עשור של טעויות: כך קרסה הפועל ת"א

נתחיל מהסוף - בקופה של הפועל תל אביב יש כיום אפס עגול. כך לפחות טוענים הנאמנים של הקבוצה. לאורך כל ההתרסקות של האדומים, המציאות נוטה להתחלק בין מה שטוענים הבעלים/אוהדים/תובעים למציאות שרק בית המשפט או צוות חקירה מיוחד יצליח לגלות.

כמעט כל נתון, מספר או סכום צריך להילקח בעירבון מוגבל כשמדברים על מנהלים כמו אמיר כבירי, חיים רמון ואלי טביב. רק להם התשובות איך אפשר להעלים 100 מיליון ש"ח, איך ניתן להחתים שחקנים במיליונים כשהעניבה מתהדקת ואיך רגע לאחר ששולמו משכורות עתק, הכריזה הקבוצה על קופה ריקה.

הטבלה לאחר הפחתת תשע הנקודות להפועל ת"א

כבירי. השאיר את הפועל בבור רציני(צילום: עוז מועלם)

התכחשות או אשליה

אמיר כבירי הוא התעלומה הגדולה ביותר בין כל האנשים שבנו את ארון הקבורה של הפועל ת"א. לאורך כל הקדנציה הוא דיבר בביטחון על עתיד ורוד. כבירי התעקש שהוא מבריא את הקבוצה ומסוגל לסחוב על גבו את העול הכלכלי. בספטמבר אמר ש"מצב המועדון טוב בהרבה ממה שהוא נראה כלפי חוץ" ולא נותר אלא לתהות האם מצב המועדון לא היה רע בהרבה ממה שכבירי ראה.

באותה מסיבת עיתונאים טען כבירי שלכל החלטה שתילקח יהיה כיסוי. עשרה ימים לאחר מכן וגיא לוזון מונה למאמן. עוד חודשיים יחלפו ופתאום אין כיסוי. לא למשכורת של לוזון, לא לזו של גוטמן ואפילו לא לזו של צליל חתוכה. כבירי שבא להפועל ת"א עם תוכניות הבראה לשנים, לא חזה (או לא רצה לחזות) את מה שיקרה כעבור חודשיים.

לוזון. הפך ליקיר האוהדים(צילום: עוז מועלם)

מי שתפקידה להעריך את היכולות הכלכליות של קבוצה בליגת העל היא הבקרה התקציבית. לשם כך נולדה ואם כבירי אמר קבל עם ועדה שיש גירעון של 45 מיליון ש"ח (לשיקולכם אם להאמין לו), אין שום סיבה שבעולם לאשר את החוזה של גיא לוזון.

אבל לשמחתו של עופר אורליצקי, התכנסנו כדי לדבר על ההתנהלות השערורייתית של הפועל ת"א ולא של הבקרה התקציבית. הטעויות הכלכליות של הפועל ת"א החלו הרבה לפני כבירי, גוטמן או לוזון. למעשה הם התחילו בקדנציה הראשונה של גיא לוזון באדום לפני עשור.

הבעלים מתחלפים, החובות נשארים

כשגיא לוזון נחת לראשונה במתחם חודורוב, הובאו עבורו שני זרים, גבריאל דוס סנטוס ואבדג'י. הראשון נפצע והוקפא, השני אכזב ושוחרר אבל מה שחשוב הוא ששניהם תבעו את הפועל ת"א על שלא קיבלו את כל הכספים שמגיעים להם.

המנהל של הפועל ת"א באותם ימים היה מוני הראל אבל כדי להמחיש את המצב בצורה הנכונה, נקרא להם ימי אבי נמני. קיץ 2007 והסמל הצהוב עוד שחקן פעיל, קאקה השחקן הטוב בעולם ופרנק רייקארד עדיין מאמן את ברצלונה. באותם "ימי אבי נמני", החלה הפועל אוסישקין את דרכה בליגה ג' אחרי שקבוצת הכדורסל כמעט והתפרקה.

טביב והראל. מי זוכר את הבמבי(צילום: יובל חן)

כמעט עשור חלף, הניהול באדום עבר ממוני הראל לאלי טביב, לחיים רמון, לעידו חג'ג', לאייל ברקוביץ', לבארי בן זאב, לאמיר כבירי ואף אחד לא שילם לשני הברזילאים התובעים. האוהדים שוכחים אבל הבנק לא.

