דמעות וצלצולי פעמונים

חברים? לא בהכרח / יש לא מעט זמרים ופוליטיקאים שבראיונות לתקשורת מפארים את עצמם ומורידים את האחרים. זו דרכו של עולם בזוי, שבו כאילו ההקטנה של האחר יוצרת הגדלה של עצמך. אז אהובה עוזרי ממש לא הייתה כזאת, כי היא לא אמרה מילים רעות על אנשים. נהפוך הוא. היא אפילו הרימה אותם. ופעם אפילו פיארה את תרבות היידיש האשכנזית, שאליה לא הייתה שייכת.

האזינו לטורו של שלמה ארצי

ת'אמת? בכלל לא הייתי חבר של אהובה עוזרי ז"ל. אבל גם לא הייתי חבר של לנון או נניח של ריי צ'ארלס, כי אתה לא חייב להיות חבר של זמר כדי לאהוב אותו. אתה מכיר אותו מהאספקטים האחרים. כלומר, מהשירים ומהאישיות שלו.

אז את אהובה פגשתי בחיים פעמיים גג, ושתי הפגישות האלה היו מאושרות. כי למרות שהייתה חולה ולמרות שלא היינו חברים, התחברנו לרגע. אבל אז זו כבר לא הייתה חוכמה, כי זה היה אחרי שחשתי מרחוק את האושר הפנימי המידבק שלה, את הרצון לנגן ולשיר בלי להיות "מישהו" ובלי לנצח אף אחד.

כמה קשות ההתחלות / אבל בהתחלה הכל היה אחרת. אהובה נחתה פה לפני פריצת הזמר המזרחי ולפני שספרו פה בכלל מישהו שעשה את זה אחרת. זה היה בתקופה שבה רוב השירים הארץ ישראליים היו רוקיסטיים ומהורהרים, והייתה חלוקה ברורה בין זמרי קסטות מהתחנה המזרחית לזמרים האחרים.

זה לא היה רק בין מוזיקה מזרחית לאשכנזית (המון זמרים מצליחים היו ממוצא מזרחי ושרו את ישראל ההיא). זה היה ההבדל בין מאיפה הגעת (אהובה באה מכרם התימנים) ולאן אתה הולך, בין השונות לצפוי, בין הכרה בכישרון שלך והזלזול בו, בין בדיקת עובי גבות העיניים ועד לאקצנט וצבע העור. כן. כך קבעו אז את השייכות. כלומר באופן נבוב, שטחי וחסר ערכים.

לא הייתה לאהובה עוזרי גיטרה חשמלית לבנה, היה לה בולבול טרנג שבו ניגנה במאוזן (מה זה הכלי הדבילי עם הבולבול? שאל אותי מוזיקאי אידיוט אחד בזמנו). כי אהובה הרי לא הייתה נערת רוק כמו ריקי גל (הנהדרת כשלעצמה) אלא להפך. היא הייתה שמנמנה קצת, עם שיער מנופח כאילו לא סגרה עם הספרית על התסרוקת שלה. וכשפרצה לתודעה ב־1975 עם השיר "היכן החייל?" התאהבתי ישר בשאלות הבאות מהשיר שלה: "מתי ארוץ לקראתו? מתי אחוש את ידו? היכן החייל שלי?" ו"אנא עזרו, עזרו לי, ידידיי".

שנתיים אחרי תום המלחמה הגדולה של יום כיפור, שפתחה בנו פצע שלא נסגר לעולם, היא שרה את השורה הקורעת והמצחיקה "אנא עזרו, עזרו לי, ידידיי". ולמה מצחיקה? כי שכולם היו חברים של כולם עוד מהתנועה, היא לא השתמשה במושג "חבריי", אלא "ידידיי". ורק זמן רב אחר כך הבנתי למה.

מחתרת השמש / כאב לא נסגר לעולם. ואהובה החכמה והעדינה כאבה אמנם, אבל נדמה לי שאף פעם לא סגרה "עניינים וחשבונות" בשירים שלה עם מישהו. היא לא ניהלה מלחמות, אלא פשוט זרמה בשיריה כמו צלצולי פעמונים שממשיכים להדהד בך גם אחרי שהתרחקת מהם ומהרוחות.

"עזוב אותי ממנה, היא זמרת קסטות", ככה היו יורדים אז על אהובה ודומיה (רבים מאלה שסוגדים לה כיום). ואכן, היא באמת מכרה המון קסטות במחתרת השמש של הבסטיונרים בשווקים, באזורים שאיש מההגמוניונרים לא העז לגעת בהם. ואני גם זוכר שכשהתחלתי לחדור ולמכור בשוק ההוא את האלבום "תרקוד", חשתי שנגעתי בעולם האסור ונהניתי מזה מאוד.

