שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "מחזה זוועתי של להבות, גופות בכל מקום". 20 שנה לאסון המסוקים - גרסת המחלצים
    רפ"ק יעקב עזרא ראה גופות פזורות על הגדר, בועז נורקין ממד"א זוכר את חוסר האונים בניסיון להציל את החיילים, ולוחם האש יהודה זגורי עדיין מתקשה להתאושש מהמראות. האנשים שהיו חלק מכוחות ההצלה משחזרים את הערב שבו נהרגו 73 חיילים בדרכם ללבנון

     

    20 שנה לאסון המסוקים    (צילום: אביהו שפירא | עריכה: רותם שניר)

    20 שנה לאסון המסוקים    (צילום: אביהו שפירא | עריכה: רותם שניר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    20 שנה עברו מאז ליל אסון המסוקים, והמראות הקשים והזיכרונות לא מניחים גם היום לא רק לבני משפחות הנופלים, אלא גם לאנשי כוחות החילוץ שפעלו בשטח שעות ארוכות. 73 חיילים נהרגו ב-4 בפברואר 1997, כששני מסוקי יסעור שהובילו לוחמים למוצבי צה"ל ברצועת הביטחון התנגשו זה בזה והתרסקו — אחד בחצר מבנה במושב שאר־ישוב, והשני בשדה פתוח ליד קיבוץ דפנה. ההודעה שהתקבלה בארגוני כוחות הביטחון וההצלה באותו לילה קר ומקפיא, הייתה על התרסקות מסוקים ופצועים, אבל רק לאחר שהכוחות הרבים הגיעו לשטח, הבינו המחלצים שאיש לא שרד מהתופת ההיא. כל שנותר היה לפנות את הגופות והחפצים האישיים.

     

    עוד לציון 20 שנה לאסון: האחים השכולים מספרים

     

    רב פקד בדימוס יעקב עזרא, שכיהן מאוחר יותר כראש משרד החקירות של משטרת קריית־שמונה, היה באותו יום מפקד תורן בתחנה. הוא ישב במשרד החקירות, עסק בניירת ולפתע קיבל שיחת טלפון מתורן התחנה ובה דיווח על מטוס שנפל בשאר ישוב. עזרא עלה מייד על הג'יפ המשטרתי והגיע ראשון למקום. "זה היה מחזה זוועתי של להבות אש ופיצוצים אדירים", הוא מספר. "הגיע אליי אחד מתושבי שאר ישוב ואמר לי, 'אדוני הקצין, יש עוד מקום שנשמעים מכיוונו פיצוצים'. הוא עלה איתי על הג'יפ ונסענו דרך מטע התפוחים לצד המערבי של היישוב, ממש על קו הנחל. כשהתקרבנו לגדר המפרידה בין המטע לנחל, המראה הנורא — גופות פזורות ליד הגדר נתגלה לעינינו. דיווחתי על כך מייד, אבל לא ידעתי במה מדובר עד שהגיע דיווח על התנגשות שני מסוקים. בדרכי לשם שמעתי קולות עמומים של כאב וסבל. אמרתי את זה גם בוועדת החקירה. אמרו לי שם שלפי התחקיר, האנשים הגיעו מתים לקרקע. אמרתי, 'אלו הקולות שאני שמעתי, אני הייתי בשטח, לא אתם, ואתם יכולים לעשות עוד אלף תחקירים'".

    אסון המסוקים, 1997 (צילום: עמנואל אילן) (צילום: עמנואל אילן)
    אסון המסוקים, 1997(צילום: עמנואל אילן)

    יעקב עזרא. "גופות פזורות ליד הגדר" ()
    יעקב עזרא. "גופות פזורות ליד הגדר"

    גם היום קשה לעזרא להשתחרר מהמראות המטלטלים. "ראיתי גופות בכל מקום", הוא מספר. "חלקם נסחפו בנחל. המראות האלה לא יימחקו לעולם מזכרוני". כוחות החילוץ שהגיעו לשטח הבינו שאין את מי לחלץ וכל נוסעי המסוקים נהרגו. "לאט לאט ראיתי את פני האנשים", הוא אומר ומרצין. "הן היו נפולות והמומות. העיניים דמעו, אבל כולם המשיכו בעבודת החילוץ. יומיים עברו עד שהצלחתי בכלל להירדם".

