עולם חדש ורע
המטרה: להביע את דעתי על אלאור אזריה האמצעי: לנתק קשר עם חברה טובה
אני יוצאת מהאולפן של ערוץ 1, הלב שלי דופק חזק כאילו איזו חיית טרף רודפת אותי. האצבעות שלי רועדות, אני שמה לב לזה כשאני ממששת את הכיס של המעיל שלי, לבדוק אם הסמארטפון שלי עדיין שם. עוד שנייה אני אדליק אותו מחדש, אחפש את הסמס של רן ואראה מה גזר הדין שלי: האם הצלחתי להגיד בכל זאת כמה דברי טעם או שיצאתי מטומטמת גמורה, אישה מפדחת שכל המשפחה תשפיל מבט כשתיכנס הביתה מרוב שלא נעים להגיד לה: תשמעי, יצאת רע.
רוב הילדות של רן שמאלניות מאוד, ככה זה כששני ההורים שלכם תסריטאים ונולדו בתל־אביב והולכים להפגנות בכיכר רבין. לפעמים אנחנו יושבים כולנו ורואים חדשות ביחד, ואני לא מעזה להגיד מה שאני חושבת באמת. לא כשהילדה בת ה־12 אומרת: "ביבי הזה, אסון למדינה, מתי הוא יעוף כבר?" בטח לא כשהילדה שלי, שאבא שלה מצביע המחנה הציוני כל החיים שלו, מהנהנת בהסכמה ואומרת: "המתנחלים האלו, כמה כסף אנחנו משלמים עליהם".
כן, אנחנו חיים באזור חיוג שבו כולם אוהבים את הילדות היפות והטהורות ששרות "שיר לשלום" בכיכר רבין וכולם שונאים את הבבונים האלימים שמפגינים שם בעד הימין. דווקא בגלל זה חשוב לי להגיד מדי פעם משהו חריג, לשבור את מקהלת הזעזוע ולהציע נקודת מחשבה אחרת. רק שבכל פעם שזה קורה אני מרגישה שוב כמו החברה החדשה והקצת טיפשונת של אבא, האישה עם נעלי העקב ומעיל הפרווה המזויף שמסתובבת בבית עם סיגריה אלקטרונית ואומרת דברים משונים כמו: "לא, אני לא אצביע לבוז'י בבחירות הקרובות, יכול להיות שאני אצביע יאיר לפיד".
**************************************
אני פותחת את הסמארטפון, הוא מתעורר לחיים בקקופוניה של צלילים ופיפסים. אני בקושי יכולה לחכות שיסיים את כל טקס הפתיחה הארוך הזה שלו, זה טלפון או אולימפיאדה, והופה, הנה הודעה מרן: "היית מצוינת, מחאתי לך כפיים כמעט על כל מילה", הוא כותב, ועוד עם סימן קריאה. רק שזה לא הכל, עוד חמש הודעות מחכות לי על המסך, אחת מהן עם הכותרת: "מה קרה לך?" זה מחברה שלי, בת השבט שלי מהשמאל התל־אביבי המקסים. אני פותחת אותה ומגלה שלל גינויים. רק שהם לא כתובים בשפה ישירה, היא לא אומרת השתגעת, ויא סתומה, ואני בכלל־בכלל לא מסכימה איתך. הייתי מחייכת ישר אם זה מה שהיה קורה, כי אחד הדברים שאני אוהבת לעשות עם חברות שלי זה להתווכח ולהתדיין ולא להסכים בשיט. אחרת זה פשוט משעמם, מי רוצה לשבת מול רפליקה שלו ולהנהן בצוותא על כוס תה: כן, מלחמה זה דבר נורא, את מה זה צודקת, הנקה בציבור זו זכותנו הטבעית כנשים.
במקום זה, היא כתובה בהתנשאות דקה־דקה כזאת, התנשאות מצוננת היטב עד לדרגת מרטיני אינטלקטואלי שעושה לי חשק להקיא. "התמיכה שהבעת באלאור אזריה היום הייתה עצובה במקרה הטוב", היא כותבת, "וחנפנית במקרה הרע. אני לא יודעת מה עדיף מבין השניים. אם את באמת חושבת ככה אולי כדאי שתקראי קצת על טוהר הנשק. אם את לא באמת חושבת ככה ועשית את זה רק כדי להתחנף ולמצוא חן, את שוגה באשליות. אף אחד לא ייתן לך ג'וב בממשלה רק כי את מתיימנת". חסר רק: "את בדרך להפוך לעירית לינור הבאה", אני חושבת, "זה הדבר היחידי מהארסנל הקבוע של השמאל ששכחת להוסיף".