זה לא הדבר היחיד שמשותף למנהלי הפועל ת"א. כולם באו גם על תקן מושיעים. טביב יוציא מהמדבר, רמון יציל מידי טביב, ברקוביץ' יכניס שפיות וכבירי יחזיר לגדולה. אבל הרצון להיות מושיע משכר, לטוב ולרע. כך רמון מחזיר בחוזי עתק את גילי ורמוט ואיתי שכטר וכך ברקוביץ' חושב שהוא מסוגל להביא מציאות.

היחיד שלא מסתנוור מהכוח הוא אלי טביב, אך הדבר לא הופך אותו לבעלים טוב. אוהדי הקבוצות האחרות בארץ נוטים לקבוע שההתרסקות של הפועל ת"א היא תוצאה של כפיות טובה לבעלים מכפר סבא. המציאות מראה תמונה רחבה יותר שבה טביב אכן אחראי להצלחות הקבוצה הבוגרת (לפני הבמבי ואחריו) אבל גם לריקבון מצטבר בכל הנושאים האחרים.

רמון. עוד אחד שלא הושיע(צילום: ראובן שוורץ)

אם רמון וכבירי ניסו לתת אקמול לחולה סרטן, אז אלי טביב היה מי שבנה את החממה להתפתחות הגידול. גם בזמן ההצלחות הגדולות, הוחתמו זרים בינוניים (בלשון המעטה) דוגמת בויאן ורוצ'ינה ורומאן רוקי. המנגנון היה קבוע ופעל באופן הבא: זר שלא מצליח מקצועית, בדרך כלל ייאלץ לפעול משפטית כדי לקבל את הכספים שמגיעים לו.

זו אחת מהשיטות הרבות של טביב בניהול קבוצות, המוכרות בוודאי גם לאוהדי הפועל כפר סבא ובית"ר ירושלים. הוא גם נוהג למתוח את הספקים עד לקצה גבול הסבלנות לפני שמשלם להם, אם בכלל, ולא ממהר לתת מענקים. בקבוצה שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות, זכתה באליפות והניפה גביעים, מצטברים המענקים לסכומים גבוהים ושחקנים כמו שי אבוטבול או סלים טועמה לא קיבלו מאות אלפי ש"ח.

אבל המחאה של האוהדים החלה עוד קודם לאירועים האלה, כתגובה להליך הבמבי. התרגיל המפורסם של טביב, שרכש את הקבוצה בשישה מיליון שקלים, הוציא את מוני הראל מכליו והשניים החלו להתכתש משפטית וציבורית. מאבקי הכוח פגעו קשות בהכנות הקבוצה והאוהדים בחרו בצד של מוני הראל.

אבוטבול. גם הוא סבל מטביב(צילום: ראובן שוורץ)

בתוך פחות משנה, נהנתה הקופה של הפועל ת"א מהכנסות של כ-100 מיליון ש"ח אבל היא הייתה יכולה להיות בקיץ 2011 אף גבוהה יותר. מעבר לרווחים מליגת האלופות ומכירתם של ערן זהבי, גילי ורמוט, איתי שכטר ודגלאס דה סילבה, האדומים אפשרו לווינסנט אניימה לעזוב ללא תמורה כיוון שאף אחד לא חידש לא את החוזה. שחקנים שהיו בקבוצה תבעו ושחקנים מבחוץ הגיעו בניגוד לדעת המאמן דרור קשטן.

המחאה מצד האוהדים הלכה וגברה וטביב "עשה דווקא" בחזרה. התביעות נערמו משחקנים בתוך המועדון וכאלה שעזבו, דרך ספקים ועד חברת ההלבשה של הקבוצה. אגב, אדידס הייתה אמורה לחתום עם המועדון אבל ויתרה בגלל ההתנהלות והתדמית שדבקה בבעלים ובאוהדים כאחד.

צניחה חופשית

ככל שהנפילה נעשית מגבוה יותר, כך הנחיתה כואבת יותר והפועל ת"א צנחה מהכי גבוה שאפשר. לא ברור איך, אבל שנה לאחר מכן (קיץ 2012), כשרמון ואנשיו רכשו את הקבוצה מטביב, הם פעלו כאילו הקופה ריקה. לא היו ולא קיימים 100 מיליון ש"ח.