     

    על מה חשבת באותן שעות?

    "מה שהתרוצץ לי בראש אלו תמונות החיילים ותמונות ההורים שלהם, שכרגע מקבלים הודעה על מות בניהם. איך הם יתמודדו עם זה? איך ממשיכים בכלל לחיות ככה?".

     

    "היינו שקועים בבוץ"

    בועז נורקין, שעמד באותם ימים בראש המחוז הצפוני של מד"א, ראה כבר הרבה דברים בחייו, גם בשירותו הצבאי כצנחן, אבל שום דבר לא הכין אותו לאסון הזה, "בעיקר לחוסר היכולת לעשות משהו ולהציל אנשים". ההודעה הראשונה שקיבל כשהיה בדרכו מתרגיל שנערך במרכז הארץ, הייתה על מסוק שנפל בחצר בית ועל 12 פצועים. "היינו שם עם עשרים אמבולנסים, רופאים, אחיות וניידות טיפול נמרץ, אבל לא היה לנו במי לטפל", הוא מספר. "היינו שקועים בבוץ והתחלנו באיסוף גופות החיילים. היה קור אימים, ארבע מעלות מתחת לאפס, והמראות היו קשים, מחרידים. כשסיימנו, נכנסתי למאפייה בקריית־שמונה. ביקשתי חתיכת נייר וכתבתי שיר, 'איך מלאך המוות ניצח'".

    בועז נורקין. "חוסר יכולת לעשות משהו" (צילום: אביהו שפירא) (צילום: אביהו שפירא)
    בועז נורקין. "חוסר יכולת לעשות משהו"(צילום: אביהו שפירא)

    יהודה זגורי, לוחם אש כבר 25 שנה, היה באסון המסוקים כבאי צעיר בתחנת קריית־שמונה. "בהתחלה אמרו לנו שהתרסק מסוק קרב", הוא אומר. "גם זה אירוע קשה, אבל במסוק קרב יש רק טייס ואדם נוסף. הגעתי לאזור בית העלמין של קיבוץ דפנה, ורק אחר כך התברר לנו שנפל עוד מסוק בשאר־ישוב. הייתה שם המולה גדולה. הרבה חיילים צעירים שלא היו קודם בשדה הקרב, נאלצו להתמודד עם מראות קשים במיוחד".

     

    מה הדבר הראשון שעשיתם?

    "התפקיד הראשון שלנו בזירה כזאת הוא קודם כל לחלץ בני אדם, ורק במקביל ובהמשך לכבות את האש. רק אחרי דקות ארוכות אתה מבין שאין את מי לחלץ. המוח שלך לא מעכל את זה בהתחלה. בכל זאת, תמיד יש בך תקווה במקרים כאלה שיהיה את מי להציל. היו פיצוצים נלווים של תחמושת שהייתה במסוק ושל דלקים, ומראות שקשה להתאושש מהם. עבדנו — עד למחרת בצהריים, תחת אש, מים וקצף כיבוי, ממשיכים לקוות שיש ניצולים שנוכל לעזור להם".

     

    על זגורי ואנשי הכיבוי האחרים הוטל גם לכבות את השריפה שאחזה בשטח ולאסוף את חפציהם האישיים של הנספים. "אני לא אשכח שעון שעף על גדר המערכת של היישוב ומעיל של טייס. זה הזוי — המעיל נשאר כמעט בשלמותו, כאילו לא קרה למי שלבש אותו כלום".