מה שקרה בשידור, לטענת חברתי, זה שסתם פתחתי את הלוע הפזיז שלי והשפרצתי החוצה את כל הסנטימנטים חמומי המוח שלי כי זה מה שימנים תמיד עושים, או שאני חנפנית שמתיימנת, מלשון מתייוונת, כי אני בסך הכל פחדנית בזויה שמיישרת קו עם דעת הרוב. בשום מקום בשתי האופציות האלו היא לא נותנת לי את הכבוד המינימלי שמגיע לי מבחורה שמכירה אותי עשר שנים בערך. הייתי מצפה שתדע שאני די חכמה, או לפחות לא אווילית מספיק כדי לא לקרוא שום דבר על הפרשה לפני שאני מביעה את דעתי עליה.
הייתי גם רוצה לחשוב שהיא זוכרת ששילמתי מחיר די כבד על הכנות שלי במהלך השנים, ולכן לא סביר שבמשך 40 דקות של עלייה לירושלים פתאום חשבתי: "הו, לשקר ולהתחנף זו בעצם אחלה דרך להתקדם בחיים, איך לא קלטתי את זה קודם". שאז נכנסתי לאולפן כמו קרנף בוטח ומכרתי את נשמתי לימין.
והכי גרוע? שלא ברור לי אם אני בכלל ימין וגם די ברור לי שברוב הנושאים שאינם קשורים לחיילי צה"ל שירו ברוצח — אני שמאל מובהק, או לפחות ככה היה נדמה לי עד שהיא באה וסיפחה אותי לליכוד כמו מורה שמחלקת קבוצות במגרש הספורט, אפילו בלי לשאול מה דעתי. מה שאני כן, זה בן אדם שמבין שהזמנים השתנו, שאנחנו כבר לא חיים בעולם של ערכים ואידיאלים ותנועת ההתיישבות הנשגבה תמיד צודקת. כל יום אני פותחת את האינטרנט ומגלה פיגוע או מעשה זוועות חדש, מישהו בברלין דוהר במשאית לקהל חוגגים בשוק של כריסמס, מישהו באפריקה חוטף ואונס ומוכר לעבדות 300 תלמידות בית ספר רק כי הן העזו להיוולד לפלג באיסלאם שאינו אדוק מספיק. וזה עוד בימים רגילים, ימים שבהם אף פיגוע דקירה או דריסה או ירי לא קורה בארץ שבה אני חיה. בכל פעם שאני קוראת דברים כאלו, אני מתמלאת ברגש. זה לא רציונלי בכלל, זה עולם כל כך מטורף שצריך להיות מומיה של אינואיט שקבורה 7,000 שנה בשלג כדי לא להתמלא בגללו ברגשות קיצוניים.
אז נכון שהייתי מעדיפה להישאר שכלתנית, ילדה־טובה־שמאל־מתנשא כמו שלמדתי בחיפה. נכון שהייתי מתה להמשיך לקרקר כמו כרוז פוליטיקלי קורקט טוב שזו לא הדרך, ששלום עושים עם אויבים, שגם להם יש צד, שהם אפילו יותר סובלים. רק שכל מה שאני יודעת על עוולות הכיבוש, ואני דווקא די יודעת — פעם כשהייתי קופירייטרית צעירה החליטו שאני אהיה אחראית על התקציב של "בצלם", קראתי עשרות דוחות עד שלא הצלחתי להירדם בלילה — כל זה מתגמד לעומת אמונה פרקטית אחת. זה לא יעזור, זה לא באמת ריאלי, גם אם ניתן להם את כל מה שהם רוצים, סליחה, את כל מה שמגיע להם, גם אז לא ניפטר מהשאיפה הזו של מוסלמים קיצוניים להפוך את כל העולם למוסלמי, לבנות מסגד ענקי ברומא, וכן, כנראה לרצוח באכזריות בלתי נתפסת את כל מי שלא מסכים.
וברור לי שזה לא כולם, זה רק מיעוט קיצוני, אבל מה לעשות שלמיעוט הזה יש משאית וסכינים ומספיק אמונה בוערת לקחת עולם שלם כבן הערובה שלו. ולכן אלאור אזריה מבחינתי עשה הרבה דברים פסולים שמן הראוי היה לשפוט אותו עליהם, אבל בסופו של דבר הוא שייך לדור חדש שכבר אין לו את המותרות שלי היו על הכרמל בשנת 80', לנסוע לי בכיף על סקייטבורד ולהגיד: יו, איך אני חולה על השלום, איך אני אוהבת את המוכרים הערבים בעיר התחתית, יש להם אחלה מעמולים. הוא גדל, כמו הבת שלי, לעולם שבו רוצחים נתעבים קמים מדי בוקר וחוטפים לכולנו את האג'נדה, והוא כבר מבין דרך פחד וכעס ועוד המון רגשות, שהם הרעים ותמיד יהיו. לא, אנחנו לא יכולים להסכין עם אנשים שמתייחסים ככה לנשים ולילדים שלהם. ניאלץ להילחם בהם ולחסל אותם בלי שום סנטימנטים כשצריך אם אנחנו רוצים להיות הטובים.
מבחינתי אין דרך לחיות ב־2017 בלי להביא בחשבון שהכל השתנה, שזה עולם לא שפוי ומסוכן שחייבים לנתח גם דרך רגש. כבר אין לנו את הלוקסוס של לשבת בקפטריה ולצטט מאמרים של נועם חומסקי וללעוג לכל מי שחותר תחת ערכי הדמוקרטיה, כל עוד העולם מתפוצץ מרגשות אדומים ומסוכנים סביבנו, אנחנו חייבים להפסיק להתעקש להיות רק הגיוניים ונאורים.
********************************
אני חוזרת הביתה, נותנת נשיקה לרן, מסתכלת על פניה של הילדה הגדולה, רואה בהן את אי־הנעימות שלה להגיד, אני אוהבת אותך ממש אבל בוא'נה, נהיית ממש פשיסטית. בחיי שהייתי מתה להישאר בחיק החם של השמאל הצודק שלה, בדיוק כמו שהייתי ממש רוצה שהחברה שלי תישאר חברה שלי. אבל היא לא תישאר חברה שלי, לא אחרי מה שהיא כתבה לי. וזה לא בגלל התוכן, זה בגלל חוסר הכבוד המובהק שלה לאינטליגנציה שלי. בגלל הדרך שבה המון שמאלנים מחליטים בשבילך איך השכל שלך פועל וכמה הוא שווה, כמה חומר היסטורי קראת, כי אין מצב שתהיה ימני וגם משכיל.
זה כמו שלילת רישיון, רק ששוללים לך את הדעה, לא מוכנים לקבל שאתה יכול להיות גם חכם וגם לחשוב ככה. שיכול להיות שהדבר הכי פרקטי לעשות בעולם משוגע זה לא להיות קדוש יותר מהאפיפיור, אלא להגיב ולהציב גבולות עד שננצח את המסוכנים. וזה כבר רע מאוד, כי אם יש דבר שהשמאל לא הצטיין בו בשנים האחרונות מבחינתי זה פרופורציות. הרבה ממה שיוצא להם מהפה זה הגזמה, שליחת רעל באנשים והתקטננות מייאשת. עד כדי כך הם הגזימו שאנשים כמוני הפסיקו להאמין להם והתחילו לחשוב בשביל עצמם על כל דבר, ממירי רגב ועד אלאור אזריה, אשכרה לפתח דעה עצמאית. רוצים להיבחר שוב? תתחילו לכבד את מי שחושב אחרת מכם.
שזה חבל, כי הדבר היחיד שיכול להציל את המדינה השסועה הזאת זה לעשות קאמבק לכבוד. לחזור לכבד ולהעריך אנשים שחושבים אחרת מאיתנו. בעוד טרוריסטים שכבר לא יקשיבו לאיש דוהרים ברצחנות במשאיות ומקשיבים לקולו של אלוהים שנותן להם פקודות באוזן, הדרך היחידה שיש לנו לנצח אותם זה להקשיב אחד לשני. •