כן. זה היה תהליך לקבל את אהובה עוזרי. כמו שבהתחלה איש לא קיבל את דוד לוי מבית־שאן, עד שהפך לשר החוץ של מדינת ישראל. זוכרים את הבדיחות העלובות שסיפרו עליו, רק מפני שלא היה מהמרכז המתנשא?

טבחית ומוכר ספרים / כשהשירים שלה דעכו קצת התפרנסה אהובה מעבודה כטבחית. וכמי שחווה משבר כלכלי וקרייריסטי דומה כשעבדתי בשנות ה־70 כמוכר בחנות ספרים, הזדהיתי איתה מאוד.

אבל אחר כך, בסוף שנות ה־90, שבה אהובה לזירה המוזיקלית, החלה לזכות בהכרה וניצחה בכל פרמטר אפשרי, כולל את מי שכינתה ב־16 השנים האחרונות בחיבה מטלטלת "סרטניקו" – זה שתקף אותה במיתרי הקול.

רוצים מוזיקה? אז דברו איתי עליה. לא על המושג הטלוויזיוני הקלוש "מנטורים". לא על סגידות אלא על מהות. והמהות היא שכל מוזיקאי (וגם כל אדם) חייב בעיקר להאמין בעצמו ובמה שהוא יוצר ועושה ולא לחוש שבוז בידיהם של מבקרים, אמרגנים, תקשורת וכו'.

ובעניין זה נדמה לי שהיה לאהובה ולי משהו משותף, וזו המלחמה העיקשת שניהלנו על המקום שלנו אז בשנות ה־70, מול מי שהוכתרו כה"מיוחדים במינם". ואני מודה שצלקות ישנות מהעלבונות שחטפתי אז, כשלמדתי על בשרי מה זה לא להיות מקובל, עדיין מציקות לי לפעמים בלילות. כי פצעים ישנים לא מגלידים לעולם.

פנסים / "חפש לך תמיד נקודה משותפת עם בני אדם", היה המחנך שלי גלאור אומר. אז אני לא רק מחפש אלא אפילו רב עם הרבה מחבריי על טיב היוצרים שבאים מהצד.

למשל השבוע תפס אותי המשפט הבועט של המשורר החדרתי רועי חסן מהספר החדש שלו "זהב אריות": "אין לי מספיק מקום לשמור בבטן" (גילוי נאות: אנחנו עושים שיר ביחד בימים אלה).

כי לשמור בבטן זה אחד החטאים הגדולים שלנו כלפי עצמנו. כלומר, הניצרות הסגורות שעד שאנחנו פותחים אותן, כבר נהיה לפעמים מאוחר מדי. ועוד משהו שכדאי לזכור: שאף אחד לא יאיר לנו את הדרך ושבכל יום חייב אדם להביא את הפנסים שלו מהבית.

אלה שקולם לא נשמע / היה שם משהו מאוד אובססיבי, בסיפורה של המוזיקה הישראלית שאהובה עוזרי לקחה חלק חשוב בה. היו שם בעיקר אנשים וזמרים שחשו שקולם לא נשמע מספיק.

ויום אחד, כשנעשה בכנות מסע לגילוי אבני הפינה של המוזיקה הישראלית, אז אהובה, יחד עם סשה (ארגוב), שושנה, נעמי, זוהר ואריק יחייכו שם בנחת. כי כשבברוקלין שבניו־יורק הבעירו את העיר לקראת כניסת ההיפ־הופ אליה, פה צרחו על גלגלצ שהם לא משמיעים מספיק מוזיקה "אחרת". והחדשות הטובות? שהשנה חל ברדיו שינוי גדול ושיש היום ייצוג למוזיקה הישראלית על כל גווניה. וכל זה כמובן בבלגן מתקדם ומשעשע, כשכולם יורדים על כולם, מקנאים בכולם ובו בזמן מפרגנים לכולם (חחח).

לבכות לה / כל השבוע התעסקנו בשאלות "גורליות" כמו פירוק המזרקה המכוערת בדיזנגוף, כמה דמעות הזיל קצב כששמע על שחרורו, למה מכבי תל־אביב כבר שנים מסכנה, או בדאגה האמיתית לשדר הספורט מאיר איינשטיין, שבכל יום אני מחכה לתוכנית הרדיו שלו ושל חבריו בשעה שש פונקט, במצב רוח זוועתי של סוף היום. אבל גם אהובה לא יצאה לי מהראש.

אז נכון שלא כל חדר עם ארבעה קירות ותמונות של תקליטי זהב שתלויים עליהם הוא בהכרח בית. אבל כשיוצאים ממנו צלילים, הוא גומר עליך בדמעות. ובתור מי ששייך לאנשים שגרים רוב חייהם בחדרים כאלה שקרויים אולפני הקלטות, אז דמעות וצלצולי פעמונים, זה מה שנשאר לנו להזיל על אהובה עוזרי ז"ל בתום השבעה למותה. וגם אושר גדול על שהייתה בעולמנו.