ורמוט. מישהו זוכר שהוא היה פעם בהפועל?(צילום: עוז מועלם)

רמון ציפה שהאוהדים ירכשו 50% אחוזים מהקבוצה אבל בפועל, אספה העמותה מספיק רק ל-20%. הבעלים הטרי החליט להשלים את הפער בין המציאות למשאלותיו באמצעות מממנים חיצוניים. מני ויצמן הוא המוכר שביניהם אבל עוד שמות רבים נותרו חסויים עד היום. כך הגיע גילי ורמוט מקייזרסלאוטרן שטרם קיבלה את סכום ההעברה וכך גם הובא אלמוג כהן במקום ערן זהבי, במהלך ששינה את פני הכדורגל הישראלי.

רמון טוען שחלק מהאנשים שהתחייבו להכניס את היד לכיס עבור הקבוצה (כולל בכתב), לא עמדו במילתם ולכן עסקאות בוצעו בלי כיסוי. לצד זה, הקבוצה התנהלה בפאניקה על גבול האובססיה לחזור לצמרת.

בעונה הראשונה של רמון הוחלפו שלושה מאמנים (ניצן שירזי ז"ל, יוסי אבוקסיס ופרדי דוד) ובקיץ הבא נבנתה קבוצה בתקציב מנופח עם רן בן שמעון על הקווים ואיתי שכטר על הדשא. רמון שוב הסתמך על כספים לא בטוחים ובעקבות ההדחה במוקדמות הליגה האירופית, נכנסה הקבוצה לגירעון של 10 מיליון ש"ח.

אפילו רב"ש עבר בוולפסון(צילום: אורן אהרוני)

להיאחז בקרנות המזבח

רמון מאס בכשלונות והעביר את השרביט הכלכלי לעידו חג'ג' וזה המקצועי לאייל ברקוביץ' בקיץ עמוס בלאגנים, אפילו בקנה מידה של הפועל ת"א. סמל הסערה היה עומר דמארי שהיה על סף מעבר למכבי ת"א עד שברקוביץ' הכריז על חוזה חדש באדום. רמון וחג'ג' הודיעו שהחוזה מבוטל ולבסוף עומר דמארי נמכר לאוסטריה וינה ב-1.6 מיליון יורו (מאה אלף יותר ממה שהפועל ת"א שילמה עבור חצי כרטיס בלבד למכבי פ"ת). האוהדים זעמו וחג'ג', בתסריט המוכר, סגר את הברז ועזב.

רמון פיקח על כל העניינים מלמעלה ובינתיים נוצרו חובות כבדים לבנק דיסקונט (הלוואה) ולחברת הכרטיסים "לאן" (הקדמת תשלומים). האיש שהושיע מידי טביב, לא היה מוכן להודות בהפסד וביצע שגיאה אחר שגיאה.

גם החלטות מקצועיות נכונות היו טעויות כלכליות אבל הכיסא שלו נפל דווקא מהחלטה למען התקציב - למכור את גילי ורמוט. הסמל האחרון שנותר בקבוצה חצה את הכביש ליריבה העירונית במהלך שמזכיר את הג'וקר בסצינה המפורסמת מ"באטמן, האביר האפל" עם בית החולים נחרב מאחור.

הדלת נפתחה עבור אמיר כבירי שניהל בתחילת הקדנציה במשותף עם עמותת האדומים. רק שהבעלים לא הסתדר עם היו"ר בארי בן זאב, כך מספרים, והוא נתן לאיש שמבין בכספים יותר מכל מנהל שהיה להפועל ת"א, ללכת.

אם יש דבר אחד ודאי הוא שכבירי אוהב להבטיח. מקריספין ועד גיא לוי, ממנדיונדו ועד גיא לוזון, מבית ים ועד המושבה. לכולם חזה הצלחה מטאורית. אבל יש עוד אדם אחד שלא הוזכר כמעט בכתבה, כמו בכל התקופה האחרונה, והוא אלי גוטמן. האיש שבא כמנהל המקצועי לצד גיא לוי, תפס את מקומו על הקווים ופינה אותו בחזרה עבור גיא לוזון, מסתתר כמו אחרון האפסנאים. נוגע, לא נוגע. יודע ופוגע.