שלח לי שקט

יש כוריאוגרפים שהדמיון מפעיל אותם ומוליך אותם למקומות חדשים, ויש כוריאוגרפים שאינם יכולים להיפרד מאותן תכונות גופניות שנרכשו במהלך השנים. אמיר קולבן הוא כוריאוגרף ששייך לסוג השני, הגוף הוא אנדרטה לזמן שחלף. לרגל חגיגות ה־20 של הלהקה שלו בחר קולבן להעלות עבודה שעוסקת בשכבות של הזיכרון. עבודה שהיא "אתר ארכיאולוגי של הגוף והנפש. ככל שתרבה לחפור, כך יתגלו לך עוד שכבות שנעלמו עם הזמן". אבל מה ש"חופר" עמוק ב"ממורנדום" הוא הטקסט של קולבן, המושמע בקולו לאורך היצירה כמו קול טפטוף שאינו פוסק. "אני רוצה לזכור, להיזכר, לשכוח להשכיח…" הוא מתפלפל עם העברית, עד שיש רגעים שאפשר רק להצליב אצבעות ולהתפלל שדממת אלוהים תרד מעלינו כענן שכינה.

ולא רק הטקסט מכביד על העבודה. גם קטעי הווידיאו המוקרנים מעמיסים רבדים על הגוף הרוקד שיכול לגמרי להסתדר בלעדיהם. ולא לכל הקטעים יש הצדקה: אקדח האצבעות שמכוון לרקה ומופיע לפתע במערכה האחרונה או דואט בו שתי רקדניות מביעות את תסכולן בטון ילדותי ומתפנק ובדילוגים וברקיעות רגליים, הם כמו ניסיונות לחבר את המודע ואת התת־מודע בכוח הזרוע.

וחבל כי האריזה נאה: התאורה החכמה, הבמה העטופה ברישום של חתך גיאולוגי, התלבושות שכבר החלה בהן פרימה. והניסיון של קולבן ב"ממורנדום" להבין ולזכור מי הוא מי ומה מחבר אותו לאחרים ומה מיקומו במפת הזמן והמקום, מרגיש כן.

"ממורנדום" היא עבודה של כוריאוגרף מיומן ומנוסה אבל נקודות התורפה שלה היא בהתגלמותה הצורנית של דבר על דבר על דבר, ובמלל האינסופי שגורם לה לאבד את חוסנה. וביתר קונקרטיות, החולשה של "ממורנדום" היא תיאוריית עיקרון ההכבדה: ככל שזנב הטווס גדול יותר, ככה הוא מכביד יותר.

ציון: 2.5 כוכבים