    זגורי. "מראות קשים במיוחד" ()
    זגורי. "מראות קשים במיוחד"

    במשך יומיים לא הצליח זגורי להירדם. הוא גם התקשה לאכול. "כמה ימים אחרי האסון הגיע פסיכולוג לתחנה ועשה לנו טיפול תוך כדי דיבוב", הוא מספר. הוצאנו הכל החוצה. עשינו שיחות ופעילויות במשך יום שלם, וזה עזר. ועדיין, יש תמונות שעולות לפעמים מהאסון ולא מרפות. למרות השנים שחלפו יש דברים שאי אפשר להוציא והם צפים ונשארים לעד. לומדים לחיות עם זה, כשאחת השיטות כדי להתמודד עם הטראומה, היא לדבר עליה ולפרוק אותה כמה שיותר".

     

    "לא רוצה פסיכולוג"

    בניגוד לזגורי, רפ"ק עזרא לא הסכים לקבל טיפול פסיכולוגי. "במשטרה ביקשו שנלך לשיחות עם פסיכולוג ועם יועצים למיניהם, אבל אני ויתרתי ואמרתי שהפסיכולוג הכי חזק שיכול לטפל בי זה אני. כשאתה יוצא לאירוע, אתה לא יודע מה מצפה לך. רק כשאתה מגיע למקום אתה רואה פתאום תמונות מזעזעות שלכל בן אנוש קשה לשאת. אני לא חסין מדברים כאלה, ואלו תמונות שילוו אותי עד סוף חיי, לא יעזור כלום. ובכל זאת, החיים יותר חזקים מאיתנו. מי שמתעסק בעבודה הזאת יוצר לעצמו מערכות הגנה, כי אחרת, אחרי שניים־שלושה אירועים כאלה, הוא יתמוטט".

     

    אבל נתקלת כבר באסונות בעבודה שלך.

    "הייתי במשלחת בקמבודיה ועבדנו שם בג'ונגלים בתנאים איומים, בלי מים, אוכל או מתורגמן. הייתה לנו שם ערימה של שבעים מתים, בעיקר ילדים ונשים, אבל כאן מדובר בחיילים שלנו".

     

    "ראיתי הרבה בחיים, אבל שום דבר לא ישווה בעוצמה שלו למה שראיתי באסון המסוקים", אומר בועז נורקין, שמשמש כיום כמדריך טיולים. "היו קוראים לי לכל מני כנסים ואזכרות, והייתי מדבר וקורא את השיר שחיברתי על האסון — עד שאמרתי, די, מספיק. זאת חכמה קטנה לגרום להורים שכולים לבכות. אני מעדיף לטייל, לספר סיפורים ולראות אנשים צוחקים".

     

    ובכל זאת, האסון הזה לא מרפה. "אסון המסוקים היה אירוע קשה בפני עצמו, אבל ראיתי עוד דברים לא פשוטים בחיים, והכל מצטבר", הוא אומר. "גם כשאתה לוקח ילד בן שש פצוע אנוש או מת, זה דבר שקשה מאוד להתמודד איתו. הלכתי לחבר שלי, פסיכולוג מאוד מפורסם, ושאלתי אותו איך אנחנו — אנשי מד"א, כיבוי אש ומשטרה — נצא שלמים מכל מה שראינו. 'אתם לא תצאו שלמים מזה', הוא אמר לי, 'אבל אם אתה רוצה לחוש הקלה, תוציא הכל על הנייר, תשפוך'. וכך עשיתי, כתבתי שמונה קלסרים גדושים שאני צריך לגבש אותם".

     

    לדברי נורקין, בימים שאחרי האסון לא הוצע לו ולשאר אנשי מד"א שום טיפול פסיכולוגי. "אני יזמתי שיחות עם העובדים ובינם לבין עצמם. היו לנו עוד הרבה דברים קשים. בלילות של קטיושות אנחנו עוזבים את האישה והילדים והולכים לעבודה. בכל המקצועות האחרים זה הפוך. כולם רצים הביתה, ואצלנו רצים מהבית אל התופת".


    פורסם לראשונה 14/01/2017 20:51

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים