חזירים וזרזירים
בגינה שלי כבר פורחות הרקפות הראשונות וכבר נובלים אחרוני הכרכומים. פרחים רבים אחרים מוציאים עלים ומקצתם אף ניצנים: תורמוסים, פשתה, כלניות, נוריות, דרדר כחול, חוטמית זיפנית, חבלבל השיח ועוד ועוד. שערו לכם, אם כן, את כעסי ואת תוגתי למראה החורבן שחוללו בה השבוע חזירי הבר. החזיר הוא בעל החיים הגדול ביותר שחי ביער השכן, וממש כמונו בני האדם, גם הוא חיה חברתית, תוקפנית, אוכלת כל ולפעמים אף אינטליגנטית. פרסותיו השסועות, ניביו וחרטומו משמשים אותו לחפירה ולחיפוש ארוחה באדמה. כך הם חושפים ועוקרים ורומסים ומשחיתים. בקיצור — חזירים.
במשך שנים אני טורח על הגינה הזאת, ובמשך שנים חפרו החזירים רק בשוליה, בגבול שבין ביתי לבין ביתם — היער הנ"ל. אבל סימנים ראשונים לדריסת הרגל שלהם — תרתי משמע — בגינה עצמה ניכרו בקיץ האחרון. לפתע נתקלתי בהם סמוך לבית וגם באור יום. המראה מפחיד. החזיר גדול, חזק ומהיר, וראשו וניביו בגובה שמתאים לחיתוך העורק הגדול של הירך. מחיאת כף או צעקה מבהילות אותם והם נסים, אבל חזיר זועם או מאוים וחזירה עם גורים יכולים לפגוע באדם פגיעה קשה ואף קטלנית.
לפני כמה חודשים פגשתי בגינה חזירה וילדיה, והיא לא ברחה אלא נחרה מולי בזעם. למזלי הייתי ליד השולחן שבגינה, טיפסתי ונעמדתי עליו, ומהגובה הבטוח נחרתי עליה בחזרה. כמה רגעים עמדנו כך, היא על האדמה ואני על השולחן, חירפנו וגידפנו עד שנמאס לה, או שחששה שאני משפיע לרעה על החזירונים המחונכים והמנומסים שלה — והחבורה הסתלקה. אבל החורף בא, והאדמה רכה, וכל מיני מעדנים נמצאים בה, והחזירים שוב לא מסתפקים ביער. הם מבקרים, חופרים ורומסים אצלי לילה לילה. אני יוצא עם פנס ומגרש אותם, והם בורחים וחוזרים. תאמרו: יש צרות גרועות יותר וחזירים גרועים יותר — זה נכון, אבל לך תסביר את זה לתורמוסים הרמוסים שלי.
תקופה חדשה
היה לי פעם דוד ששמו מנחם. יום אחד נסענו יחד לאירוע משפחתי. על יד יקנעם הוא פתאום אמר: "אוי". שאלתי: "מה קרה?" הוא חייך: "היד שלי עשתה פתאום תנועה של אבא שלי. זהו. כנראה שאני כבר זקן".
ההזדקנות היא תהליך איטי וממושך, ולא מעבר חד ופתאומי. אבל לא היא מעניינת אותי כאן, אלא הרגע שבו אנחנו מבינים שזהו, אנחנו בעבר האחר של התהליך, של השלב, של המקום, של החיים.
