מגדלור נורמטיבי
לא היה ויכוח על העובדות. היה יותר מצילום אחד. לוויכוח הציבורי הסוער אין שום קשר לעובדות – יש לו קשר לערכים ולנורמות ולתחושות ולרגשות. ספק אם יש משתתף אחד בוויכוח הציבורי שחיכה לפסק הדין כדי לגבש עמדה ברורה ונחרצת. בעניינים אחרים יש קשת של עמדות, וטוב שכך, אבל בעניינו של אלאור עזריה הכל הפך לשחור מול לבן – ורע שכך.
כאשר פרשנים ופוליטיקאים ישבו אתמול באולפנים ודיברו על מלחמה על ערכים – הם הוסיפו שמן למדורה. הם אמרו, באופן ישיר ועקיף, שיש צד נאור ויש צד חשוך. זה המיצג הקבוע אצלנו. זו עוד מנטרה שחוזרים עליה אלף ואחת פעמים, בעיקר מצד אלה שנדמה להם שהיה להם מונופול על הנאורות. זה לא אומר שהמנטרה נכונה, משום שערכים ונורמות יש בשני צידי הוויכוח הסוער הזה. גם סולידריות היא ערך. בפלמ"ח קראו לזה "רעות" או "חברות". גם הזדהות עם חייל צעיר שנקלע לנסיבות קשות היא ערך. גם דרישה מחיילי צה"ל לשמור על נורמות גבוהות היא ערך. גם הגנה על פצוע, למרות שהוא מחבל ורוצח, היא ערך.
הכישלון הגדול של הדוברים הראשיים – וזה כולל את שר הביטחון לשעבר והנוכחי, וזה כולל את ראש הממשלה, וזה כולל את הרמטכ"ל – נעוץ בכך שגם הם חרצו עמדה מראש. הם טעו שוב ושוב, והתעקשו על הטעות שלהם. זה מצוין שיש רמטכ"ל ושר ביטחון שחורצים עמדה ברורה ונוקבת בעד טוהר הנשק. זה קצת פחות בסדר שהם מתקשים להבין שגם סולידריות היא ערך. בבריטניה ובקנדה, באירועים דומים, וחמורים יותר, היו גילויי סולידריות אדירים, אבל הרמטכ"ל הערכי של ישראל לא מצא לנכון לגלות שמץ של סולידריות ואמפתיה. כלום. שלשום הוא זרה מלח על הפצעים עם האמירה שלו שהוא "לא ילד של כולנו".
אין צורך לחכות לעתיד הרחוק כדי להעריך את הנזק. הוא כבר כאן. אלה לא רק ההפגנות של אתמול, שגלשו פה ושם לאלימות. מדובר בעיקר בתסכול האדיר של חיילים בשטח. עם כל הכבוד לקצונה הבכירה, שהתעלמה לחלוטין מערך הסולידריות, החיילים העמידו את הסולידריות כערך בלעדי. כאשר הקצונה הבכירה היא חד־ממדית, מה לנו כי נלין על החיילים כאשר הם חד־ממדיים.
התסכול זוכה גם לתוצאות מטרידות. אחת הסיבות לכך שהדרג המדיני ניסה להגיע לפשרה בכל מחיר בעניין עמונה נבעה מהחשש מסרבנות מאוד לא שולית. זה כבר התחיל בבריחה של קבוצת חיילים מאחת העמדות, כאשר הם חששו שמא יישלחו לעסוק במלאכת הפינוי. דיברתי בשבועות האחרונים עם חיילים שהיו באזור חברון, וכדאי גם לרמטכ"ל ולעוד קצינים בכירים לדבר איתם. ההצהרות הנהדרות שלהם מעידות על כך שהם מתקשים להבין שהם מחמירים את הבעיה. הם צריכים לחנך. הם צריכים לדבוק בערכים. הם לא יכולים להתעלם מתחושת החיילים – והחיילים חשים שאזריה הופקר. התוצאה הנוספת היא ירידה בנכונות להתגייס לשירות קרבי. זה כבר קורה. גם זו, ככל הנראה, תוצאה ישירה של תחושת ההפקרה.
כאשר היו מקרים דומים, בבריטניה ובקנדה, הייתה התייצבות ציבורית רחבה לצד הנאשמים. זה לא היה בגלל אובדן ערכים. זה היה בזכות הסולידריות. אבל יש הבדל אחד ומשמעותי בין ישראל לבין אירועים דומים רבים אחרים במדינות מערביות, בעיקר בעשור האחרון: כמעט ללא יוצא מן הכלל, גם כאשר הרקע העובדתי היה דומה, בתי המשפט הצבאיים מצאו נימוקים כדי לא להרשיע את הנאשמים, ולסיים את העניין בהרשעות על עבירות קלות יותר. זה לא אומר שמדובר במדינות חשוכות, זה רק אומר שבניגוד לטענות ההבל של שונאי ישראל, שמתעקשים לטעון שהריגת חפים מפשע היא נורמה, המציאות קצת הפוכה. אין הרבה נקודות אור בפרשת אזריה, אבל נדמה שבמבט השוואתי, פעם נוספת, ישראל היא מגדלור נורמטיבי. יש מחיר לנורמה הגבוהה שהוצבה אתמול. צריך רק לקוות, להתפלל, שהמחיר לא יהיה גבוה מדי. √
