לחלץ רק מידע מועט. במותו לקח עמו חיימקה לקבר את פתרונן של פרשות אפופות מסתורין. מהו שמו האמיתי של חיימקה הגזלן לא הצלחתי לגלות. חבריו דחו אותי בתירוצים מתירוצים שונים. על המצבה שלו נכתב: "חיים ג׳ היה גיבור במחשכים". מי שדיבר איתי ביקש שלא אזכיר אותו בשמו. כל פעם שאמרתי בקול רם חיימקה הגזלן, היתה התגובה: ששש... עד כמה שידוע לי, המילה ששש... אינה כתובה במילון. העלאת שמו של חיימקה הגזלן הסגירה יראה ופחד. הנה מעט המידע שהצלחתי ללקט על איש הששש...

חיימקה נולד בפולין והגיע כנער לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. ככל הידוע לי, הוא התגלגל מפנימייה לפנימייה, ובגיל שש־עשרה גויס למחתרת שלימים נודעה כלח"י. חיימקה היה איש מוצק ושרירי, שניחן באומץ וביכולת אלתור במצבי קיצון. בזכות תכונותיו אלה זכה להערכה בלח"י. הוא לא היה מנהיג, איש צללים אמרנו. לוחם אכזרי הפועל לבד. תהילתו נסקה משום נכונותו לבצע מעשים שאחרים נרתעו מהם. חיימקה לא היסס להפעיל כוח כדי להשיג את מטרותיו. לחיימקה לא היו עכבות. בלח"י נהגו לומר: "החוק מתכופף כשהוא נתקל בחיימקה".

בלח"י היה תפקידו של חיימקה לתת טיפול הולם למי שנחשד כמשתף פעולה או כמלשין. זאב בודד הפועל בחשאי. חרב להשכיר למשימות מיוחדות. את הפקודות קיבל באופן ישיר ממפקדי המחתרת, ללא מתווכים.

לאחר שמדינת ישראל קמה, נפוצו חברי המחתרות לכל עבר. חיימקה גויס לצנחנים. המשמעת הצבאית לא התאימה לו. הוא הסתבך וערק מהצבא, וברח לחו"ל. מפקדי יחידה 101, ששמעו על יכולותיו המיוחדות של השור בעל הצוואר העבה והזרועות התפוחות, דאגו להחזירו לשירות. לאחר שהשתחרר, הצטרף לקבוצה קטנה של "גורילות" שעבדו במשרד ראש הממשלה.

אחרי מלחמת סיני, בשנת 1956, הוא צץ באילת. באותה התקופה קלטה העיר הדרומית טיפוסים מפוקפקים מכל רחבי הארץ. חיימקה השתלב בקלות כשומר במועדון לילה. בריונות ופשע היו חלק מהנוף הקבוע בעיר, שאליה הוגלו פושעים רבים. בקטטה אלימה שבה השתתף נפצעו קשה שלושה אזרחים. חיימקה נאלץ לעזוב את אילת. אך הוא לא נשאר מחוסר עבודה. קצין צה"ל בכיר, את שמו לא אוכל להזכיר בשידור, לקח את חיימקה תחת חסותו. אותו קצין בכיר, לאחר שפשט את מדיו, נכנס לפוליטיקה והתקדם במהירות מטאורית במסדרונות השלטון. גם שם המשיך להשתמש בשירותיו המיוחדים של חיימקה.

כנראה בשנת 1958, לא ברור מתי בדיוק, הגיע חיימקה לטבחה באוטובוס ישן, ומשם נסע בו בדרך הפטרולים לעבר הגבול. את האוטובוס עצר ברחבה לצד הדרך, בסמוך לשני עצי איקליפטוס, והתמקם בשטח ההפקר, מרחק נגיעה מהגבול הסורי. את האוטובוס החלוד צבע חיימקה בוורוד, ולידו הקים סככת צל, הניח כיסאות ושולחנות ותלה שלט גדול: "התחנה האחרונה". סיורי הגבול של צה"ל עצרו ליד האוטובוס לקנות סיגריות, חטיפים, קפה ומאפה. בזמנים ההם היו תקריות גבול עם הסורים עניין שבשגרה. אולי משום כך העלימו השלטונות עין מהפולש הלא חוקי. האוטובוס הוורוד הפך למציאות קבועה. סביב גלגליו נוצקה תשתית בטון.

חיימקה היה חובב נשים ידוע. נהג מונית מבוגר מטבריה אמר לי בשפתו הציורית: "לנסיעות של חיימקה קראנו ׳זונה ספישל׳. היה לו תעריף מיוחד וקבוע. היינו אוספים את הזונה בטבריה, נוסעים עד לאוטובוס הוורוד, הבחורה היתה נכנסת לחיימקה, שלושת רבעי שעה המתנה, ומחזירים את הסחורה."

חולשתו של חיימקה לנשים היתה לשם דבר. הוא כנראה לא בחל באף אחת. נשים נמשכו למתבודד שגר באוטובוס הוורוד ליד הגבול. למשכנו הרעוע בחוף הכנרת נהרו נשות בוהמה מתל אביב, בנות עמק הירדן ששמעו על מעלליו, ובעיקר תיירות, שלהן גם איפשר ללון באוטובוס בזמן שהותן באזור.

לפי הידוע לי, נולדו לחיימקה שלושה ילדים משלוש נשים שונות. צאצאים שמולידם מעולם לא טרח לגדלם כאב. בלילות בקע באורח קבע אור עמום מחלונות האוטובוס. לא רק בחורות באו למשכנו. מפקדי צבא ומשטרה וגם פוליטיקאים רמי דרג פקדו את האוטובוס הוורוד. המבקרים הגיעו בחשאי, לרוב בשעות החשכה. לפעמים בליווי אבטחה צבאית. קרה שהקיוסק היה נסגר, וחיימקה הגזלן היה נעלם לתקופות ארוכות. יש עדויות שחיימקה הגזלן השתתף בכמה מפעולות התגמול שבוצעו כנגד המוצבים הסוריים החולשים על הכנרת, למרות היותו אזרח. האגדה מספרת שלקראת פעולת התגמול בנוקייב, יצא חיימקה לסיור מודיעין מקדים. הוא נתקל בשני זקיפים של הצבא הסורי שהיו בפטרול שגרתי. בידיים חשופות שבר את מפרקתם וחזר כשבתרמילו שני זוגות אוזניים כהוכחה לאמיתות סיפורו.

בשנת 1961 הוקמה היאחזות הנח"ל אלמגור על גבעת כורזים. המקום היחיד בגבול עם סוריה שבו היתה לישראל שליטה קרקעית. באותן השנים מירר הצבא הסורי את חיי החקלאים והקיבוצים ששכנו סביב הכנרת ולאורך הרמה הסורית. משימתם של חיילי הנח"ל היתה לעבד את אדמות השטח המפורז ולהפגין נוכחות ישראלית. אספקת המים לשדות ההיאחזות הגיעה ממשאבה שהוקמה לחוף הכנרת. באופן לא מפתיע, חיימקה שלנו קיבל ללא מכרז את הזיכיון לתפעול המשאבה, שסיפקה לו מקור פרנסה נוסף על הקיוסק. הצורך לשמור על המשאבה מהתנכלות הסורים שימש הצדקה להקמתו של מוצב צה"לי בסמוך לאוטובוס הוורוד.

בכתבת תחקיר על הקצין הבכיר, שהתברג יפה בפוליטיקה, נכתב שבזמן שהיה אלוף פיקוד לא בחל גם בהרג שבויים. על פי הכתבה, באחת הפעולות נתפסו חמישה מסתננים ללא נשק. מפקד הכוח שאל בַּקשר מה לעשות. לשטח הגיע ג׳יפ צבאי נהוג בידי אזרח. חמשת המסתננים הועברו בפקודה לאותו אזרח. מפקד המארב מחה נמרצות, אך האזרח לא הקשיב למפקד בשטח. הוא העמיד את החמישה בשורה וחיסל אותם בעוזי עם משתיק קול. את המתים העמיס על הג׳יפ, וגופותיהם לא נמצאו מעולם. השמועה גורסת שחיימקה הגזלן היה אותו אזרח מסתורי בג׳יפ.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן