"הוראה היא ציונות, לא פחות מעמונה"

ספטמבר 2016. פעם ראשונה בבית ספר, עומד לראשונה לבדי מול כיתה, מוכן מתמיד להתחיל במשימת חיי: חינוך והוראה.

השאלה הקיומית למה הוראה? השאלה הזו מהדהדת בראשי תמיד, ולא רק בראשי, כל מי שמכיר אותי שואל אותי: "למה הוראה?". נתחיל בקלישאות: הוראה זו שליחות, ציונות, השפעה על פני החברה, ערכים ועוד קלישאות, שכולן אגב מבחינתי נכונות. תמיד ישנם גם את אלו שמציינים בפני את החופשות, אז קודם אבהיר שחופשות הן זמן שלא מגיעים לבית הספר, העבודה נמשכת תמיד גם בבית: מבחנים, עבודות, שיחות ומחשבות.

המחשבות לא פוסקות לרגע, ככה זה שאתה עוסק בנפשות. הרי הילד שלכם, שסביר שיושב עכשיו בכיתה או בגן מול מורה או גננת, הוא כל עולמכם וכך אתם רוצים שהמורה יראה אותו. המורה הזה עומד עכשיו מול כיתה שבה יש 30 תלמידים (במקרה הטוב), אבל הוא מנסה להסתכל על כל תלמיד כעולם ומלאו ולכן המחשבות, המחשבות לא פוסקות: האם נתת לכל תלמיד את המקום שלו לבטא את עצמו? האם כל תלמיד הבין? האם יש תלמידים שמרגישים לא שייכים בכיתה? האם חס וחלילה פגעת באחד התלמידים?

לאדם שאוהב לחשוב ולעשות חשבון נפש יש המון סיפוק מהבחינה הזו במקצוע הזה. יאנוש קורצ'אק כתב פעם: "הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". הרצון הזה לדאוג לדורות הוא מה שמניע אותי, הוראה בוערת בי, בעיני ההוראה כמו האומנות בוערת במורה ורוצה לצאת ממנו, השליחות והרצון להשפיע.

הסיפוק מגיע מעוד הרבה מקומות: שיעור שמתנהל בכיף, השתתפות של תלמידים, שאלה ששאלת וקיבלת תשובה מבריקה שלא ציפית לה, תלמיד שיושב ולומד למרות הקשיים, הדף

שמתמלא בתשובות נכונות ויפות, התחושה בסוף כל שיעור יום או שבוע שאתה עושה משהו חשוב, שלעבודה שלך יש ערך ומשמעות לדורות, שאולי בעוד עשרים שנה יהיה אדם שיזכור אותך לטובה, המחשבה שאולי השפעת לטובה אפילו מעט על מהלך חיו של אדם. יש מי שיגיד שציונים הם דבר רע אבל גם כיתה שמצליחה במבחן היא חוויה מספקת מאוד.

החוויות המספקות של מורה בישראל מגיעות בעיקר מבית הספר והתלמידים, לא מהמעסיק. הסיבה שבגללה בחרתי בהוראה היא לא כלכלית, היה לי ברור שהשכר הוא לא מה שגורם לאנשים לבחור במקצוע הזה. עבדתי כבר במקום עבודה מתגמל, אבל לא מצאתי סיפוק או הגשמה בעבודה. הרצון להשפיע והציונות - הם מה שפועם בי. התלונות על הנוער תמיד הפריעו לי ואני מאוד רוצה לעבוד עם הנוער הזה ולהשפיע.

ואז, אז מגיע הראשון לחודש. כבר ציינתי שאני לא ציפיתי לגדולות ונצורות מבחינת שכר, אבל ציפיתי לשכר מלא ובזמן. עבדתי חודש מלא, הקדשתי זמן לעבודה שלא נגמרת. ב-1 באוקטובר נחשפתי לראשונה למחדל השכר במשרד החינוך כאשר רפרנטית השכר של בית הספר (שהיא מורה בעצמה) הודיעה לי שלא קלטו אותי למערכת ולכן לא אקבל שכר בינתיים, באותה הנשימה היא אמרה שהיא מנסה לדאוג למקדמה. הימים הם ימי החגים, כולם קונים, ואני שעבדתי מחפש (כסף) מאיפה לקנות, למרות שאני עובד.

חשוב לציין, המחדל הוא גדול, אני כנראה לא המורה היחיד שהשכר שלו נפגע. כבר בסוף חודש יולי הגשתי את כל הטפסים ופתחתי תיק במשרד החינוך, במשך חודשיים הפקידים לא קלטו אותי לעבודה. גם בראשון בנובמבר לא קיבלתי שכר מלא ולאור ההוצאות הקבועות לא יכולתי להרשות לעצמי את הפריווילגיה הכלכלית של עבודה בהוראה. בצער רב החלטתי לעזוב זמנית את העבודה בהוראה לטובת עבודה שבה אני מקבל את השכר במלאו ובזמן. השנה אשלים את לימודי ובשנה הבאה אחזור לתחום. המורים החליטו באחרונה לפתוח בשביתה על מנת לזכות בתאים אלמנטריים בסיסיים. הם לא רוצים לשפר את תנאי השכר (למרות שצריך), הם לא מבקשים להתעשר על הגב של הילדים שלכם.

הם רוצים לקבל שכר מלא בזמן, לדעת סוף סוף ממה מורכב תלוש השכר שלהם, הם מבקשים אפשרות להתקדם בדרגות ולשפר את מצבם במקצוע. אבל נראה כאילו לאיש לא אכפת. כאשר שר החינוך מציץ: "הורי ישראל: הלימודים מתקיימים ב9:00, קיבלנו צו מניעה", המאבק של שר החינוך יחד עם ועדי ההורים נגד המורים מתווסף לאתגרים הנוספים שניצבים מול המורה. התחושה שלי כמורה היא שלאיש לא אכפת מהמורים. ורק מילה אחרונה לשר החינוך, כבוד השר: הוראה היא ציונות, לא פחות מעמונה. אני אחזור בשנה הבאה לכיתה. זה היעוד שלי, זה התחום שלי, זו השליחות שלי וזו האהבה שלי.

הכותב הוא סטודנט להוראה במכללת קיי לחינוך בשנה השנייה