וכך, החברה הישראלית עוברת תהליך ברור בכיוון ברור, אבל האירועים וההתבטאויות סביב פסק הדין של אלאור אזריה עזרו לי להבין סופית שזהו, אנחנו באמת בתקופה חדשה. לא הופתעתי מנוכחותם של אנשי להב"ה, של נערי הגבעות ושל גיבורי לה פמיליה מול בית הדין. לא נדהמתי מהסגנון, מהקללות, מהאיומים. לא היה חידוש בדבריהם של מירי רגב ושל נפתלי בנט. גם דוד ביטן, שהשתלט על הדיון באולפן הטלוויזיה, היה אותו דוד ביטן שאנחנו מכירים וסיפק אותה סחורה מגושמת ובריונית. הכל היה ידוע ומוכר וצפוי. אבל הכל יחד, כל מרכיבי הגסות, האלימות, הסילוף — הרמטכ"ל, למשל, לא אמר על אזריה "הוא לא הבן של כולנו" אלא "הוא לא הילד של כולנו", והתייחס לעניין הגיל — השמירה שהופקדה על התובע ועל השופטים, האיומים על המג"ד דוד שפירא, גיבור אמיתי, ישר ואמיץ — כל אלה חברו יחדיו ושירטטו את המעבר למציאות שונה.
בעיקר נחרדתי מאי־תגובתה של המשטרה לצעקות: "גדי, גדי תיזהר, רבין מחפש חבר!" כנראה שהרבה יותר נוח לחפש מסיתים ברשתות החברתיות מלתפוס אותם על חם ברחוב. אין זה אירוע נקודתי, אלא ביטוי של חוסר רוח המפקד. המפכ"ל אלשיך, למרבה הצער, אינו הרמטכ"ל איזנקוט. הוא לא מקרין תפיסת עולם ולא משרה אותה על לוחמיו. אבל מדוע שתהיה לו? הרי הרבה מעליו, מעל למסיתים ולשוטרים, נושבת הרוח הרעה של ליברמן, מצדד מובהק באזריה שעבר מספסלי הקהל בבית הדין ללשכת שר הביטחון. והרוח הגבית של ראש הממשלה, שתמיד יאמר מה שאמר בנט, אבל כמה שעות אחריו. והעובדה הביזארית ששני התומכים הגדולים בנאשם הם שר החינוך ושרת התרבות דווקא. שמעתם נכון — התרבות והחינוך. אם הם לא היו שלנו, אולי גם אנחנו היינו צוחקים.
הלך זרזיר אצל העורב
במקרה ששכחתם, חברי הכנסת יהודה גליק ועבד אלחכים חאג' יחיא חברו יחדיו כדי שלוועדות להפסקת היריון יצורף גם קאדי או רב. קול זעקה קם, וחבר הכנסת גליק נזעק אף הוא — שלא הבינו אותו, שסתם תוקפים אותו, שעושים עליו עליהום, בסך הכל הוא רצה לעזור, שנוכחותם של אנשי הדת תהיה אופציונלית, שאישה שתבקש להיוועץ בהם — תינתן לה האפשרות הזאת... כמה טוב שיש לשפה העברית ביטוי להיתממות המתחסדת הזאת: העיני האנשים ההם תנקר? הרי אישה שמגיעה לוועדה כזאת כבר החליטה להפיל, ואם היא דתייה, בוודאי התייעצה כבר עם הרב, או שהיא מגיעה בחשאי בניגוד לדעתו.
התגובות לרעיון העוועים הזה ברורות. בצד הזדעקותן של נשים שקצו בסמכותם ובהשפעתם של גברים על חייהן ועל גופן — ובעניין הזה יש הסכמה מלאה בין היהדות לבין האיסלאם — יש גם חשדנות חילונית בריאה סתם. הרי מוכרת לנו דריסת הרגל של אנשי דת בחיינו, בחינוך ילדינו, בשירותנו בצה"ל, ומי שכבר נכווה ברותחין של הרבנות הראשית והצבאית ושל המפלגות הדתיות — חושש בצדק מהצוננין של חאג' יחיא ושל גליק.
וחוץ מזה — עמך ישראל זקוקים לפרנסה, ובקרוב יישבו בכל וועדה שני רבנים, ספרדי ואשכנזי, ולכל אחד עוזר ומשגיח וסגן, ואסמיהם יימלאו בר ובתינו יהמו מתינוקות, וציון תיבנה ותכונן, אמן ואמן.
